תקשורת |

האמת נקברה בחולות עזה

נערה צועדת לבית הספר ומדממת למוות בחולות רפיח. קצין צה"ל יורה בה מקרוב כדי לוודא את מותה. אחר כך משודר תחקיר בתוכנית "עובדה", ואז במשך עשור יושבים 13 שופטים כדי לפסוק מי שפך את הדם. לא של הנערה, אלא של סרן ר'

ענת באלינט חדש חדש
ענת באלינט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ענת באלינט חדש חדש
ענת באלינט

קשה להאמין, אבל פרשת סרן ר' והתוכנית "עובדה" הגיעה לתחנתה הסופית. פסק הדין של ההרכב המורחב של בית המשפט העליון שפורסם באמצע ספטמבר הוא השלב האחרון בהתגוששות המשפטית מעוררת התהודה, שנמשכת למעשה כבר עשור. זהו, לא נותר עוד דוכן שופטים שאפשר לגלגל אליו את תפוח האדמה הזה, שלא מפסיק ללהוט ולייצר מחלוקת בשאלה מהי עיתונות הוגנת ואחראית.

165 עמודים כתבו תשעת השופטים חברי ההרכב המורחב על כתבת "וידוא ההריגה" ששודרה בערוץ 2 בשנת 2004. לפניהם כתבו חברי ההרכב הרגיל של בית המשפט העליון (בראשות השופט אליעזר ריבלין), 116 עמודים משלהם, ועוד לפני כן כתב השופט נועם סולברג, אז בשבתו בבית המשפט המחוזי, לא פחות מ־130 עמודים שניתחו באופן מיקרוסקופי את החלקים של אותה כתבה.

אילנה דיין בבית המשפט המחוזי בירושלים במהלך דיון בתביעת הדיבה צילום: דניאל בר-און/גיני

במרכז הכתבה של אילנה דיין עמד אירוע שהתרחש בשעת בוקר מוקדמת באוקטובר 2004 במוצב צה"ל, כ־200 מטר מאוכלוסייה אזרחית ליד העיר רפיח בדרום רצועת עזה. הנערה איימאן אל האמס, שהיתה בדרכה לבית הספר, נכנסה מסיבה לא ברורה לשטח שהוגדר כאסור בכניסה. היא נורתה על ידי חיילי המוצב שכשלו מלהבחין בה מלכתחילה, כשרק נכנסה לשטח האסור. היא נפצעה ורצה להסתתר מאחורי סלע. בהמשך, בזמן שבקשר דיווח התצפיתן כי מדובר בילדה בת 10, נורתה הנערה בשני כדורים מטווח קרוב על ידי המ"פ, סרן ר', שרץ לעברה. סרן ר' הסביר לחיילים בקשר אחר כך שביצע בה "וידוא הריגה". הוא הוסיף ואמר את המשפט שדיין שבה ושידרה מהקלטות הקשר: "כל מי שנע, זז, במרחב, גם אם זה בן שלוש, צריך להרוג אותו". בבית הדין הצבאי טען המ"פ כי לא שמע את הדיווח בקשר בזמן שהסתער לעבר הנערה הפצועה. בית הדין הצבאי החליט לזכות אותו.

בית המשפט המחוזי נדרש להכריע בשאלה אם לאור הזיכוי של סרן ר' בבית הדין הצבאי, הכתבה הביקורתית שעשתה דיין על התנהלותו היא הוצאת לשון הרע? ובאופן פשוט יותר – האם יש מרחב למשפט התקשורת במקום שבו בית המשפט טיהר את המעשה (על בסיס הטענה שלא היתה ידועה לדיין בזמן הכנת הכתבה לפיה סרן ר' לא האזין למה שנאמר בקשר)?

שופט בית המשפט המחוזי נעם סולברג עשה שפטים ב"עובדה" ובאילנה דיין ויצר נזק עצום וחסר תקדים לחופש העיתונות בישראל. הוא קבע, בין השאר, כי עצם העובדה שעניינו של סרן ר' נידון באותו זמן בבית הדין הצבאי שומטת את העניין הציבורי מהסיפור, ולפיכך העיתונות לא צריכה לעסוק בשאלה במקביל. בית המשפט העליון שיגר פסק דין שהפך את פסיקתו של סולברג, ויצר טקסט מרגש מאין כמותו על חשיבות חופש הביטוי. הוא גם עיגן הגנה משמעותית לעיתונאים באמצעות המונח "אמת לשעתה". בית המשפט קבע כי האמת הידועה לעיתונאי בעת פרסום הדברים תעמוד לו כהגנת "אמת דיברתי" אם יתגלגל המקרה לבית המשפט.

כעת החליט הרכב מורחב לגבות את הפסיקה הקודמת המזכה את "עובדה" ודיין מלשון הרע, אך דחה את הגנת "אמת לשעתה", והחזיר את כובד המשקל למחויבות לעיתונות אחראית, לפי שורה של קריטריונים. עבודה עיתונאית אחראית, קובע בית המשפט, היא זו שתספק לעיתונאי הגנה של "תום לב" במקרה שיתברר בדיעבד שהיה חוסר דיוק בדברים שפרסם.

הכתבה מתפרסמת בגיליון אוקטובר של מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

מה עומד במרכז פרשת "וידוא ההריגה"? לפי נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, זהו המתח בין הזכות לכבוד ושם טוב מול חופש הביטוי וחופש העיתונות. לא בדיוק. בתחילת הדרך, בשנת 2004, במרכז תשומת הלב עמדה ילדה כבת 14 עם תיק גב שדיממה אל מותה בחול לא הרחק מביתה, כשגבר חסון לובש מדים יורה בה שוב ושוב, כי הוא רואה בה איום שיש "לנטרל אותו", כפי שהסביר מאוחר יותר בחקירת מצ"ח. זה היה לב הסיפור העיתונאי, אבל הוא נשכח די מהר, כאשר המוקד הפך להיות שמו הטוב של סרן ר'. מאז נהפך האירוע לוויכוח על טיב היחסים בפלוגה, הוראות הפתיחה באש של צה"ל ובעיקר – מהי אמת, מהו תום לב, מהו מרחב הפעולה הלגיטימי של עיתונאים ועורכים ומהי עיתונות אחראית.

הסיפור שניסתה דיין להביא על סרן ר' והפלוגה שלו התאדה מהתודעה הציבורית. זה סיפור על סיטואציה משוגעת ובלתי אפשרית שנובעת מהתייצבותו של צבא מול אוכלוסייה אזרחית, אלימות מזעזעת של חזק מול חלש שמתרחשת בן רגע ושאי אפשר לתקנה בשום דרך. יש משהו מקומם באופן שבו מותה של איימאן אל האמס הפך עם השנים בידי טובי המוחות בישראל לדיון פילוסופי קר ומורכב אודות ערכים שקשה להכריע ביניהם.

התהליך הזה שהתרחש בפרשת סרן ר' - המשפטיזציה של העבודה העיתונאית - הוא מיותר ובעיקר מזיק. ראשית, הוא הזיק לסיפור עצמו שביקש להיות סיפור על הכיבוש ועל העיוות המוסרי שנוצר כאשר חיילים חמושים רואים באוכלוסייה אזרחית איום קיומי. הוא זז מנקודה זו די מהר. שנית, הוא הזיק לעיתונות עצמה, משום שהדיון בשאלה מיהו עיתונאי אחראי (קרי, כזה שיכול לטעון בבית המשפט כי פעל ב"תום לב"), התגלגל לידיהם של שופטים במקום שיישאר בידי העיתונאים עצמם.

העקרונות ששרטט בית המשפט העליון בפסיקה הראשונה לעיתונות אחראית ואלו שחזר עליהם השופט גרוניס בפסיקה הסופית מוּכרים כמעט לכל עיתונאי: כתיבה ב"ידיים נקיות", כזו שאין בה כוונה זדונית לפגוע או להשמיץ; החובה להסתמך על מקורות מהימנים ורציניים; פנייה מוקדמת למושא הכתבה לפני הפרסום כך שתינתן לו הזדמנות סבירה והוגנת להגיב ולהשפיע על הסיפור; פרסום תיקון או הכחשה בדיעבד, אם יש צורך; תיאור העובדות באופן הוגן ומאוזן; הסתמכות על הכללים שמציב תקנון האתיקה של מועצת העיתונות. כמו כן גרוניס מציין עוד כמה עקרונות פחות מוסכמים (חלק מהשופטים האחרים אכן חלקו עליו בעניין זה): נטרול ה"אגו העיתונאי" המניע עיתונאים להשיג סקופים ונטרול מוטיבציות מסחריות של כלי התקשורת, או "שיקולי רייטינג", שאל להם להשפיע באופן מוגזם על אופן הפרסום. בהינתן עקרונות אלו, קבע בית המשפט העליון בפעם השנייה, התוכנית "עובדה" ואילנה דיין יוצאים זכאים. "הרושם הכללי המתקבל מן הכתבה הוא הוגן ולא בלתי מאוזן", סיכם גרוניס.

העקרונות שהניח בית המשפט העליון לעיתונות אחראית הם סבירים ודי מוסכמים (אם נשמיט את עניין האגו העיתונאי ושיקולי רייטינג שמהווים דלק חיובי במקרים רבים ומוטיבציה שלילית במקרים אחרים, ועדיף היה אם לא היו נכללים בכלל בוויכוח), אבל היכולת של בית המשפט להשתמש בעקרונות אלו כדי לנתח באופן מדויק כתבה עיתונאית כזו או אחרת היתה ונותרה מוגבלת.

שופטי בית המשפט התנפצו פעם אחר פעם אל מול כתבת "וידוא ההריגה" של "עובדה". סולברג עשה לה ניתוח לחלקיקיה, משל היה פתולוג דקדקן השולף בפינצטה בדלי ראיות לפשע, והשופטים האחרים נאלצו לדלוק בעקבותיו, מנסים לקבוע אם בהכנסת קטעי וידאו קצרים שהם בגדר אילוסטרציה יש משום לשון הרע. כך עובד בית משפט, אבל לא כך עובדת עיתונות.

הבעיה בכתבה לא היתה קטעי האילוסטרציה, לא באמת. הסיפור העיתונאי משפיע בדרכים אחרות, עמוקות יותר – דרך בחירת הנושא, הגיבורים שיעמדו במרכזו ובעיקר דרך הנראטיב שבוחר העיתונאי לספר, והזווית שבה הוא בוחר להסתכל על המציאות. אלה הפיגומים של כל כתבה עיתונאית והם הופכים נסתרים מעיני הצופים עד שהכתבה יוצאת לאוויר העולם. הם גם לא חלק מהכלים שבהם משתמשים שופטים כדי לקבוע אם היה לשון הרע או לא. השופטים ממוקדים בבדיקת הראיות שמצביעות על סטייה מהאמת, לא במבנה עומק.

אם היתה בעיה בכתבת "וידוא ההריגה" היא היתה כזו של נראטיב ושל המשקל העודף שהונח על כתפי הגיבור שלה. דיין ביקשה לספר סיפור חשוב וראוי, אבל העמידה במרכזו אדם אחד, די זוטר ואלמוני, שחווה את החשיפה הזאת באופן כה טראומטי שהיה מוכן לצאת לקרב של עשור כדי להגן על שמו הטוב. אפשר להבין למה עשתה זאת – הסיפור האישי הוא כלי מצוין לספר סיפור "גדול" יותר, כל עיתונאי מכיר את זה. גם החומרים המצולמים שהגיעו למערכת "עובדה" והעדויות של החיילים הובילו כולם לסרן ר' ולא ל"כיבוש" באופן כללי, אותה תופעה גדולה ומעיקה שהצופים מעדיפים להסיט ממנה את העיניים. אבל מעט יותר צניעות וקצת פחות כוחנות כלפי מושא הכתבה אולי היו יכולים למנוע מכדור השלג העצום הזה להתחיל להתגלגל לכיוון בית המשפט.

הסיפור שהציגו ב"עובדה" לא היה שגוי, אבל הוא היה מוגזם. הוא שם דגש גדול מדי על האיש ולא מספיק על הסיטואציה שבה פעל. הוא הציג את סרן ר' כסמל הרוע החדש, לא כשחקן קטן וכנראה לא חיובי במערכת גדולה של רוע ואטימות. ממנו נגזרו הקדימונים שזיקקו עוד יותר את מרכזיותו של סרן ר' וצעקו בקולי קולות את שמו. מאוחר יותר סרן ר' זוכה בבית הדין הצבאי והיה ברור שזוהי התפתחות משמעותית בפרשה, גם אם לא כזו ששומטת את הקרקע מתחת לכתבה של "עובדה" על האירוע. במערכת "עובדה" לא הכירו בחשיבות הזיכוי עבור מושא הכתבה שלהם ולא הביאו את זה לידיעת הצופים כשחזרו לעונה החדשה. זוהי התנהלות גאוותנית שכנראה דחקה את סרן ר' לבקש סעד בבית המשפט. הכרה בכוח שיש לתוכנית ולתקשורת בכלל מול מפגש עם "האיש הפשוט" אולי היתה יכולה למנוע את כל הפרשה.

המקרה של סרן ר' הביא את בית המשפט לתחוב ידיים עמוק לתוך תחום שבו המושג "הוגנות" או "אחריות" נקבע פעמים רבות בקווים עדינים ביותר של רגישות ואיזון וגם – לדיאלוג עם מי שרואה את עצמו נפגע. בית המשפט ניצב בסופו של דבר לצד חופש העיתונות והעניק לעיתונאים "מרחב מחיה" להמשיך לספר סיפורים, ובמובן זה – מדובר בניצחון של חופש הביטוי, אבל ההליך כולו הזיק לחופש הביטוי. ייתכן שאנחנו עתידים לראות תחילתה של מסורת שבה יושבים שופטים וקורעים לפיסות קטנות את תוצר עבודתם של עיתונאים, שוב ושוב, בניסיון לקבוע אם היו אחראים מספיק.

סרן ר' בבית המשפט העליון בירושליםצילום: אוליבייה פיטוסי

אחריות היא קודם כל עניין פנימי והיא שייכת לעיתונאים, אם הם מעוניינים להגן על החופש שלהם. אם כבר אפשר ללמוד משהו מפרשת סרן ר', לפחות בנוגע לעיתונות, הוא שכדאי להשקיע מאמץ ראוי בבחירת הטון הנכון והדגשים הראויים, בדיאלוג מתמשך עם מושאי הכתבה לפני הפרסום ואחריו, במקום להשקיע הרבה מאוד כסף ואנרגיה בתהליך משפטי ארוך ומזיק מאוחר יותר. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker