צעירים ברשת |

הילדים בסדר

בספר חדש, החוקרת האמריקאית דנה בויד מסכמת כמעט עשור של שיחות עם בני נוער שחיים ברשת, מפריכה מיתוסים שנקשרו לפעילותם המקוונת, ומציעה להורים: אל תידחפו לפייסבוק של ילדיכם, שחררו שליטה, והתערבו רק כשממש צריך

ענת באלינט חדש חדש
ענת באלינט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ענת באלינט חדש חדש
ענת באלינט

המפגש הראשון של ד"ר דנה בויד עם האינטרנט היה דרך הטלפון. היא הרימה את השפופרת בביתה ושמעה קולות משונים, עולים ויורדים. השנה היתה 1993 ובויד היתה נערה כבת 16. אחיה הבוגר שוב השתלט על קו הטלפון, דרך המודם האנלוגי שצפצופיו הם כיום בגדר נוסטלגיה. "לא הייתי גיקית", היא מספרת, "ולא התעניינתי במחשבים, אבל אח שלי היה כזה והוא חיבר אותי לעניין. אני התעניינתי באנשים בכלל, אבל הוא הראה לי והסביר לי שבעצם, גם כאן העניין הוא אנשים".

הפיכתה של בויד (38) לחוקרת תקשורת מבטיחה, ולאחד הקולות הבולטים בארצות הברית בכל הנוגע לרשתות חברתיות ותרבות נוער, התאפשרה הודות למפגש רב מזל בין אמביציה אישית לשעה היסטורית - זו של פריצת האינטרנט, ובהמשך, מאז אמצע העשור הקודם, הופעתן של הרשתות החברתיות הראשונות. כוכבה דרך בתחילת עידן הרשתות החברתיות: Friendster, שהיתה הראשונה, אי שם ב־2002; Myspace שהיתה הדבר החם במשך כמה שנים; ולבסוף פייסבוק, הרשת שנוסדה בפברואר 2004 ובתוך שנים אחדות כבשה את הזירה הדיגיטלית. כי מה אנשים עושים באינטרנט, אחרי הכל? מתברר שהם בעיקר מדברים עם אנשים אחרים.

כיום, בויד היא חוקרת בכירה בזרוע המחקר של מיקרוסופט, מרצה באוניברסיטת ניו יורק, ועמיתת מחקר במרכז לחקר חברה ואינטרנט באוניברסיטת הרווארד. היא דורגה בין הנשים המשפיעות בעולם הטכנולוגיה על ידי עורכי המגזין "פאסט קומפני", ונכנסה גם לרשימת המנהיגים הגלובליים הצעירים של הפורום הכלכלי העולמי. תחום התמחותה העיקרי הוא תרבות בני הנוער כפי שהיא מתבטאת ברשתות חברתיות, וספרה החדש, It’s Complicated - The Social Lives of Networked Teens ("זה מסובך - החיים החברתיים של בני נוער מרושתים"), מסכם כמעט עשור של מחקר בתחום.

במהלך העבודה על הספר נסעה בויד לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית, קיימה ראיונות עם 166 בני נוער, עקבה אחרי פעילותם ברשתות חברתיות, שוחחה עמם באינטרנט, והסתובבה עמם במקומות ציבוריים כפארקים, מרכזי קניות, כנסיות, מסעדות מזון מהיר ובתי ספר. הניסיון והמוניטין שצברה בתוך כך הפכו אותה לכתובת מרכזית לשאלות רבות שמטרידות הורים, מחנכים וקובעי מדיניות בנוגע לחיים המקבילים שמנהלים בני נוער ברשתות החברתיות.

אחת הסוגיות המרכזיות שעולות בנוגע לרשתות חברתיות ובני נוער היא פוטנציאל הפגיעה שלהן. האם בני נוער בפייסבוק או ברשתות חברתיות חשופים יותר לבריונות והתעללות מצד חבריהם? האם זה מרחב מסוכן יותר מבחינה נפשית ופיזית?

"ההגדרה המקובלת של בריונות היא אגרסיביות פסיכולוגית, חברתית או פיזית, שחוזרת על עצמה לאורך זמן ומתקיימת תוך הבדלי כוח, חברתיים או פיזיים. זה המקרה של ילד גדול שמציק לילד צעיר, ילד חלש פיזית שמותקף שוב ושוב וכן הלאה. אם מסתכלים על ההגדרה הזאת, לא ראינו כל עלייה במקרי הבריונות ב־30 השנה האחרונות, שניתן לייחס לעליית הרשת. מה שהשתנה זה שמעשים כאלה נהפכו שקופים יותר למבוגרים, אז נוצרת תחושה שזה קורה יותר. בני נוער מדווחים שמעשי בריונות בבתי הספר הם גרועים הרבה יותר מאשר ברשת. ברשתות החברתיות קורה משהו נוסף - מכיוון שזה יותר שקוף, יש גם ילדים שיצאו נגד מעשים כאלו ויתמכו במי שמותקף. במובן הזה, רשתות חברתיות אינן מרחב מסוכן יותר. לרוב כששומעים על סיפורי התאבדות שקשורים לפעילות ברשת, מדובר בבעיות נפשיות או בעיות במשפחה שלא טופלו ולא אותרו מוקדם יותר. הרשת החברתית היתה רק הטריגר האחרון לסיטואציה שלא טופלה בעולם האמיתי".

הכתבה מתפרסמת בגיליון אוקטובר של מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

בויד טוענת כי החיים של בני נוער ברשתות החברתיות אינם דבר חדש לגמרי, אלא המשך לאותה מסורת טינאייג'רית טיפוסית של התכנסות בלהקות, חיפוש אחר חברים, ובעיקר - חיפוש מרחב חופשי מעינם הפקוחה של המבוגרים. "כשאני הייתי נערה מתבגרת היינו מסתובבים במרכזי קניות", היא אומרת. "דור אחד או שניים לפני כן התרועע באולמות הריקודים. אלה מקומות שבהם בני נוער נהנים לעשות דברים טיפשיים, להגיד שטויות, להתגרות אחד בשני, לפלרטט, ולהתחבר ללא פיקוח ישיר של מבוגרים. הם עושים את זה במקומות פומביים, אבל לא בגלל שהם רוצים שזה יהיה פומבי, הם מחפשים מקומות שבהם הם יכולים להיות ביחד. המקרה של ישראל הוא קצת שונה, כאן אני רואה להקות של בני נוער שמתגודדים יחד על החוף ללא פיקוח של מבוגרים. אפשר לנסוע יותר בקלות ממקום למקום. בארצות הברית יש כיום פחות אפשרויות כאלה, והרשתות החברתיות ממלאות את הצורך הזה. הם יכולים להתגודד יחד במקום פומבי מבלי לצאת מהאינטימיות של החדר שלהם".

הקסם של הטלת הספק

הראיון עם בויד מתקיים בישראל, ליד חוף הרצליה, במהלך ביקור משפחתי שקט בארץ. היא הגיעה לכאן יחד עם בן זוגה, גלעד לוטן, ובנם בן השנה, זיו. לוטן מגיע מתחומי עניין קרובים מאוד לאלו של בויד - הוא עוסק בניתוח ביג דאטה ובייצוגים ויזואליים של מידע. שמו הפציע בישראל לכמה רגעים במהלך המלחמה האחרונה בעזה, כאשר החליט למפות את השיח ברשתות החברתיות סביב שתי פגיעות של צה"ל בבתי ספר של אונר"א, והראה כיצד ברשת מתקיים דו שיח של חירשים שבו כל צד מתחזק בעמדתו, מספר את הסיפור שלו ומסתמך על מקורות משלו. בין הצדדים, העלה הניתוח של לוטן, ניצב רק אתר "הארץ" באנגלית שנהפך למקור מידע לשני הצדדים, ושימש כמעין גורם מתווך ומחבר. בויד מגלה כי המחקר הזה הוא תוצר של ויכוחים סוערים סביב שולחן ארוחת הערב, שבו השמיעו בני משפחתו בישראל עמדות שהיא תפסה כימניות ובעיקר ביקורת כלפי הסיקור התקשורתי של המלחמה והקונפליקט בכלל. לוטן, שחי בארצות הברית כבר שנים רבות, ביקש להוכיח למשפחתו בארץ את ההטיה הקיימת בדעת הקהל בישראל, ועשה זאת בכלים המקצועיים שלו - ניתוח שיח ברשתות החברתיות והצגה ויזואלית שלו.

האם זה מקרי שמצאה את עצמה מקימה משפחה עם בחור ישראלי ויהודי שעמו היא נודדת לביקורים משפחתיים בישראל, וצופה בהשתאות בשיח הפוליטי הקולני כאן סביב העוף של יום שישי? כנראה שלא. מגיל 13, כך היא מספרת, רצתה להתגייר. שאיפה יוצאת דופן עבור נערה מתבגרת בפנסילבניה. "בתרבות שאני גדלתי בתוכה", היא מספרת, "ילדים נוצרים פשוט קיבלו דברים כפי שהם, כי ככה זה, ואילו ילדים יהודים הטילו ספק בכל דבר. זה היה חלק מהחינוך היהודי שלהם. לי זה היה נראה הגיוני מאוד שאני פשוט יהודיה שנולדה למשפחה הלא נכונה, מכיוון שהייתי ילדה שהטילה ספק בדברים כל הזמן". מגיל 18 החלה לחגוג חגים יהודים ("כמובן, לפי הפרשנות שלי", היא ממהרת לציין. "זה לא היה ממש לפי המסורת"). לפני כמה שנים פגשה את לוטן בוועידה מקצועית ומאז הם חיים ביחד בניו יורק. "דיברנו על השאלה אם אתגייר", היא מוסיפה, "והחלטנו בסופו של דבר שלא. הילד שלנו, זיו, מוקף בחברים יהודים והוא יהיה מוקף בתרבות יהודית וישראלית, כך שזה יהיה חלק מהסביבה שבתוכה יגדל".

זהו אינו הצד היחיד בדמותה של בויד שהוא יוצא דופן וחשוף. בעבר כתבה לא מעט על זהותה המינית המורכבת והחליטה להגדיר את עצמה בסופו של דבר כ"קווירית". "מעולם לא עברתי 'יציאה מהארון' או התמוטטות נפשית", כתבה בבלוג שלה. "זה היה יותר תהליך שבו ניסיתי ליישב את הפוליטיקה והתרבות של הנושא עם המשיכה האישית שלי לאנשים ממגדרים שונים. לא חושבת שמצאתי באמת פתרון, אבל בתהליך הזה היו לי כמה שיחות וניסיונות מדהימים. עד היום, אני מזהה את עצמי כ'קווירית', אבל מעולם לא הגדרתי את עצמי כלסבית או כבי־סקסואלית. ההגדרה הראשונה פשוט אינה נכונה והשנייה מצביעה על בינאריות של מגדר, שמהניסיון האישי שלי גם איננה נכונה".

תנו להם לטעות וללמוד

המבנה הרגשי המורכב של בויד, שמזכיר דמות של מתבגרת המתחבטת בשאלות של זהות ופוליטיקה, כנראה הפך אותה לשגרירה טובה בעולמם של מתבגרים ולשליחה מצוינת חזרה לעולמם של המבוגרים. בהקדמה לספרה היא טוענת כי קולם של בני הנוער עצמם כלל לא נשמע בתוך השיח הציבורי שעוסק בעולם המרושת שלהם. "יש עיסוק רב של מבוגרים בבני נוער ורשתות חברתיות", היא אומרת, "אבל מעטים מהם מוכנים לפנות את הזמן ולהקשיב להם, לשמוע מה יש להם להגיד על החיים שלהם, אלו שברשת ואלו שבעולם האמיתי". היא רואה את הייעוד של הספר החדש שהוציאה בגישור על הפער שבין עולמם של בני נוער לשיח שמקיימים אודותיו מבוגרים.

במעמד הזה, בויד היא מדריכה ראויה לכללי ההתנהגות של הורים מול ילדיהם המתבגרים, שראשם תקוע עמוק במסך המחשב. "המשימה הקשה ביותר היא לשחרר לאט לאט את השליטה שלנו כהורים, ואז להתערב בחזרה כשצריך. ילדים צריכים בסופו של דבר לדעת לנווט בעולם בעצמם, לקבל החלטות ולהיות עצמאיים, גם אם חלק מההחלטות שיקבלו יהיו גרועות. הגנת יתר היא הדבר הגרוע ביותר, ובארצות הברית זו בעיה של ממש". בויד מכנה את התופעה של הורים מגוננים ברשתות החברתיות "הורי הליקופטר": "אלו ההורים שעוקבים ומגיבים ללא הפסקה, לא נותנים לילד שום אפשרות לקבל החלטות בעצמו".

צילום: UC-Berkeley iSchool

האם אחרי המסע הארוך שעשית לחייהם של בני נוער ברשתות החברתיות את יכולה לספק להורים מעין מדריך להתנהגות חכמה וראויה מול המתבגרים שלהם?

"יש כמה דברים בסיסיים. אני חושבת 
שחשוב לוודא, מהגיל הכי צעיר, שיש לילד רשת של מבוגרים שאינם ההורים שלו, ושהוא יכול להתייעץ אתם בכל נושא. כאלה שהם מעין חברים ויהיו חברים גם ברשתות החברתיות. זו יכולה להיות הדודה ה'קולית', חבר של המשפחה או דמות אחרת. כהורה, זה נותן לך רשת ביטחון, אלו אנשים שידעו אם הילד שלך בצרה ויוכלו לעזור לך. בנוסף, חשוב להסתכל על דפוסי התקשורת שלך כהורה עם הילד שלך ולהכיר בהם. האם הילד שלך יפנה אליך כשהוא בצרה? האם אתה מבין את דפוסי התקשורת שלו? האם יש מישהו אחר שמבין אותם?

"סוגיית החברות של הורים ברשתות החברתיות של הילדים שלהם היא עניין עדין. אני ממליצה לא ליזום דבר כזה מצד ההורים, אבל הרבה הורים לא יסכימו אתי. הרבה פעמים בני נוער יזמינו לרשת שלהם את סבא או סבתא, כי זה קצת מצחיק ולא מזיק, אבל אם ההורה שלהם יצטרף - זה מביך אותם. בכל מקרה, אם אתה כבר מוזמן, חשוב ללמוד את הכללים שלהם. כדאי פשוט לשאול: מה אני יכול לעשות ומה לא? אם יש שיחה על משחקי וידאו, אתה לא חלק מהשיחה וכדאי להבין את זה, אחרת תהיה מגורש משם.

"עניין לא פחות חשוב הוא להסתכל לא רק על הילד שלך, אלא גם על איך החברים שלו מתנהגים. האם יש חבר שאת שמה לב שהוא משתלח? האם יש בסביבת הילד שלך ילד שעובר גירושים בבית ונמצא במשבר? אני מציעה לבנות קשרי חברות מסוימים עם החברים של הילדים, וזה בגלל שהחברים של הילד שלך משפיעים עליו. בעצם, כך עבדו בעבר קהילות. הורים צריכים לדאוג לא רק לילד שלהם, אלא גם לסביבה שמקיפה אותו".

עצותיה של בויד הן רבות משמעות אם מביאים בחשבון שיש כיום מעט מאוד בני נוער שלא מקדישים זמן לפעילות ברשת חברתית. למעשה, הדילמות שבויד מתייחסת אליהן יצופו כמעט אצל כל הורה מהרגע שילדיו יגיעו לגיל העשרה המוקדם ויתחילו לקיים חיים חברתיים עצמאיים, מחוץ לעינו הפקוחה. עם זאת, היא מציינת שישנם גם מקרים שבהם בני נוער מדירים את עצמם מפעילות חברתית ברשת, ומונה ארבעה כאלה: האחד, של בני נוער שמגיעים מקבוצות דתיות שמתנגדות לשימוש באינטרנט, כמו יהודים חרדים, פונדמנטליסטיים נוצרים, ובפנסילבניה שבה גדלה, בני כת האיימיש; מקרה שני הוא של בני מהגרים לארצות הברית שהוריהם רוצים ליהנות מההזדמנויות להשכלה ושגשוג שמציעה המולדת החדשה, אך בו זמנית לנטרל כל השפעה של התרבות האמריקאית על ילדיהם; והמקרה השלישי הוא של בני נוער מבודדים מאוד, שיציינו בגאווה מעושה שהם לא צריכים בכלל להיות בשום רשת חברתית, אך למעשה ההחלטה הזאת רק מגבירה את הבידוד החברתי שלהם.

מקרה הרביעי שמציינת בויד הוא שונה לגמרי ומפתיע. בני נוער שמפתחים בגיל צעיר תשוקה מקצועית לתחום מסוים ומקדישים את זמנם להצטיינות בו - ספורט, ריקוד, מוזיקה או מדע - יבחרו לפעמים לא להיות פעילים בכלל ברשתות החברתיות, פשוט כי אין להם זמן. "החבר'ה האלה הם מקצוענים", היא מסבירה. "החברים שלהם מגיעים מהפעילות המקצועית שלהם ויש כאלה שיגידו שחברים בכלל לא חשובים להם, רק התחום שאליו יש להם תשוקה".

האם מאז שערכת את המחקר שלך, בשנים שבהן פייסבוק עשתה זינוק מטאורי, המציאות לא השתנתה מתחת לאפך? נשמעות לא מעט טענות שפייסבוק "מאבדת את זה", שהיא הופכת להיות מקום למבוגרים ואילו קהל צעיר נודד למקומות אחרים.

"צריך להפריד בין הפלטפורמה של פייסבוק לבין החברה עצמה. זה נכון שהפלטפורמה איבדה במידה מסוימת את ה'קוליות' שלה, אבל פייסבוק, כחברה, משגשגת ומגיעה לקהל צעיר. איך זה קורה? יש שלוש דרכים שבהן חברה יכולה להמשיך ולהגדיל את הרווחים שלה: על ידי הגדלת מספר המשתמשים, שזה קשה במקרה של פייסבוק; באמצעות השגת יותר כספי מפרסמים עבור כל משתמש, וגם את זה קשה לפייסבוק לעשות; או על ידי גיוון של הנכסים, ורכישה של נכסים חדשים עם מודלים עסקיים שונים. זה מה שעשו בפייסבוק, ובצדק רב. אז בני נוער ישמרו את החשבון שלהם בפייסבוק, אבל התשוקה שלהם הולכת למקומות אחרים, הם מתפזרים בין רשתות אחרות, כמו אינסטגרם, סנאפצ'ט, טאמבלר או Vine, ובחלק מהמקרים עדיין ימצאו את עצמם במקומות שהם בבעלות פייסבוק (וואטסאפ ואינסטגרם הן שתי חברות שנרכשו על ידי פייסבוק, מתוך שורה ארוכה של רכישות שביצעה החברה מאז 2007, ע.ב). אז פייסבוק הפכה להיות המקום של המכנה המשותף הנמוך ביותר וכמעט לכל מתבגר או מתבגרת יהיה שם חשבון, אבל זה לא המקום שבו הם יחלקו עם החברים תמונות מצחיקות וסודיות".

בויד היא סניגורית של המרחב הדיגיטלי, נציגה של דור הביניים שגדל אל תוך האינטרנט ומשגשג ברשת. היא תצא נגד כל דימוי מאובן של המרחב החברתי כמקום מסוכן או אפל, אבל גם היא מודעת לצורך לצייד בני נוער במידע מתאים שיאפשר להם להתנהל בעולם הווירטואלי באופן מושכל יותר. "בני נוער הם חסרי אוריינות מספקת. הם מכירים היטב דברים שקרובים להם, אבל אין להם, למשל, מושג איך עושים חיפושים מורכבים בגוגל. הם לא מבינים איך באמת עובדים מנועי חיפוש ואיך לשפוט את התוצאות שעולות בהן. אין להם מודעות, למשל, לפרסונליזציה של מידע שמקורה במידע שחברות ענק אוספות על כל משתמש. במובן הזה, אוריינות מדיה היא עניין חיוני. צריך לחנך ילדים לשאול שאלות ביקורתיות על מה שהם רואים וצריך ללמד אותם איך לשאול את השאלות האלו. זה נכון לצעירים וגם למבוגרים. צריך להטיל ספק בכל דבר. זה לא דחייה מוחלטת של דברים, אלא הטלת ספק. זה רעיון שמוטמע בחשיבה היהודית, נכון?". 

נעורים מחוברים: תדירות הפעילויות המקוונתות והלא מקוונות של בני נוער בארה"ב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker