ההישג המפתיע של "ישראל היום" - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
תקשורת

ההישג המפתיע של "ישראל היום"

בדרכו המעוותת והבלתי חיננית, "ישראל היום" מקדם את רעיון השקיפות. הקמפיין הקולני שניהל שלדון אדלסון גרר למרכז הבמה את נוני מוזס, המו"ל שמעדיף להתחבא

61תגובות

ארבעה ימים לפני שאושר חוק "ישראל היום" בקריאה טרומית בכנסת התרחש אירוע קומי קטן בזירת המאבק הסוערת שבין "ישראל היום" ל"ידיעות אחרונות": לרשת עלה סרטון ויראלי, ככל הנראה מכיוון משרד הפרסום הדיגיטלי של "ישראל היום", המציג את מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס, כמפקד צבאי מסוקס, חמוש במשקפי שמש ובנדנה אדומה, המתדרך שלוש דמויות מצוירות — אביגדור ליברמן, ציפי לבני ונפתלי בנט — לקראת ההצבעה על החוק השנוי במחלוקת. "בזמן ההצבעה" נובח מוזס המונפש לעבר בנט החבוש כובע משולש מנייר עיתון, "אתה והח"כים שלך צריכים לשירותים, כן? אין 'לא יכול', יש 'לא מבין' שלא כדאי להתעסק איתי!".

 

 

הטור מתפרסם גם באפליקציה של מגזין TheMarker 

באייפד או בטאבלטים מבוססי אנדרואיד

 

 

מה שבעיקר מצחיק בסרטון הוא ההנחה שעומדת מאחוריו. יוצריו הניחו כי הצגתו של מוזס, בעלי "ידיעות אחרונות", כמי שמפעיל שלושה שרים בכירים, כאילו היו חיילים בפלוגה שלו, תהיה כלי יעיל במשיכת צופים. יש כשל קטן בבחירה הזאת: רוב צרכני התקשורת אינם מסוגלים לזהות את מוזס. בתחילת כל סמסטר אני עושה סקר קטן בקרב הסטודנטים שלי באוניברסיטה, תלמידים לתקשורת, בנוגע למקורות צריכת החדשות שלהם. ynet צף באופן כמעט קבוע כמקור החדשות המרכזי עבור רובם. כשאני שואלת אותם אם הם יודעים מיהו הבעלים של ynet, רובם שותקים. סטודנט אחד או שניים מצילים בסוף את המצב: אה...מוזס?

מרבית קוראי "ידיעות אחרונות" יתקשו להיזכר בשמו של בעלי העיתון שהם קוראים. גם עבור מרבית גולשי ynet, אתר החדשות הפופולרי בישראל, מוזס הוא כמו הקוסם מארץ עוץ שאיש לא ראה ואיש לא שמע מעולם. מי מהם שנתקל בסרטון העוקצני של "ישראל היום" בוודאי תהה לעצמו מי זה לעזאזל הגבר שעומד וצועק, ולמה הוא עושה זאת?

המאבק עז היצרים שמתנהל בשוק העיתונות סביב סוגיית "ישראל היום" חושף גם סוגיה אחרת, לא בלתי קשורה: השיח שמייצרים כלי התקשורת על בעליהם, האנשים המושכים בחוטים.

אמיל סלמן

"ידיעות אחרונות" הנחיל במשך עשרות שנים, ממרום שלטונו כמונופול בשוק העיתונות (עד 2012), את אתוס "המו"ל הנעלם". בעלי העיתונים, אליבא דמוזס, הם אנשים בלתי קיימים, חפים מאינטרסים וחסרי השפעה. הם לא נגישים לציבור, אינם מחויבים בדין וחשבון לאיש וכל פעילותם מתנהלת מאחורי הקלעים, במקום שאליו אור השמש אינו מסוגל לחדור.

עמדת הכוח של העיתון אפשרה לו לכפות את האתוס הזה, כמעט באופן מלא, גם על המתחרים. היה זה "ידיעות אחרונות" שביסס בשלב מסוים של פרשת האזנות הסתר, אי שם בשנות ה־90, את מאזן האימה לפיו שני העיתונים, "מעריב" ו"ידיעות", נמנעים מלעסוק זה בזה כמעט באופן מוחלט, ולמעשה מורידים מסדר היום הציבורי את פרשת האזנות הסתר - סיפור תקשורתי, פלילי ועסקי רב משקל. מאוחר יותר התנהל מאבק מתיש בתוך העיתון עד שעורכי "7 ימים" קיבלו אור ירוק לפרסם כתבה מקיפה אודות הפרשות השונות שבהן הורשע עופר נמרודי, אז מו"ל "מעריב".

"ידיעות" גם נמנע מעיסוק מקיף ושגרתי בענייני תקשורת (אלא אם כן הנושא מתיישב באופן ישיר או עקיף עם האינטרסים של העיתון עצמו). בשנים שבהן שימשתי ככתבת תקשורת ב"הארץ", מוזס מעולם לא ענה לטלפון או מייל, לא הגיב לשום שאלה ולא הופיע בשום אירוע ציבורי שפתוח לעיתונאים. גם כאשר סיפורים על לחצים בלתי ראויים נגד פרסום תחקיר כזה או אחר, או הגנה מיוחדת שקיבל בכיר מסוים השייך למעגל המקורבים של העיתון באותו זמן —ראש הממשלה שרון או האחים עופר — זלגו החוצה מהמערכת, הקפיד המו"ל מוזס לשמור על שתיקתו המתבצרת.

לא פעם מצאתי את עצמי מתוסכלת מחוסר יכולתי לספר, כעיתונאית, את הסיפור הגדול של "ידיעות אחרונות" — את סיר הלחץ המתנהל בתוך מערכת העיתון, המאבקים המתישים בין עיתונאים חוקרים ועורכים בכירים שראו בעיתונות יעוד לבין המו"ל ושליחו בתוך העיתון — העורך הראשי (לעתים גם עורך החדשות) — שניווטו את העיתון בהתאם לזירת האינטרסים המשתנה של הבעלים, מגנים על מי שהם חברים במועדון של "ידיעות אחרונות" באותו זמן: בזירה הפוליטית — אריאל שרון בזמנו, אהוד אולמרט וחיים רמון, ובמעגלי העסקים, משפט ותקשורת — האחים עופר כשעוד היו בחיים, דני דנקנר ובן דודו נוחי דנקנר, איש הפרסום משה תאומים, עו"ד רם כספי, רפי גינת שאף מונה להיות עורך העיתון במשך שנתיים, ועוד אחרים.

בזירה הצחיחה הזאת, חשוב לציין, היה ל"הארץ" (שבעליו הוא גם המו"ל של מגזין זה) תפקיד משמעותי בדיווח על חלק מסוים מהמתרחש בתוך "ידיעות אחרונות". בהמשך הצטרף לכך גם אתר "העין השביעית", אך במות אלו הותירו את המידע הרחק מנחלת הציבור הרחב, ולא הוציאו את המו"ל שמאחורי העיתון מדל"ת אמותיו.

הגביר העשיר שהגיע מאמריקה לא ידע שאלו הכללים במדינת היהודים. מאז שייסד את "ישראל היום" כמפרש רחב בסירה הפוליטית של בן חסותו, נתניהו, עומד שלדון אדלסון וצועק "ידיעות אחרונות" ו"נוני מוזס" בעברית עגולה ואמריקאית בכל צומת. הוא לא יודע שלא צועקים את שמו של הבריון השכונתי באמצע הרחוב? בעוד שמוזס, בן למשפחת עיתונות רבת כוח, הוא מאמין אדוק בתפיסה שלפיה אין לזרוק אבנים מבית זכוכית, אדלסון, שהתחיל את דרכו במכירת עיתונים ברחובות בוסטון בגיל 12, חושב שאם כבר זורקים משהו, כדאי שאלו יהיו סלעים.

הבדלי הגישה האלו הגיחו בבת אחת ביום שאחרי אישור החוק בקריאה טרומית — סטירת לחי מצלצלת שקיבל נתניהו מהכנסת. ב"ישראל היום", עיתון שלא מצטיין בעידון או בהסתרת האג'נדה שלו, דיווחו על המפלה באמצעות הכותרת הבלתי מרומזת "יבואו מצפון קוריאה ללמוד איך סוגרים עיתון" (ציטוט של השר שטייניץ בשם הממשלה במהלך הדיון על החוק). מאמר המערכת שהתנוסס בראש העמוד תחת הכותרת "ישראל היום — עסקים כרגיל", לא חסך במלים: "זהו יום של בושה וכלימה לאותם חברי כנסת שהפנו עורף לרצון הציבור ולרצון בוחריהם, והעדיפו לשרת אינטרסים זרים של מו"ל 'ידיעות אחרונות', נוני מוזס", נכתב שם.

בשבועות שקדמו להצבעה התמסר החינמון כולו למאבק נגד הצעת החוק, והיוזם שלה, ח"כ איתן כבל, כולל עידוד הקוראים להציף את לשכתו בטלפונים המביעים את התנגדותם לחוק. כמעט שלא היה הבדל בין הדיווחים החדשותיים בנושא ב"ישראל היום" לבין שלטי החוצות הענקיים שנפרשו בצמתים מרכזיים, כחלק מהקמפיין היקר (בשווי מוערך של 4 מיליון שקל עבור פרסום ולובינג) שניהל אדלסון.

ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, העסקים באמת נמשכו כרגיל, כולל הפרקטיקה המסורתית של הסתרת מידע מהקוראים בכל הנוגע לענייני המו"ל. העיתון כמעט שלא עסק באופן ישיר בהצעת החוק של כבל לפני שעלתה להצבעה, ועם האישור בקריאה הטרומית התפרסמה ב־ynet ידיעה צנועה, מלאכת מחשבת: החוק, הידוע בכינויו "חוק ישראל היום", מכונה באותה ידיעה בשם הפורמלי שאיש אינו מכיר — "החוק לקידום והגנת העיתונות הכתובה בישראל" — ואף אחד מהעיתונים המעורבים אינו מוזכר בה ולו ברמז. למעשה, קשה היה לזהות שהידיעה הצנועה של הכתבת מורן אזולאי היא דיווח חדשותי על מה שכיכב באותו הזמן בכותרת הראשית של אתר עיתון "הארץ". ב־ynet יצאו כביכול מחובת הדיווח העובדתי לקוראיהם, אבל חטאו חטא גדול למהותה של העיתונות: דיווח חמקמק, מוצנע, נטול הקשר ורקע, שבמקום לספר את הסיפור המלא לקוראים, קובר אותו הרחק מחוץ לתודעתם.

מוטי קמחי

"ישראל היום" הוא תופעה מזיקה לשוק העיתונות בישראל. לא כל כך בגלל ההשפעה על דעת הקהל, אותה לא הצליח לקנות בכלל, אלא בגלל השפעתו על שוק המודעות. באמצעות הון כמעט בלתי מוגבל שהביא עמו אדלסון מעסקי ההימורים חובקי העולם שבבעלותו, הוא ביקש לשבור את שוק המודעות הקטן והמקומי לטובת הקמת שופר תעמולה לראש ממשלה מכהן. בדרך תרם ככל הנראה להתמוטטות העיתון השני בגודלו, "מעריב", ולהפחתת מספר מקומות העבודה הלגיטימיים לעיתונאים בישראל. במובן זה הוא מהווה איום ממשי לאקלים הדמוקרטי וראוי להילחם בו, גם אם החוק של כבל אינו הדרך הנכונה לעשות זאת.

בדרכו המעוותת והבלתי חיננית הוא קידם את רעיון השקיפות. הוא אינו מתבייש לצעוק את האג'נדה שלו ואת איבתו למתחרה והוא הפך את ארנון מוזס לאדם ממש, שחקן רב כוח בציבוריות הישראלית, מוקד למתקפות חוזרות ונשנות. אף אחד לא העז לעשות את זה קודם. אז עכשיו, אחרי שנשפכו עוד 4 מיליון שקלים של אדלסון, אולי קצת יותר אנשים יודעים: נוני מוזס הוא האיש הזה עם המראה הישראלי הטיפוסי, השיער הקצוץ והסנטר הקצת מרובע. כן, זה האיש, בעלי תאגיד התקשורת "ידיעות אחרונות" שהיה במשך שנים רבות ובמידה רבה עודנו כזה — שליט הצללים של ממשלת ישראל וכלכלתה. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#