האינטרנט הופך אותנו לילדותיים - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
דיסטופיה דיגיטלית

האינטרנט הופך אותנו לילדותיים

העידן הדיגיטלי הופך את כולנו לילדים תלותיים הזקוקים נואשות לאישור חברתי, כך מתריעה מדענית המוח הבריטית סוזן גרינפילד בספר חדש ומעורר מחלוקת. השפעת האינטרנט שונה מזו של טכנולוגיות קודמות ועלולה להיות הרסנית במיוחד לילדים, היא אומרת למגזין TheMarker. הפתרון: להחזיר את השעמום לחיים

7תגובות

"אני לא נגד טכנולוגיה", מבקשת להבהיר מדענית המוח (והברונית) הבריטית סוזן גרינפילד בתחילת השיחה. "אני לא אומרת שצריך להתנגד לטכנולוגיה או להרוס את כל המחשבים בעולם, זה יהיה מטופש. לטכנולוגיה יש גם לא מעט היבטים חיוביים". אלא שגרינפילד, פרופסורית לפרמקולוגיה של הסינפסות באוניברסיטת אוקספורד, לא היתה זקוקה להבהרות כאלה אלמלא היו רבים רואים בה לודיטית שונאת־טכנולוגיה — במיוחד מאז פרסום ספרה האחרון, Mind Change ("שינוי מוח"), באוגוסט האחרון. בספר מעורר המחלוקת טוענת גרינפילד שטכנולוגיות דיגיטליות, ובעיקר האינטרנט, מחוללות במוחותיהם של בני האדם שינויים רבים, חלקם מזיקים, ומפרטת מאות ממצאים ממחקרים מדעיים שעוסקים בכך.

"אנשים אומרים 'תמיד היתה טכנולוגיה, גם המצאת הדפוס, המצאת המכונית והמצאת הטלוויזיה שינו את המוח האנושי'. אבל האינטרנט שונה משום שהוא נותן לנו סביבה מקבילה לחלוטין לעולם האמיתי", אומרת גרינפילד בראיון למגזין TheMarker. "בעבר הטכנולוגיה היתה אמצעי להשגת מטרה כלשהי. המקרר היה שומר על האוכל שלך קר או טרי. מכונית היתה מביאה אותך ביעילות מנקודה א' לנקודה ב'; כיום אתה יכול לקנות, לעבוד, לנהל מערכות יחסים רומנטיות ולשחק משחקים במרחב מקביל, שבו אתה לא מתקשר פנים אל פנים עם אדם אחר. עבור אנשים מסוימים, טכנולוגיה דיגיטלית היא מטרה בפני עצמה, ורבים מאיתנו מבזבזים זמן וכסף בפעולות דיגיטליות שאין להן רלוונטיות לעולם האמיתי. זה ההבדל הגדול. והיות שהמוח האנושי מסתגל לכל סביבה שבה תשים אותו, אנחנו עשויים לראות התפתחות של דפוסי חשיבה מסוג חדש".

לפרקים, ספרה של גרינפילד נקרא כמו כתב אשמה נגד האינטרנט עצמו; לעתים הוא נראה כמו כתב אשמה נגד הילידים הדיגיטליים. באמצעות שורה ארוכה של מחקרים שהיא מצטטת, היא מראה את הקשר בין הקדמה הטכנולוגית ותופעות כמו הפרעות קשב וריכוז, אגרסיביות, תלישות וחוסר אמפתיה. היא מצטטת מחקרים שקושרים בין מספר החברים בפייסבוק לתחושות של בדידות, מחקרים שמראים שצעירים כיום מתנדבים פחות, סקר שנערך על ידי ארגון הצדקה הבריטי Kidscape והראה שאחד מכל שני בני נוער בבריטניה משקר בנוגע לחייו האישיים בפייסבוק, מחקרים אחרים שקושרים בין רמות הדופאמין במוח ושימוש כבד במשחקי וידאו, או בין משחקי וידאו להתנהגות אגרסיבית, ומחקרים שמעידים על כך שרמות ההבנה כתוצאה מקריאה דיגיטלית נחותות לעומת קריאה בספרים מודפסים.

בין האשמה אחת לשנייה היא מודה גם שלטכנולוגיות המחשבים יש גם לא מעט יתרונות. האיי.קיו שלנו גבוה יותר בזכות הגישה הנוחה לכמויות עצומות של מידע; אנחנו מסוגלים לפתור בעיות במהירות רבה יותר; הזיכרון שלנו טוב יותר; וגם משחקי הווידאו משפרים את הקואורדינציה שלנו, מה שבהחלט מסייע לאלו מאיתנו שעובדים במקצועות שדורשים רמה גבוהה של דיוק. עם זאת, היא אומרת, הצד השלילי כולל גם הוא לא מעט סעיפים: עומס המידע שאיתו אנחנו מתמודדים מדי יום עלול לפגוע ביכולת הריכוז; הנגישות הקלה למידע הופכת אותנו לאלופים בעיבודו, אבל גם תורמת לקשיי הבנה בגלל ריבוי המידע הסותר והלא מבוסס; ואילו השימוש הגובר ברשתות החברתיות מגביר את התלות בכמויות גבוהות של דופאמין שמופרש במוח בכל פעם שאנחנו זוכים לאישור מחברינו הווירטואליים, והופכות אותנו, הלכה למעשה, למכורים לסם שנקרא אישור מיידי.

"אנשים, ובמיוחד אנשים בגיל העמידה כמוני שרוצים להיראות טרנדיים ומגניבים, נוטים לאמץ טכנולוגיה ללא תנאים, בעוד שמה שאנחנו צריכים זה לחשוב על ההשלכות", אומרת גרינפילד. "הבעיה בטכנולוגיה היא לא שהיא תהפוך אנשים לרובוטים — בדיוק ההפך. היא משאירה אנשים כילדים: קצת חסרי ביטחון, עם תחושה רעועה של זהות, תלותיים מאוד, זקוקים להמון פידבק ותשומת לב, מתרגזים בקלות מפידבק שלילי ולא טובים בתקשורת. כל התכונות שאנחנו מקשרים עם ילדים קטנים. זה נחמד לפעמים להיות כמו ילד, אבל אני לא רוצה שהעולם או המדינה ינוהלו על ידי ילדים מגודלים".

 

אתם תחליטו

גרינפילד, החברה בבית הלורדים הבריטי (הבית העליון של הפרלמנט), היא מהמדענים הידועים בבריטניה. היא פרסמה שבעה ספרי מדע פופולרי בנושא המוח האנושי, ועד 2010 ניהלה את המכון המלכותי (RI), ארגון מדעי נחשב שנוסד בסוף המאה ה־18, ושעם חבריו נמנו בעבר מדענים אגדיים כמו הנרי קוונדיש (מגלה המימן) ומייקל פאראדיי. בשנת 2000 קיבלה את התואר ברונית הודות לתרומתה להפצת הידע המדעי ונבחרה לאשת השנה של השבועון "אובזרוור". ב־1994 היתה לאישה הראשונה שהוזמנה לשאת את הרצאת חג המולד של המכון המלכותי, סדרת הרצאות יוקרתית במיוחד שנערכת מדי שנה מאז 1825. במרוצת הקריירה המדעית המפוארת שלה היא פרסמה כ־200 מחקרים, רבים מהם בנושאי פרקינסון ומחלת האלצהיימר, אותה חקרה במשך שנים ארוכות ושמהווה את נושא המחקר העיקרי שלה עד היום. היא מחזיקה בתוארי כבוד מ־30 אוניברסיטאות וייסדה ארבע חברות ביו־טכנולוגיה - את האחרונה שבהן, נוירו־ביו, הקימה ב־2013 במטרה למצוא דרכים חדשות לטפל באלצהיימר ובמחלות מוח אחרות.

בשנים האחרונות מרבה גרינפילד לעסוק בשינויים שמחוללת המהפכה הטכנולוגית באופן שבו המוח האנושי עובד, וזאת אף על פי שהרקע המדעי שלה בתחום זה מוצק פחות מבתחומים אחרים שבהם עסקה. בספריה היא מצטטת מאות מחקרים שעוסקים בקשר בין טכנולוגיות דיגיטליות למוח האנושי. עם זאת, היא לא פרסמה עד כה אף לא מחקר אחד משלה בנושא בכתבי עת מדעיים, ונקודה זו מועלית לעתים קרובות על ידי מבקריה. גם המחקרים שהיא מצטטת בספרה האחרון לא פעם תומכים רק בעקיפין במסקנותיה לגבי סכנות הטכנולוגיה, וההסברים שהיא מצמידה להם מנוסחים בזהירות ורצופים במילות הסתייגות כמו "אם", "אולי", "ייתכן" ו"עלול".

Keith Barnes

לפני כחמש שנים דיברה גרינפילד לראשונה בבית הלורדים על הסכנות שבשימוש של ילדים ברשתות חברתיות. "קשה לראות כיצד החיים כיום לא יובילו למוחות, או יותר נכון לתודעה, שונים מאלה של דורות קודמים", אמרה באותו נאום. "ראשית, המוח האנושי מסתגל לסביבה. לאחר מכן הסביבה משתנה באופן חסר תקדים, ואז המוח עלול גם הוא להשתנות באופן חסר תקדים". דברים אלה עוררו סערה תקשורתית וסימנו את גרינפילד כקול בולט ושנוי במחלוקת בשיח על סיכוני העידן הדיגיטלי.

הטיעון מעורר המחלוקת ביותר שהשמיעה גרינפילד בנוגע לקשר בין טכנולוגיה למוח, היה שהתרבות הדיגיטלית אחראית באופן חלקי לעלייה במספרן של אבחנות אוטיזם. טיעון זה, שנשמע לראשונה ב־2011, הוביל למחלוקת סוערת בבריטניה, ולמכתב פומבי של הפסיכולוגית דורותי בישופ שדרשה מגרינפילד בתוקף להפסיק לדבר על אוטיזם. בספר החדש, הוצנע טיעון זה לטובת קישור בין טכנולוגיה ובין תכונות שמזכירות אוטיזם. כך למשל, באחד מהמחקרים שהיא מצטטת נבחנו סריקות אא"ג של צעירים שהתבוננו בפנים אנושיות ובחפצים שונים, במטרה לבחון את פעילות גלי המוח שמתעוררת כתוצאה מצפייה בהם. באופן נורמלי, התגובה אמורה להיות משמעותית יותר כשאנחנו מסתכלים על פנים אנושיות לעומת כיסא, למשל, אולם בקרב משתמשי אינטרנט כבדים, כותבת גרינפילד, התגובה לחפצים ולפנים אנושיות היתה זהה, נתון שרומז לדבריה על כך שמשתמשי אינטרנט כבדים מפתחים תכונות שמזכירות אוטיזם.
 

 

הכתבה מתפרסמת בגיליון נובמבר של  מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

 

 

 

מבקריה של גרינפילד תוקפים אותה ללא רחם: הם מתארים אותה כבעלת תפיסות מיושנות, וכנביאת זעם מהדור הישן, שרוטנת נגד האלימות במשחקי וידאו ובטוחה שהעולם הולך לעזאזל רק בגלל שהוא משתנה באופן שאינו לטעמה. ואולם גרינפילד לא נרתעת מהביקורת. במאמר שפרסמה בעיתון "דיילי מייל" ב־2009, כתבה כי "אלא אם נתעורר ונבין את הנזק שמחוללת המאה ה־21 עמוסת הגאדג'טים והתרופות למוח שלנו, אנחנו עלולים להתקדם לקראת עתיד שבו שבבים במוח יטשטשו את הגבול בין מכונות 'חיות' לכאלה שאינן חיות, ובין הגוף שלנו לעולם החיצוני". חמש שנים לאחר מכן, בספר החדש, היא שוב שוטחת על פני 385 עמודים עמוסים את עמדותיה בנוגע לשינויים הרצויים והלא רצויים שמחולל האינטרנט במוח האנושי. עם זאת, אף על פי שעיקר פרסומו של הספר נובע מהמסקנות העגומות המוצגות בו ומשרתות כותרות סנסציוניות כמו "האינטרנט הופך את כולנו לטיפשים" ו"האינטרנט הורס את המוח האנושי", למעשה גרינפילד מציגה בו עמדה מורכבת יותר מזו שמייחסת לה העיתונות, והיא מקפידה להבהיר זאת גם בשיחה שהיא מקיימת עמנו.

"כמובן שאני לא נגד טכנולוגיה. אף מדען לא יכול להיות. אני חושבת שהעוינות הרבה שמופנית כלפי נובעת מכך שאנשים רואים בדברי מתקפה כנגדם, או כנגד סגנון החיים שלהם, אבל לטכנולוגיה יש היבטים חיוביים והיבטים שליליים, ואני חושבת שנפספס הזדמנות יקרה אם לא נדון בסיכונים ונחשוב איך אפשר לרתום את הטכנולוגיה כך שנוכל לנצל את ההיבטים החיוביים שלה. בספר אני רק מציגה את העמדה הזאת ואומרת לאנשים: 'עכשיו תחליטו מה לעשות'. אני לא חושבת שזה מאוחר מדי ולא אומרת שצריך לוותר. אנחנו בשליטה על חיינו ועל עולמנו וצריכים לעצב את הסביבה שאנחנו רוצים לעצמנו ולילדינו. אנחנו, כחברה, מחליטים לאן אנחנו רוצים וצריכים ללכת".

 

מידע אינו ידע

כדי להוכיח את טענותיה על מה שהרשת עלולה לעולל לנו, מצטטת גרינפילד ממצאים ממחקרים רבים שבהם נבדקו הקשרים בין מדיה חברתית לניכור, בין משחקי וידאו לתכונות "כמו־אוטיסטיות" ובין עיבוד מידע ברשת לקשיים בריכוז ובעיבוד טקסט שנקרא ממקור דיגיטלי. באחד המחקרים האלה, שפורסם בתחילת השנה בכתב העת Computers in Human Behavior, יצרו שתי חוקרות — ד"ר ילדה אולס מהארגון Common Sense Media ופרופ' פטרישיה גרינפילד מאוניברסיטת UCLA — סביבה נטולת טכנולוגיה, והציבו בה קבוצה של 50 תלמידים בכיתה ו'. הילדים הוסעו אל מחנה קיץ בלב הטבע, שבו לא היתה להם גישה למחשבים, טאבלטים או טלפונים סלולריים, וכבר לאחר חמישה ימים נמצא כי חל שיפור משמעותי בכישורים החברתיים שלהם: יכולתם לקלוט רמזים ואותות לא־מילוליים מהאנשים שסביבם, להבין הבעות פנים, ליצור קשר עין ואפילו להשתמש בקולם השתפרה. מחקרים אחרים הצביעו על הדמיון בין המבנה הכימי של המוח בקרב גיימרים כבדים ובין הנוף הכימי של המוח של מכורים לסמים, ועל הקשר בין עומס המידע שבו אנחנו מוצפים ובין הפרעות קשב וריכוז.

ללא קרדיט

"אני זוכרת את הימים שבהם הייתי צריכה ללכת לספריה ולשבת שעות כדי למצוא מקורות למחקר", אומרת גרינפילד. "כיום אני כמובן יכולה למצוא מקורות בשניות. הנגישות הזאת למידע היא הזדמנות נדירה, אבל אני חוששת שמא אנשים יבלבלו בין נגישות ובין ידע, ויחשבו שלהשיג מידע זה אותו דבר כמו להבין אותו. אנחנו מסתכנים באובדן היכולת לחשוב מחשבות מופשטות, להרהר בצורה עמוקה — כל הדברים שהופכים את המצב האנושי והחברה אנושית למרתקים נעשים קשים יותר כשהחברה כולה נסוגה לילדותיות".

הטענה שהאינטרנט הופך אותנו לטיפשים, או לפחות לחכמים פחות, הועלתה בשנים האחרונות על ידי אנשים רבים, בהם ניקולס קאר בספרו The Shallows. האם גם את סבורה כך?

"כן, אבל צריך להיזהר שלא לגלוש לקיצוניות. בהחלט אפשר לומר שהאיי.קיו שלנו גבוה יותר כיום, אבל אני טוענת שאיי.קיו גבוה הוא לא הדבר היחיד שאדם נבון צריך באמת. גם אם אתה יכול לעבד מידע מהר יותר, יש הבדל גדול בין מידע לידע – מה גם שאנחנו קולטים מידע בצורה שונה כשאנחנו קוראים אותו בצורה דיגיטלית, מופצצים במידע וגירויים ויזואליים תוך כדי קריאה וחשים צורך להגיב ולצייץ כל הזמן. אפילו ביז סטון, ממייסדי טוויטר, התייחס לכך, ויו"ר גוגל אריק שמידט אמר שהוא חושש לגורל הקריאה העמוקה וההשפעה של הרגלי הקריאה בדיגיטל על יכולות ההבנה".

אז גוגל הופכת אותנו לטיפשים?

"לא, אבל אנחנו מאבדים משהו מהותי במעבר מספר עשוי נייר לקריאה דיגיטלית. כשאתה קורא ספר, אתה מניח את הספר, בוהה בקיר. אתה עובר את כל המנגנונים והאיזונים של המוח שמאפשרים לך לעבד את המידע למסגרת קונספטואלית. קשה לעשות זאת כאשר אתה מול מסך ודעתך מוסחת. אם אתה מופגז כל העת בדימויים ויזואליים ובהסחות דעת, קשה לחשוב מחשבות שיש להן התחלה, אמצע וסוף, ויש נטייה לרגש יותר מאשר לחשיבה לינארית".

דו"ח שפורסם ב־2011 על ידי עמיתך למקצוע, פול הווארד ג'ונס מאוניברסיטת בריסטול, סתר הרבה מהטענות האלה. הוא קבע שאין ראיות נוירולוגיות לכך שהאינטרנט מחולל שינויים עמוקים יותר במוח מגורמים סביבתיים אחרים, שהוא יכול לשמש כמקור חשוב ללמידה, ושהאינטרנט או משחקי וידאו אינם מהווים בפני עצמם סיכון לילדים. האם ייתכן שהאינטרנט לא עושה אותנו פחות חכמים, אלא פשוט חכמים בצורה אחרת?

"בהחלט ייתכן. אני מכירה את הדו"ח הזה כמובן, ומתייחסת אליו בהרחבה בספר. צריך כמובן להביא בחשבון שהגוף שמימן את הדו"ח הזה, קרן נומינט (ארגון ללא מטרות רווח שמקדם גישה לאינטרנט - א"ש), ממומן על ידי תעשיית הטכנולוגיה. בדו"ח נטען שהשימוש של ילדים ברשת הוא פרופורציונלי והגיוני, והוא לא. ילדים מבלים לפחות עשר שעות ביום מול מסך כלשהו".

אחת הטענות שלך בספר היא שהחשיפה המסיבית הזאת למדיה דיגיטלית מחלישה את תחושת הזהות אצל ילדים.

"כשזהות מעוצבת על ידי גורמים חיצוניים, היא פגיעה יותר. פעם, כשהיית ילד, שלטת בנרטיב שלך. אתה החלטת לשחק משחק, לטפס על עץ, לשחק בחיילים — אלה כולם פריטים פשוטים שהועצמו הודות לדמיון שלך. היית אומר לחברים שלך 'בואו נמציא משחק'. כיום, ילדים לא ממציאים משחקים, אלא מעכלים את הדמיון של מישהו אחר. הם לא מפתחים נרטיבים משל עצמם. אם אתה לא מפתח נרטיב פנימי חזק משל עצמך, תחושה חזקה שאתה מניע את מה שקורה, אז הזהות שלך תהיה פגיעה יותר. ואם הזהות שלך היא דבר שתלוי ב־500 חברים שמספקים לך אישור בכל רגע, אתה תהיה הרבה פחות בטוח בעצמך והרבה יותר חרד".

איך את מגדירה את המונח "זהות"?

"זהות היא כמובן מושג מורכב מאוד. לפי ההגדרות שלי, 'תודעה' היא איך שאתה רואה את העולם ואילו 'זהות' היא איך שהעולם רואה אותך. בשביל זהות אתה צריך קונטקסט, וכיום מה שקורה זה שהקונטקסט מגיע מבחוץ. הוא נכפה עליך. כל דבר שאתה עושה היום, כל מחשבה שלך, כל ציור שאתה מצייר, הכל משותף ומורד ממקור אחר. בעבר היו לנו חיים פרטיים וחיים ציבוריים, אבל גם חיים סודיים, נרטיב סודי שאף אחד לא חלק. עכשיו אנחנו חולקים גם את הנרטיב הזה. למעשה, הדבר היחיד היום שעושה אותך שונה, שמייחד אותך, הוא הפנים שלך. זאת התאוריה שלי לגבי עלייתו של הסלפי: הפנים שלך הם הדבר היחידי שהוא רק שלך".

האינטרנט, כמדיום המוני, בקושי בן 20 שנה. לא מוקדם מדי לדבר על שינויים במוח? חלק מהתופעות שאת מדברת עליהן בספר, כמו עלייתן של הרשתות החברתיות, הן בנות פחות מעשור.

ClearFrost

"בכלל לא. יש הרבה מחקרים שמבוססים על סריקות מוח שמציגים תמונה עשירה ומורכבת של האופן שבו החברה משתנה. יש מחקרים שקושרים בין פייסבוק ומשחקי וידאו לשחרור דופאמין במוח. מחקרים מבוססי אא"ג שעשויים להצביע על שינויים נוספים. יש לנו ראיות לשינויים פיזיים מסוימים במוח. כמובן שזה מוקדם מאוד, שום דבר עדיין לא מובהק, אבל יותר ויותר מידע מצטבר. פייסבוק זמינה לציבור רק מאז 2006. ילידי העידן הדיגיטלי (Digital Natives) עדיין בבית הספר. אבל לא מוקדם מדי להתחיל לצפות מראש מה עשוי לקרות, כי אם ניערך מראש נוכל לרתום את הכוח החיובי של הדברים האלה. אם נשב ונחכה עד שלא ייצא כמו שרצינו, זה עלול להיות מאוחר מדי".

ובכל זאת, אולי לא צריך לשפוך את התינוק עם המים? אולי הטכנולוגיה עצמה תמצא פתרון לבעיות שהיא יוצרת?

"הרבה יותר קל לסגור את המחשב מדי פעם ולדבר עם מישהו אמיתי. התשובה לא נמצאת בטכנולוגיה, אלא בשילוב שלה עם העולם המוחשי שמאפשר להריח ולגעת ולטעום. צעירים כיום מעדיפים לשלוח מסרונים במקום לדבר. אם אתה גדל בעולם שבו אתה מתקשר עם טכנולוגיה יותר מאשר עם בני אדם בשר ודם, קשה לך יותר לקלוט שפת גוף, לדעת דברים כמו מתי זה בסדר לגעת ומתי לא. אנחנו צריכים להחזיר את החיים האמיתיים ולרתום את הטכנולוגיה כך שתהפוך אותם לטובים ומעניינים יותר, אבל לא תחליף אותם. העלייה בתרבות הדיגיטלית עלולה להוביל לעלייה בהתנהגות כמו־אוטיסטית: אמפתיה נמוכה וחוסר בכישורים בינאישיים. אוטיסטים, למשל, מגיבים באותו אופן לדלת, שולחן ופנים - הם לא יכולים להבדיל. מחקרים אחדים הראו שמשתמשי אינטרנט כבדים סובלים מחוסר יכולת דומה להגיב באופן שונה לאותם דברים".

מהו הפתרון?

"אנחנו צריכים להחזיר את השעמום. זה חשוב מאוד להיות משועמם. אתה מפתח את הגירוי שלך. אתה ממציא רעיון חדש, אתה מרים חתיכת נייר וכותב עליה או מצייר עליה. אנחנו מגדלים דור שכל הזמן מגורה חיצונית, שאין לו זמן לחשוב ולדמיין. אם אין שעמום אין רצון חופשי".

חלק מהטענות המועלות בספר הן קיצוניות מאוד, אבל ישנו טון של היסוס שעובר בהן. את מציינת בעצמך שהמחקרים שעליהם את מסתמכת הם לא חד־משמעיים. חלק גדול מהמבקרים של הספר טענו שהמידע המוצג בספר לא מוכיח באופן חד משמעי את הטענות.

"זהו המדע. מדע הוא לא חד־משמעי. זה בדיוק הקושי שיש לאנשים שאינם מדענים. הם לא יכולים להבין מדוע המדענים לא מוצאים תשובה פשוטה למשהו, אבל אין תשובה פשוטה. אין אקדח מעשן. הסיבה שאנחנו נשמעים מהוססים היא שכל מה שתעשה תמיד יהיה תלוי בשורה של משתנים: ייתכן שהדגימה לא היתה מספיק גדולה, שהפרמטרים שהגדרת לא היו נכונים, שהניסוי היה קצר מדי או ארוך מדי. תמיד יש אפשרויות כאלה, ולכן אתה לא יכול להיות חד־משמעי. הכל תמיד תלוי במידע הבא שיגיע. לעולם לא נקבל תשובה פשוטה. מדע זה לא בדיקת הריון".

בספר את משווה בין שינוי האקלים ל"שינוי המוח". האם לדעתך באמת יש לנו יכולת להפחית את צריכת האינטרנט שלנו ולהילחם בשינויים השליליים שנגרמים למוח שלנו? חלק עצום מהחיים שלנו, והכלכלה שלנו, נמצא באינטרנט.

"בוודאי שאנחנו יכולים. זה פשוט עניין של מודעות. כשאני הייתי ילדה, כל אישה רצתה מעיל פרווה, זה היה סמל סטטוס שאמר שיש לך הרבה כסף. כיום, אם תלכי במעיל פרווה בלונדון, יצעקו עלייך. זה כמו עם העישון: בשנות ה־40 וה־50 היתה התנגדות רבה לאמירה שיש סיכונים בעישון, כי אם אנשים נהנים ויש אנשים שעושים כסף מזה שהם נהנים אז מה יש לא לאהוב. אני מאמינה שיש ביכולתנו לעצב עולם שבו לאנשים יש תחושה חזקה יותר של עצמם, יכולות תקשורתיות חזקות יותר ודמיון בריא יותר. יהיה עצוב לומר שמאוחר מדי ולוותר. אף פעם לא מאוחר מדי". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#