שווי שוק |

מיתוס המנהיג, השוק החופשי והממשלה הגדולה שפותרת הכל

מאות שנים ניטש ויכוח עז בין פוליטיקאים ואנשי ציבור בעד ונגד שווקים חופשיים. הוויכוח הזה לא מקדם אותנו משום שאין דבר כזה ״שווקים חופשיים״

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גיא רולניק
גיא רולניק

אלי אלאלוף כנראה כועס מאוד. שלושה חודשים אחרי שהוא הגיש לשר האוצר את המלצות הוועדה למלחמה בעוני שבראשה עמד, הוא הבין ששום דבר לא הולך לקרות עם ההמלצות האלה. הוא הבין שהפוליטיקאים השתמשו בו. בצר לו, הוא פלט בחודש שעבר בכנס שדרות את המשפט המדהים הבא: "אני לא אוהב אלימות, אבל אם נשאר אדישים, אז כנראה שרק מחאה אלימה תביא לשינוי המצב, אבל גם הוא יהיה זמני".

אופס. זו לא הפעם הראשונה שאישיות ציבורית בכירה מדברת על אלימות כמסלול אפשרי שאליו יכולים להוביל המדיניות הכלכלית בישראל והקרעים הגדלים בחברה. אבל זאת הפעם הראשונה שבה הדובר כמעט נותן לגיטימציה לכיוון הזה: רק אלימות תעבוד, הוא אומר.

אבל כפי שאלאלוף רומז בסיפא של המשפט, אלימות לא תעזור לאף אחד. לא לעניים, לא למעמד הביניים, לא לעשירים ולא לפוליטיקאים. ההיסטוריה רצופה בעימותים אלימים מכל מיני סוגים, אבל רובם המכריע לא הוביל לשינוי כלכלי משמעותי לטובת השכבות החלשות או המקופחות. ברוב המקרים האלימות, ההפיכות והמהפכות הובילו להחלפתה של אליטה עושקת אחת באחרת.

נפוליאון בונפארטה. האם באמת יש לנו משבר מנהיגות?צילום: ללא קרדיט

הדרך לשינוי התוואי הכלכלי והחברתי בישראל היא ארוכה ומחייבת התעוררות של החברה האזרחית סביב רעיונות חדשים. הסיכוי שהרעיונות האלה יצמחו מהממסד, מהאליטה הכלכלית והפוליטית הקיימת, הוא נמוך. גם משום שרובה נהנית מהסטטוס קוו, וגם משום שלרובה יש נאמנות, חיבור ומחויבות לקבוצות, למוסדות, לחבורות, לקהילות שנהנות מהמצב הנוכחי ועלולות להיפגע משינויים משמעותיים.

הקושי הגדול באימוץ רעיונות חדשים, ערכים חדשים, תפיסות חדשות הוא בנטישת הרעיונות הישנים והנאמנויות הישנות. אלימות בפני עצמה לא יכולה לסייע בהצמחת הרעיונות החדשים ובנטישת הישנים. לכל היותר, האיום שהיא תתפרץ יכול לייצר תחושת דחיפות ולגיטימיות למי שרוצה להוביל רעיונות חדשים ולבקש מחבריו לנטוש ישנים. הנה, אני רוצה להציע לכם לנטוש שלושה רעיונות — אולי אפשר להגדיר אותם כמיתוסים — שביחד או לחוד מהווים כמעט אקסיומה בלתי ניתנת לערעור בקרב רבים, ואנחנו צריכים להתחיל להיפרד מהם כדי להוביל שינויים בכלכלה ובחברה.

הכתבה מתפרסמת גם באפליקציה של מגזין TheMarker 

באייפד או בטאבלטים מבוססי אנדרואיד

1. מיתוס המנהיג והמנהיגות. אם יש דבר אחד שסביבו שורר בישראל קונצנסוס כמעט מוחלט, הרי זו הקביעה שיש לנו ״משבר מנהיגות״. כל אחד מאיתנו רוצה להאמין שאם רק נחליף את הממשלה, את הכנסת או את הפקידים באנשים אחרים, אנשים ״טובים״ או כמו ״שׁהיו פעם״, הכל יהיה בסדר. אבל האם באמת יש לנו משבר מנהיגות, או שמא המנהיגים שלנו משקפים בצורה נאמנה את מה שמתרחש ברוב שדרות העם? האם יש לנו באמת ״מערכת שבורה״, או שמא התנהגות המערכת הפוליטית והממשלה והסקטור הציבורי משקפים נאמנה את שיווי המשקל המשרת את עמדות הכוח המרכזיות במשק?

האם הבעיה היא באמת קומץ פוליטיקאים בכירים —מחברי הכנסת, דרך המנכ״לים של המשרדים ועד ראש הממשלה — או שמא התפיסה הזאת רק משרתת כל אחד מאיתנו: במקום להביט במראה על עצמו, על התנהגותו, על מעשיו, על מחדליו, על מה שהוא עושה לסביבתו או מה שהוא מוכן לקבל מסביבתו? האם הנרטיב הישראלי על משבר מנהיגות הוא בעצם השיטה של כל האליטות הנהנות מהסטטוס קוו למקד את כל האחריות בקומץ מנהיגים במקום לפזר את האחריות לכל אחד מאיתנו שנמצא בעמדת השפעה ויכול להיות גם מודל לחיקוי?

אני יודע שזאת שאלה גדולה מאוד ומסובכת, לכאורה. אבל אני רוצה בכל זאת להציע לכולנו להרהר בה. אני נוטה לענות שאין בישראל בעיית מנהיגות, אלא משהו הרבה יותר עמוק מזה, וההתנהלות של המנהיגות היא תמונת ראי של הערכים, התפיסות וההעדפות של האליטה הישראלית כולה באשר היא.

2. מיתוס "השוק החופשי". טוב, נתחיל בזה שאני תומך בשווקים חופשיים, בחופש כלכלי, ביזמות פרטית, בתחרות ובכוח המריטוקרטי שלהם. אבל התמיכה והאמונה הזאת הן בעירבון מוגבל מאוד ומסיבה פשוטה שנוח לכולנו, בעיקר הכלכלנים והמוטבים מהשיטה הקיימת, להתעלם ממנה: אין דבר כזה באמת, "שווקים חופשיים", ולעולם גם לא יהיה.

תנסו לחשוב על כל ״שוק חופשי״ שאתם מכירים, לא משנה באיזה מדינה. עכשיו תתחילו להעמיק ולחשוב כיצד השוק הזה מתפקד. מהר מאוד תגלו שכל ״שוק חופשי״ יכול לתפקד רק בגלל שיש שורה ארוכה של כללי משחק שרוב השחקנים חייבים לציית להם.

קחו למשל את עיקרון החברה בע״מ — הארגון המשפטי שעליו מבוססת רוב המערכת הקפיטליסטית בכל העולם. בלי עיקרון העירבון המוגבל, כל העולם הכלכלי שסביבנו ב־400 השנים האחרונות היה נראה שונה בעליל. ההתנהגות של כל היזמים, המשקיעים, המנהלים ומכאן גם זו של החברות והשווקים, היתה שונה בצורה דרמטית אלמלא קבענו בחוק שבעלי מניות בחברה ערבים רק להשקעה הנומינלית שלהם בהון החברה, אלא אם הם מעורבים בפלילים ואז ניתן לעשות ״הרמת מסך״.

בכל פעולה כלכלית שאנחנו עושים כמנהלים, כעובדים, כמעסיקים, כקונים או כמוכרים, אנחנו מתבססים על מאות חוקים, תקנות וכללים. לכל מערכת הכללים האלה, שאפשר לקרוא לה באופן כללי ״רגולציה״, יש השפעה דרמטית על כל השחקנים שפועלים באותו שוק.

בעולם מושלם, הכללים האלה אמורים להפוך את השווקים ליותר יעילים, הוגנים ועוד כל מיני מילים גבוהות ואופטימיות כאלה. אך בפועל, הכללים האלה משקפים בעיקר נורמות, תפיסות, ערכים ואת הכוח שיש לשחקנים הפועלים בשוק להשפיע על הרגולציה.

מזה מאות שנים, וביתר שאת בתקופות מסוימות בהיסטוריה — ובוודאי שגם בחמש השנים האחרונות — ניטש ויכוח עז בין פוליטיקאים ואנשי ציבור בעד ונגד שווקים חופשיים. הוויכוח הזה לא מקדם אותנו משום שאין דבר כזה ״שווקים חופשיים״. בוויכוח הזה יש צד אחד שתמיד צורח ש״אסור להשאיר את הכלכלה/הציבור/המשק״ בידי ״השוק החופשי״ וצריך להתערב בשוק או להלאים אותו, ואילו הצד השני זועק ש״אסור להתערב בשווקים״ ושצריך לתת ל״יד הנעלמה״ לפעול. שני הצדדים טועים: הממשלה מתערבת בכל שוק תמיד, מפני שהיא זו שקובעת בו את כל כללי המשחק.

קבוצות האינטרסים המיוחדות שנהנות מהסטטוס קוו תמיד ינצלו את מיתוס השוק החופשי כדי לתקוף כל ניסיון של רפורמה בשוק שמטרתה לשפר את מצב הציבור הרחב, המפוזר והלא מאורגן. ״קומוניזם״, ״בולשביזם״, ״הלאמה״ הן יצרחו מתוך תקווה שהציבור ישכח שהשוק החופשי מבוסס כבר כיום על סט של חוקים ורגולציות שמשרתים אותם. הם אוהבים מעורבות ממשלתית כאשר היא משרתת אותם — ומתנגדים לה כאשר היא משרתת את הציבור הרחב.

ברגע שניפטר מהמיתוס של שווקים חופשיים, ונפנים שכל שוק כפוף לרגולציה, נוכל להתחיל להתעמק בשאלות החשובות ביותר: איזה סוג של כללי משחק צריך לקבוע בכל שוק כדי שהוא ישרת את המטרות החברתיות שלנו.

3. מיתוס ״הממשלה הגדולה שמסדרת הכל״. מול חסידי ״השווקים החופשיים״ יש את אלה שמאמינים שהפתרון לכל בעיה כלכלית או חברתית הוא להעביר אותה לידי ״הממשלה״ מתוך תפיסה ש״הממשלה״ בניגוד ל״שוק״ או ״למגזר העסקי״ היא המוסד היחיד שכל מעייניו נתונים לשירות הציבור הרחב.

התפישה הזאת נאיבית לא פחות מזו של ה״שווקים החופשיים״. את רוב הכשלים שאפשר למצוא בשוק החופשי — ובראשם תופעת ״בעיית הסוכן״ או בעיית ״כספם של אנשים אחרים״ אפשר למצוא ובגדול בממשלה. כמו המנכ״לים של חברות הענק והמוסדות הפיננסיים, כך גם פוליטיקאים וביורוקרטים מנהלים משאבים אדירים של הציבור בדרך שתמיד תהיה שונה מזאת שהיו מנהלים אותה אם זה היה כספם שלהם.

ממשלות וביורוקרטיות לוקות בשורה של מחלות קשות: הן נשלטות על ידי פוליטיקאים שצריכים להיבחר ולכן בוחרים לעתים קרובות במדיניות קצרת טווח, הרסנית וכזאת שמתמקדת בדברים פשוטים ונראים ולא ברפורמות ארוכות; פוליטיקאים נוטים לעתים קרובות לקליינטליזם — לשרת קבוצות קטנות באוכלוסייה שעוזרות להם להיבחר לתפקידם, וכמובן הבעיה הקשה מכולן של ממשלות: הן נוטות להתנפח, לצבור שומנים אדירים ולהיות לא אפקטיביות בביצוע תפקידיהן.

יש ממשלות גדולות ואפקטיביות (סקנדינביות), יש גדולות ולא אפקטיביות (איטליה, יוון), ויש ממשלות קטנות ואפקטיביות (שוויץ) וממשלות קטנות עם אפקטיביות נמוכה (ארצות הברית).

כל עוד הוויכוח הכלכלי והפוליטי מתנהל בין חסידי השוק החופשי לבין הקוראים ל"ממשלה גדולה״ אנחנו נמנעים מהמשימה החשובה שעומדת לפנינו: איך מייצרים ממשלה אפקטיבית, מקצועית ויעילה וכיצד קובעים כללי משחק פשוטים ויעילים לשוק החופשי.

נשמע פשוט? שתי המשימות האלה הן האתגרים הגדולים ביותר העומדים כיום בפני ישראל וכלכלות רבות ברחבי העולם; לייצר ממשלה ורגולציה עצמאית שלא משרתת קבוצות אינטרסים או לא משרתת את עצמה היא משימה אדירה, מורכבת וארוכה. כדי לעשות זאת אנחנו צריכים לפני הכל הון חברתי — אמון גבוה של הציבור בשלטון ואמון של השלטון בציבור. כיום אנחנו לא נמצאים בתוואי הזה, ורוב הפוליטיקאים ו״המנהיגים שלנו״ מבכרים להתעלם מכך. מה שמחזיר אותנו לרישא של המאמר הזה: הפתרון יגיע רק מהחברה האזרחית ולא מהאנשים שכבר נמצאים בעמדות הכוח ועסוקים בשימור המערכות שהביאו אותם לשם. 

.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker