ארבע דרכים טובות לקלקל חגיגה רעה - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
נדל"ן

ארבע דרכים טובות לקלקל חגיגה רעה

באמצעות הפעלה מחוכמת של מנגנון המס אפשר לצמצם את האטרקטיביות של דירות להשקעה ולהחזיר מאות אלפי דירות לשוק המשווע להן. אייל עופר, ממייסדי "ישראל יקרה לנו", מציע רעיונות לא שגרתיים לחתוך את הביקוש

54תגובות

האם זה מוסרי להתערב בשוק חופשי שבו אלפי אנשים פרטיים קונים, מוכרים, שוכרים ומשקיעים בדיור? האם ישנה דרך מוסרית ואפקטיבית להתערב בשוק כזה, ומהו היעד שאנו כחברה שואפים אליו? הדיון המוסרי בשאלות אלה חשוב לא פחות מהשאלה מהן הדרכים היעילות להתערבות בנעשה בשוק הדיור, ובפרט כאשר הנושא כה טעון, עד שהוויכוח סביבו עלול בקרוב מאוד לגרום להפלתה של הממשלה.

בדיון הסוער סביב מחירי הדיור בישראל מסומנים לא פעם המשקיעים בנדל"ן, הרוכשים דירות לא על מנת להתגורר בהן אלא כדי להשכירן ולהרוויח תשואה על השקעתם, כגורמים הדוחפים מעלה את המחירים. ואולם, ראייה זו אינה מדויקת. מובן כי בכל מדינה יש צורך בהיצע מסוים של דירות להשכרה, שכן לחלק מהאוכלוסייה יש צורך במגורים זמניים, לצורך לימודים או מסיבות אחרות. לכן משקיעים הם גורם לגיטימי בשוק הדיור, ואין כל היגיון כלכלי או מוסרי בסילוקם ממנו. השאלה האמיתית נוגעת למידתיות של השפעתם על מחירי הדיור. כאשר אלה שמעוניינים ברכישת דיור קבע - זוגות צעירים ומשפחות המבקשים להשתקע במקום אחד לשנים רבות, גרושים שנאלצו למכור דירה כדי לחלק את הרכוש המשותף וכעת רוצים דירה קטנה משלהם, ובעצם כל אלו שמחפשים קביעות ויציבות בחייהם - נאלצים לשכור דירה רק בגלל גובה המחירים, אזי, יוסטון, יש לנו בעיה. ואפרופו יוסטון, מחירו של בית צמוד־קרקע ממוצע שם הוא כ־700 אלף שקל (כן, שקל ולא דולר), השקולים לכ־3.5 שנות הכנסה ממוצעת של משפחה מקומית. גובה שכר הדירה המשולם עבור דירה מרוהטת בת שלושה חדרים בעיר הוא כ־4,900 שקל בממוצע.

תומר אפלבאום

 

סיפור הפרברים

בניגוד לכלכלנים, שאוהבים מודלים מסובכים (כדי לכסות על כך שכלכלה בעצם אינה מדע), פיזיקאים, מתמטיקאים ופילוסופים אוהבים לצייר מודל דמיוני אך פשטני שמסביר את המציאות ומחדד את הדיון. לצורך הדיון שלנו, הבה נתאר ממלכה דמיונית ושמה סאבורביה (הגובלת בפאודליה, פועלמיה ולפידרמה), שבה ההכנסה הממוצעת למשפחה היא כ־20 אלף שקל בחודש, סכום דומה לזה שממנו נהנית "ריקי כהן" הדמיונית לא פחות, שתיאר יאיר לפיד בראשית כהונתו כשר אוצר. בניגוד למצב בישראל, הוצאות המחיה בסאבורביה הן רק כ־10,000 שקל למשפחה – לא כולל הוצאות לדיור. בממלכה אין מחסור בדירות, אך שכר הדירה יקר, ועומד אף הוא על כ־10,000 שקל לחודש.

בסאבורביה אין מחוסרי בית, ויש בדיוק מספיק דירות לכולם, אבל חצי מהמשפחות אינן בעלות דירה, ולחצי השני יש בדיוק שתי דירות לכל משפחה – אחת למגורים והשנייה להשקעה. התוצאה היא מוזרה ביותר: חצי מהתושבים, אלו ששוכרים את דירותיהם, הם גם העובדים המשתכרים 20 אלף שקל למשפחה. חצי מהכנסתם הם מוציאים על מחיה, ואת החצי השני מעבירים לבעלי הבתים כשכר דירה. בעלי הבתים אינם חיים בפאר רב — גם הם מסתפקים בהוצאה של 10,000 שקל למחיה בסיסית – אך הכסף הזה מגיע אליהם לא כשכר עבודה אלא כשכר דירה מהחצי העובד של האוכלוסייה – ולכן הם אינם נאלצים לעבוד למחייתם. כך חיים להם אנשי סאבורביה באושר - אך לא בעושר. חצי מהם נחים בעוד החצי אחר עובד ומפרנס את האוכלוסייה כולה. נשמע לכם הוגן? בוודאי שלא. משהו במדינה הדמיונית הזאת פשוט לא עובד עבור חלק גדול מהאוכלוסייה: החלק שאין לו דירה משלו.

האם יהיה זה מעשה מוסרי להפעיל מדיניות מיסוי ושיטות אחרות שיביאו לכך שרוב בעלי הדירות להשקעה יאלצו למכור אותן ולהישאר רק עם דירת המגורים האישית? זו שאלה שסביבה חלוקים תושבי הממלכה. מצד אחד, צעד כזה יביא לירידת שכר הדירה במדינה ויאפשר לעובדים הצעירים לשמור יותר מהכנסתם ולחסוך לרכישת דירה משל עצמם. העובדים טוענים כי הם נאלצים לשלם שכר דירה מוגזם ושלעולם לא יגיעו לדירה משלהם. בעלי הדירות להשקעה, הם אומרים, "חיים על חשבונם"; מצד אחר, טוענים בצדק חלק מבעלי הדירות שהדירה שבה הם מחזיקים כהשקעה היא הפנסיה שלהם וכי זכותם לבחור להשקיע בדירות ולא בשום השקעה אחרת – בפרט כזו אשר בעיניהם היא סולידית פחות. עם זאת, כאשר נולדים לבעלי הדירות להשקעה יותר משני ילדים, הם מגלים לפתע שבעצם גם שתי דירות אינן מספיקות למשפחה, ולכן מצטרפים אף הם לדורשים את הורדת מחירי הדיור.

 

הכתבה מתפרסמת בגיליון אוקטובר של  מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

 

 

במדינה השכנה, פועלומיה, המצב מסובך בהרבה. במדינה זו פועל קרטל של בנקים השואפים להגדיל את רווחיהם באמצעות מתן הלוואות, ולא רק שוכרי הדירות נמצאים במצב של עבדות תמידית, אלא גם המאושרים שזכו לקבל הלוואה ולקנות דירה. כסף רב "מסתובב" בשוק (כתוצאה ממתן ההלוואות הגדולות), בעוד מחירי הדיור מזנקים בשיעור ניכר מדי שנה. הזוגות שלוקחים משכנתה נאלצים להתחייב לשנים ארוכות של תשלום חודשי לבנק, וזאת אף על פי שהם מפקידים כ"הון עצמי" סכומים שבעבר היה די בהם כדי לכסות את מלוא מחיר הדירה. בעוד כלכלנים מקומיים מתווכחים מה קדם למה, עליית מחירי הדיור או הגדלת היקף המשכנתאות, שינויים גלובליים משפיעים אף הם על המדינה הקטנה.

בבנקים של פועלומיה הופקדו במשך השנים מיליארדים של מלביני הון מהעולם, אולם יום בהיר אחד תפסו ממשלות שוויץ וארצות הברית את סניפי הבנקים של המדינה בעבירות ודרשו מהם, בתוספת קנסות, לדווח על ההון השחור המוחזק בהם. בצר להם, הודיעו הבנקים ללקוחותיהם הכבדים: "כדאי שתוציאו את הכסף, כי אנו חייבים לדווח על כל דולר שמופקד אצלנו". הלקוחות הבינו את הרמז, משכו את הדולרים, מכרו אותם תמורת כסף מקומי (הדבר אמנם העלה את שער המטבע, אולם נגיד הבנק המרכזי סטנלי פושקר טיפל בבעיה) ובכסף קנו דירות. המון דירות.

חששם הגדול של משקיעי דיור אלו הוא פן ייחשפו לרשויות המס. לפיכך, בעצת פרקליטיהם ("למה לך להסתבך עם שוכרי דירות או לקבל הכנסה בבנק כאשר ממילא מחיר הנכס עצמו מזנק מדי שנה?"), החליטו שלא להשכיר את הדירות הללו, וכך יכלו להיות בטוחים שלא תירשם שום הכנסה על שמם בחשבונות בנק מקומיים. הדירות הללו אינן משמשות לדיור אלא רק כמקום חנייה — עבור הכסף. התוצאה היא אבסורד מוחלט: בעוד אזרחי פועלומיה משוועים למציאת דירה להשכרה במחיר סביר, עשרות אלפי דירות במדינה (יש אומרים יותר מ־140 אלף) עומדות ריקות. בתוך כך, עלות הדיור הגבוהה הנוגסת חלקים כה רבים מהכנסת רוב תושבי המדינה גרמה להקטנת הצריכה בכל ענף פרט לדיור, ופועלומיה צועדת בבטחה לקראת האטה כלכלית שמקורה בחנק הכלכלי שחשים תושביה. החלשים שביניהם יהיו הראשונים לשלם את המחיר כאשר יאבדו את עבודתם.

משתי דוגמאות אלו מובן לאיזה צד על הכף המוסרית לנטות: זכותם של אזרחי מדינה לשנות את התנהלות השוק המשפיע ביותר על הכלכלה המקומית. אם נחזור רגע לקרקע המציאות בישראל, שבה נמכרות מדי שנה כ־100 אלף דירות שמחירן שקול ל־130־150 משכורות, במקום למספר הסביר יותר של 50־80 משכורות, כמקובל בעולם, נבין כי מחירי הדיור גוזלים בממוצע כל שנה כ־70 משכורות מכל אחת מאותן עשרות אלפי משפחות ישראליות שקונות את דירתן היחידה. הרי כל משפחה חייבת לגור איפשהו - גם אם המחיר הוא פשיטה על חסכונות דור ההורים.

 

לכוון למטרות הנכונות

בישראל נהפכו מחירי הדיור והשכירות למכשיר היעיל ביותר להעברת עושר מידיהם של מאות אלפי עובדים, המשתעבדים לשנים רבות, אל השכבה הצרה שמצליחה להרוויח מעליית ערך הנדל"ן הגואה. לפיכך, כל שינוי במדיניות המיסוי צריך להיות ממוקד לא רק במע"מ או בצמצום כמות הדירות הנקנות להשקעה, אלא במטרות הגדולות באמת, שהן הורדת מחירי הדיור בטווח הזמן הקצר, שימורה של רמת מחירים סבירה לאורך זמן, ושינוי ההתייחסות לנדל"ן כאל נכס להשקעה. כדי לעשות זאת, יש לשנות לא רק את הביקוש העתידי, אלא גם להפוך חלק מהביקוש הספקולטיבי בעבר להיצע של דירות בשנים הקרובות.

נשמע בלתי אפשרי? תתפלאו, יש דרך לעשות זאת, והיא לא רק תוריד את מחירי הדיור, אלא ניתן לסתום בעזרתה חלק ניכר מהבור בתקציב המדינה, להפנות כספים להשקעות ריאליות ולייצר בישראל חברה שוויונית והוגנת יותר. הכל באמצעות כמה צעדי מיסוי שיתמקדו באחזקה הספקולטיבית במגרשים ובדיור להשקעה.

הרעיון המרכזי הוא החלפתם של מסי הרכישה (מסים חד פעמיים המעלים את מחירי הדיור) וכן הפטורים במיסוי שנתנו עד היום יתרון למשקיעי דיור, במסים שנתיים הממוקדים במחזיקי נכסי נדל"ן להשקעה. על ידי הקטנת התשואה על נכסים אלה, תפחת בהרבה הכדאיות שבהחזקתם. בדומה להעלאת הריבית, יביא המס השנתי לכך שבעלי הנכסים האלה ייטו להכניסם לתוך שוק הדיור או למכור אותם — ולהביא להגדלת ההיצע.

 

1. הבעיה: עשרות אלפי 
דירות רפאים

על פי נתוני הלמ"ס משנת 2011 (נתונים עדכניים יותר טרם פורסמו), בישראל יש כ־180 אלף דירות ריקות שאינן משמשות למגורים או לעסקים באופן רציף. רוב הדירות האלה נמצאות באזורי הביקוש, בלב הערים הגדולות. בערים מסוימות — למשל בחיפה, שבה מצאה הלמ"ס 3,445 דירות ריקות, ובנתניה, שבה נמצאו 1,799 דירות רפאים - מדווחים פעילים מקומיים כי בפועל מספרן גדול הרבה יותר. על פי נתוני "התנועה להחזרת העיר" הפועלת בחיפה, מגיע המספר עד לכ־13 אלף דירות אשר עומדות עזובות בעיר התחתית ללא שימוש; בנתניה העריכו גורמים הבקיאים בשוק הנדל"ן המקומי כי ביותר מ־5,000 דירות בעיר - כ־10% מהשטח הבנוי בעיר - לא נעשה כל שימוש למגורים; גם בתל אביב ניתן כמובן לאתר דירות רבות שתיבות הדואר שלהן מלאות ושבהן מצטברים המגנטים על הדלתות, ולא רק באזורי יוקרה כמו רחוב הירקון או בסביבות שדרות רוטשילד.

גם אם רק 30% מהדירות האלה יוכנסו אל תוך מעגל השכירות, תהיה בכך הגדלה משמעותית ביותר בהיצע הדירות להשכרה, השקולה לכמה שנים של התחלות בנייה. ההיצע החדש הזה ידחוף מטה את שכר הדירה ויגרור הפחתה במחיר שיהיו משקיעי הנדל"ן מוכנים לשלם על דירות המניבות תשואה. ירידת המחירים בשוק הדירות מיד שנייה תציב בפני הרוכשים אלטרנטיבה משמעותית לדירות חדשות ותצמצם את יכולתם של הקבלנים להשפיע על מחירי הדיור.

ועדת טרכטנברג, שדנה בין השאר בנושא דירות הרפאים, הציעה בשעתה לתמרץ את בעליהן של דירות אלה למכור אותן באמצעות הכפלת הארנונה על דירות ריקות. ואולם, כדי להביא להחזרתן של דירות רבות ככל האפשר לשוק השכירות אין די בכך. כמו כן חוקיות הגבייה של מס רכוש באמצעות ארנונה מוגדלת מוטלת בספק, שכן ארנונה היא תשלום עבור שירותים עירוניים.

 

הפתרון: מס על דירות ריקות

* על דירה במצב תקין שעומדת ריקה מעל שישה חודשים בשנה יוטל "מס אי־שימוש" שנתי. אם בעלי הדירה הוא אזרח ישראלי הנמצא ברילוקיישן זמני או שהוא זכאי לעלות לישראל, או הבעלות על הדירה הועברה בירושה לכמה יורשים, תינתן ארכה של שלוש שנים מהיום שבו החלה שהותו של בעלי הדירה בחו"ל, או מיום העברת הבעלות על הדירה ליורשים.

* בשנתיים הראשונות יהיה גובה המס השנתי על הדירה 3% מערכה. מהשנה השלישית ועד לשנה השישית יעלה שיעור המס ב־0.75% מדי שנה, ומהשנה השביעית והלאה יעלה ב־0.5% בשנה, עד לתקרה של 9% - מס שנתי השווה בשיעורו לממוצע עליית ערך הדירה לאורך זמן.

* המדינה והרשות המקומית יסייעו לבעלי דירות ריקות המגיעים לישראל רק בחודשי הקיץ להשכיר את דירותיהם לסטודנטים במשך שאר חודשי השנה. דירות שיושכרו בדרך זו לא יוטל עליהן מס.

* דירה הזקוקה לשיפוצים תקבל ארכה של שלוש שנים בטרם יוטל עליה מס. בסוף התקופה יוטל עליה מיידית מס שנתי של 7.5% משוויה כל עוד לא תשופץ.

* על משרדים הפועלים מתוך דירות מגורים יוטל מס רכוש שנתי של 3%־5%. גביית המס תחל בעוד שלוש שנים, ובפרק זמן זה יוכלו בעלי העסקים לפנות את הדירות ולעבור לנדל"ן מסחרי.

* הערכה: המס יכול להחזיר לשוק 25־30 אלף דירות בתוך כשנתיים.

* הערכה זהירה של ההכנסה התקציבית: 7־9 מיליארד שקל בשנה (צמוד לשווי הנדל"ן).

 

 

2. הבעיה: ויסות היצע על 
ידי הקבלנים

מיום שהוכרז על רפורמת מע"מ אפס נמצא הציבור "על הגדר" ויש ירידה בביקוש המיידי לקניית דירות. לכאורה, היתה תופעה זו אמורה להביא לכך שהקבלנים יורידו את מחירי הדירות בתגובה לביקוש הדועך, אבל זה לא קורה — ומחירי הדיור ממשיכים לעלות. אין זו תופעה ייחודית: גם בעת "מחאת הדיור" ב־2011 הפסיק הציבור לרכוש דירות, ואם היה מתמיד בכך, המחירים היו נעצרים ומתחילים לרדת. ירידת המחירים היתה מייצרת ציפייה לעוד ירידות ובכך היתה חוזרת קצת שפיות אל שוק הדיור. אולם, כפי שניתן לראות מממצאי בנק ישראל, הקבלנים הגיבו ב־2011 בוויסות היצע הדיור.

גם כיום נשמעים קולות המזהירים מפני "האטה בהתחלות ובסיומי הבנייה", כתוצאה מכך שהציבור מפחית את הביקושים. תופעות אלה של ויסות ההיצע הן פסולות, ואין להן מקום בשוק חופשי שבו על הקבלנים להתחרות זה בזה ולא לתפקד באופן אחיד כמו קרטל. התופעה של ויסות ההיצע היא כה חמורה, עד כי כל הצעדים שמרבים לנופף בהם כנחוצים להורדת מחירי הדיור אינם מסוגלים להתמודד איתה: מה הטעם בהגדלת "היצע הקרקעות" וב"שיווק מוגבר" לקבלנים, כאשר אלה מסרבים לבנות? ומה הטעם בקיצור "חסמי תכנון" אם הקבלן מרוויח מעליית ערך המגרש במשך השנים שבהן הבנייה עדיין לא החלה, ולעתים אף זוכה - כמו מן משמים - בהגדלה של אחוזי הבנייה? ברור, אם כך, שיש אינטרס ציבורי מובהק בתמרוץ הקבלנים לבנות כמה שיותר מהר וכך להגדיל את היצע הדירות, ואין תמריץ טוב יותר מאשר החזרתו של "מס רכוש שנתי" על כל קרקע אשר יכולה לשמש לבנייה ואינה מנוצלת. העיקרון פשוט מאין כמוהו: בזבזת? נקנסת.

יש מי שיטען שכל מיסוי עלול להוביל לעליית מחירי הדיור, אך לא כך הוא הדבר. מס שנתי על קבלנים שאינם בונים, יצור תמריץ לבנות מהר יותר, וכך היעילים שבהם יוכלו להביא לשוק יותר דירות במחיר נמוך יותר – דבר שימנע מהקבלנים המשתהים לנסות לגלגל את המס על רוכשי הדירות. ככל שקבלן ישתהה יותר, כך תיפול עליו עלות עודפת גדולה יותר, משום שהיא אינה משנה את שווי הקרקע או שווי הדירה – זהו רק מס על בזבוז זמן של הקבלן — וזמן, כידוע, זה כסף.

 

הפתרון: הטלת מס רכוש על קבלנים המשתהים בבנייה

* על קרקע מאושרת לבנייה שהבנייה עליה לא הסתיימה בתוך ארבע שנים יוטל מס שנתי לתשלום מיידי שגובהו 10% מערך הקרקע. שיעור המס יעלה ב־1.5% בכל שנה נוספת, עד למדרגה של 16% משווי הקרקע. לאחר מכן יוסיף לעלות המס בשיעור של 1% לשנה. 


 

3. הבעיה: משקיעים מחזיקים בקרקעות על מנת להרוויח משינוי הייעוד שלהן

בשכונה מפורסמת בישראל הוקצה שטח גדול למבני ציבור, כמו טיפת חלב, מועדון לקשישים וגינה ציבורית גדולה. לשכנים היה בכך משום ערך מוסף: גם בגלל השקט, וגם משום שבנייה נוספת לדיור היתה יוצרת צפיפות ועומס על התשתיות. העירייה ערכה מכרז בין קבלנים לרכישת הקרקע בהתאם לתנאי השימוש הללו. לאחר שהמגרש נרכש, עברו עוד שנים שבהם פעלו המאעכרים את פעולתם ובדרך פלא הצליחו בעלי המגרש לשנות את ייעודו. כעת, במקום שטח ציבורי, ניתנה זכות לבנות במגרש מבני מגורים נוספים. האם בעלי הקרקע החדשים אכן בנו עליה? לא, הם דווקא מכרו את המגרש לחברה קבלנית – כמובן, במחיר של פי חמישה מערכו המקורי. כמו בכל פרויקט בנייה מסוג זה, יש סיכוי סביר לכך שעם הזמן יוגדלו אחוזי הבנייה, והקבלן שרכש את הקרקע יוכל לבנות עליה יותר דירות מהמספר שנקבע בזכויות בנייה שעליהן שילם. כלומר עוד בטרם החלה הבנייה עלה ("הושבח") ערכה של הקרקע, והכל בזכות הגדלת מספר הדירות שאפשר לבנות עליה.

האם הרווח הזה הוא רווח שיצרו בעלי הקרקע? בוודאי שלא. הם לא עשו דבר. את העלייה בשווי הקרקע ניתן למעשה ליחס לפעולותיה של הרשות המקומית, ועדות התכנון (הפועלות בשם התושבים), וכמובן לתושבי השכונה עצמם, שהמשיכו לקנות בה דירות והפכו אותה בתשלום גבוה ל"שכונת יוקרה". כעת, במקום מגרש משחקים לילדיהם, הם יקבלו עוד שכנים, צפיפות, רעש ועומס תחבורתי ותשתיתי. ערך הקרקע אמנם עלה בעקבות שינוי הייעוד, אך התושבים הם ללא ספק המפסידים הגדולים מכך.

אם הם ונציגות האזרחים "יצרו" בפועל את הערך הנוסף בקרקע, והם אלו שיינזקו מכך שיבנו בשכנותם עוד דירות, מדוע הרווח הולך כולו לבעלי הקרקע ולמאעכרים שלהם? זוהי שאלה ערכית המעידה על הצורך למסות בצורה שונה כל עלייה בערך של נכס שנגרמת בצורה סבילה לחלוטין לא מפעולת המשקיע אלא מפעולת האזרחים סביבו. כאשר ערכה של חברה עולה כתוצאה מהמצאת תהליך חדשני או מפיתוח תהליך ייצור למוצר חדש, הרווח הזה שייך בצדק לבעלי המפעל. בקרקע, הרווח צריך להיות ממוסה בצורה צודקת יותר. כמעט 100% מעליית ערכו של מגרש צריכה להינתן בחזרה לתושבים מסביב - ולא לבעל הקרקע. מיסוי כזה גם יצמצם את האינטרס של הקבלן להשתהות בבנייה בעודו מושך בחוטים ל"הגדיל" את שווי הקרקע. בסופו של יום, הקרקע היא משאב מוגבל במדינה, ולמעשה הקרקע שייכת לציבור בישראל ולא לשום אדם פרטי.

 

הפתרון: גביית מס גבוה עבור שינוי הייעוד ופיצוי 
המפסידים מכך

* בעת "שינוי ייעוד" של קרקע (בהוספת זכויות בנייה, הפיכתה מחקלאית לקרקע לבנייה, או העברת קרקע לאום לידיים פרטיות), ישולם עליה מס שבח בשיעור של 95% מעליית הערך. תשלום המס יידחה עד לאכלוס הנכס (או עד הפעלת מס דירות ריקות על נכס ריק).

* מס כזה יתמרץ בעלי קרקע לעשות בה שימוש שממנו ירוויחו יותר מאשר המניפולציה הספקולטיבית בעזרת מאכערים.

 

4. הבעיה: ליותר מדי אנשים 
יש יותר מדי דירות

צעד אחרון זה עשוי להיראות משמעותי פחות מהאחרים, וייתכן שהשפעתו לא תהיה מכרעת, אך הוא הצודק והראוי מכולם. זהו צעד שמטפל בספקולנטים הגדולים, שחלקם עשו את כספם בדרכים מפוקפקות — אם באמצעות מה שנקרא "הון שחור", או בדרכים חוקיות של התחמקויות שונות ממסים או רווחים על חשבון הציבור באמצעים חוקיים (למשל בעזרת עמידה בראש מונופול המנצל ביקוש קשיח להעלאת מחירי המזון בישראל). העושר שעובר מאיתנו אל האלפיון העליון מגיע בסופו של דבר לנכסי היוקרה של מחזיקי הנדל"ן הסדרתיים, ובעוד הם קונים עוד ועוד דירות ובתים, אזרחי ישראל, כמו תושביה של המדינה הדמיונית מתחילת המאמר, נאלצים לשלם יותר על שכירות.

 

הפתרון: הטלת מס גבוה 
על "אספני דירות"

"אספני דירות" ובעלי נדל"ן בשווי גבוה ישלמו את הגבוה מבין שתי האפשרויות הבאות:

* מי שברשותו נדל"ן שערכו הכולל גדול מ־5 מיליון שקל ישלם מס רכוש שנתי בגובה 1% ממנו. גובה המס יעלה ב־0.5% על כל חצי מיליון שקל של שווי סך הנכסים המוחזקים בידי גורם אחד (משפחה או חברות קשורות), וזאת עד לתקרה של 12% בשנה. לאחר מכן יעלה ב־1% על כל שני מיליון שקל ערך עד לתקרה של 15% בשנה. לשיעור מס גבוה זה יגיעו רק מחזיקי נכסים ששוויים עולה על עשרות מיליוני שקלים – ואם הם מחזיקים בכאלו כמויות של נדל"ן, חזקה עליהם שהם יודעים "איפה הכסף".

* מחזיקי נדל"ן סדרתיים שברשותם שלוש דירות או יותר ישלמו מס רכוש שנתי של 3%. גובה המס (על כלל הנכסים) יעלה ב־1.5% על כל יחידת דיור נוספת בבעלותם, ומכאן שמי שבבעלותו שבע דירות ישלם מס שנתי ששיעורו 9%, אך יוכל להוריד את שיעור המס ל־6% אם ימכור שתיים מתוך שבע דירותיו, או ל־3% אם ימכור ארבע מהן. 

הכותב הוא ממקימי עמותת "ישראל יקרה לנו" הפועלת להורדת יוקר המחייה בישראל. 
ניתן לעקוב אחריו בטוויטר: eyalo365@



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#