קריירה

מה נשים מצליחות לא יודעות לזייף

קטי קיי וקלייר שיפמן, עיתונאיות מצליחות ומפורסמות עם קריירה לתפארת, הרגישו שמשהו בכל זאת חסר. אז הן ראיינו כמה מהנשים החזקות בארצות הברית — והבינו שהן לא לבד

הילה ויסברג

מזארין באנאג'י, פרופ' לפסיכולוגיה ואתיקה חברתית מאוניברסיטת הרווארד, קצרה הישגים רבים לאורך 30 שנות קריירה באקדמיה, וכישרונה כחוקרת אינו מוטל בספק. ואולם באנאג'י, שהגיעה באחרונה לביקור בישראל כאורחת של חברת פרוקטר אנד גמבל והפורום לגיוון בתעסוקה, מספרת כי בצעירותה סבלה מביטחון עצמי נמוך, שכמעט גזל ממנה את משרתה הראשונה באקדמיה. "באוניברסיטת ייל פרסמו משרה רלוונטית לתחומי, אבל לא חשבתי שאני טובה מספיק, אז לא הגשתי מועמדות", היא אומרת. "ללא ידיעתי, בעלי שלח את קורות החיים שלי לאוניברסיטה, והם התקשרו אלי וביקשו שאשלח מכתבי המלצה. רק בזכותו קיבלתי את העבודה.

"אפשר היה לחשוב שהתופעה הזו, של נשים שאינן מספיק בטוחות בעצמן, עברה מהעולם — אבל זה לא קרה", ממשיכה באנאג'י. "רק באחרונה פרסמנו בהרווארד מודעת דרושים למשרת הוראה, וכשיזמנו פנייה לנשים שהחשבנו ראויות, ושאלנו מדוע לא פנו בעצמן, הן ענו: 'במודעה כתוב שדרושים למשרה אנשים יוצאי דופן (Exceptional). אנחנו לא מחשיבות את עצמנו יוצאות דופן".

קלייר שיפמן וקטי קיי, עיתונאיות ברשתות איי.בי.סי ובי.בי.סי, הבחינו בתופעה דומה: הנשים המצליחות והמשפיעות שראיינו לטלוויזיה לאורך 20 שנות קריירה, היו משוכנעות שהן לא טובות מספיק. אמנם למראית עין הנשים המצליחות שפעו ביטחון, אבל בפועל, מספרות שיפמן וקיי, "הן היו אכולות ספקות עצמיים". שיפמן וקיי החליטו לצאת למחקר, ומצאו שתחושת הבטן שלהן לא הטעתה אותן: "גילינו שפער הביטחון בין גברים לנשים הוא אמיתי", הן מספרות בראיון שהוצג ביוטיוב, שבו הן מדברות על הממצאים, כמו גם על ספר חדש שכתבו, תחת השם "קוד הביטחון" 
(The Confidence Code). "זהו לא רק עניין אנקדוטלי, אלא תופעה".

מחברות הספר "קוד הביטחון", קטי קיי (מימין) וקלייר שיפמן. ביטחון עצמי חשוב לא פחות מיכולתצילום: theconfidencecode.com

שיפמן וקיי אינן מכחישות שגם הן סובלות מ"פער הביטחון", ואף מרבות בדוגמאות מחייהן האישיים. ניכר כי "קוד הביטחון" — הספר השני שהן כותבות יחד (הראשון היהWomenomics ב־2009) — נוגע בנקודה כאובה עבור המחברות. "אתמול בבוקר שאלתי את אחד המרואיינים שאלה קצת טיפשית", מספרת קיי, המגישה הראשית של מהדורת החדשות של בי.בי.סי בארצות הברית. "ב־18:00, 12 שעות לאחר מכן, עדיין ייסרתי את עצמי על השאלה הזו. עשיתי טלוויזיה נהדרת במשך שלוש שעות, ומה שניקר בראשי ולא הרפה היה אותה שאלה קטנה ולא חכמה".

בשורה התחתונה, קובעות שיפמן וקיי, ביטחון עצמי חשוב לא פחות מיכולת, ואולי אפילו יותר. בבסיס הנחת היסוד הזו עומדים ממצאי מחקריו של קמרון אנדרסון, פסיכולוג אמריקאי מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי. "אנדרסון מצא שביטחון עצמי חשוב יותר מיכולת", אומרת שיפמן. "זה תיסכל אותנו. נשים רוצות שישפטו אותן בהתאם לביצועים שלהן. הן עובדות כל כך קשה כדי לזכות בהערכה. הן מורידות את הראש — ועושות את העבודה. אבל רק 'לעשות את העבודה' זה לא מספיק. אנדרסון מצא שאנשים בטוחים לא זייפו ביטחון. הם באמת היו בטוחים — מה שהפך אותם למנהיגים טבעיים".

קיי מוסיפה: "לאורך שנים, ראינו איך הגברים שסביבנו הועדפו לקידום על פנינו והשתכרו יותר מאתנו, וכל זאת כשהם אינם מוכשרים יותר. בקיצור, הם היו בטוחים בעצמם יותר מאתנו. זה הכל".

האם, כפי שטוענות שיפמן וקיי, נשים אכן נוטות לסבול מביטחון עצמי נמוך יותר לעומת גברים, והאם עובדה זו יכולה להסביר את פערי המעמד והשכר התהומיים שבינן לבין הגברים שלצדן? האם ביטחון עצמי הוא החוליה החסרה בשיח הסוציולוגי־פסיכולוגי־כלכלי אודות מעמדן החברתי הנחות של נשים, התקוע במקומו זה שנים? קשה לתת תשובה חד־משמעית לשאלה הזו, שכן כידוע, גורמים רבים שותפים ליצירת מאזן הכוחות, שבתוכו נשים הן עדיין שחקניות משנה בכלכלת העולם.

כך למשל, שריל סנדברג, סמנכ"לית התפעול של פייסבוק, שכתבה את הספר המצליח "לפרוץ קדימה" (Lean In), הואשמה כי היא שוכחת שלא כל נשות העולם משכילות 
ועשירות כמוה. מול טענותיה של סנדברג כי נשים משתרכות מאחור בגלל מחסומים שהן מציבות לעצמן — התחושה שאי אפשר לשלב היטב בין משפחה וקריירה, למשל — טענו מבקריה כי גם מי שרוצה להנהיג, לא תמיד יכולה לעשות זאת, הן בגלל דיכוי חברתי והן בשל חסמים כלכליים.

הכתבה מתפרסמת במוסף MarkerWomen המצורף לגיליון ספטמבר של מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

כמו סנדברג, גם שיפמן וקיי טוענות שנשים יכולות ליטול את גורלן בידיהן, ואינן מייחסות חשיבות מכרעת לנסיבות סביבתיות־כלכליות, העלולות להכשיל גם את הבטוחה שבנשים. בכל זאת, נדמה גם שהתיאוריה שלהן אודות "פער הביטחון" לא נולדה בחלל ריק. נשים ומומחים שעמם שוחחנו על הסוגיה, מסכימים כי הפער אמיתי וכי השפעתו אכן דרמטית.

מחקרים שונים תומכים בתזה של שיפמן וקיי. כך למשל, ב־2011 מצא המוסד למנהיגות וניהול בבריטניה כי כשמנהלים ומנהלות בריטים נשאלו עד כמה הם בטוחים בעבודתם, מחצית מהמנהלות השיבו כי הן אינן בטוחות, בהשוואה לפחות משליש מהמנהלים. מחקר שערך הפסיכולוג הבריטי אדריהן פרנהם מיוניברסיטי קולג' בלונדון, מצא כי גברים בכל העולם מייחסים לעצמם אינטליגנציה גבוהה יותר מזו שיש להם בפועל, בעוד נשים נוטות להמעיט במנת המשכל שלהן.

"גברים נוטים להערכת יתר של ביצועיהם ויכולותיהם, בעוד נשים נוטות להערכת חסר", כותבות קיי ושיפמן בכתבה בנושא פער הביטחון, שפורסמה באחרונה ב"אטלנטיק". "וזאת אף שהמחקר מוצא שביצועי הגברים והנשים האלה אינם נבדלים באיכותם".

בספרו "החיה החברתית" כותב עיתונאי "ניו יורק טיימס" דיוויד ברוקס: "האנשים המצליחים ביותר הם 'המנפחים המתונים'. האנשים האלה מעצימים את היתרונות שלהם, ועל ידי כך מייצרים ביטחון עצמי, ובה בעת ממעיטים בערכם של החסרונות שלהם — ועל ידי כך מנטרלים ספקות עצמיים משתקים". גברים, כותב ברוקס, שולטים באמנות הניפוח המתון. "לאחר אלפי שנים של שליטה גברית, הגברים מצטיינים בניפוח מצבם".

אחת התסמונות הידועות הנגזרות מחוסר ביטחון, מכונה "סינדרום המתחזה" — תחושתם של אנשים מצליחים אובייקטיבית, כי הם אינם ראויים להישגיהם. תסמונת זו מיוחסת בעיקר לנשים. "באופן סטטיסטי, יותר נשים סובלות מסינדרום המתחזה מאשר גברים", מציינת הפסיכולוגית הקנדית סוזן פינקר, מחברת הספר "פרדוקס המינים". "נשים כאלה בדרך כלל נמנעות מאתגרים. הן חוששות שהאתגר הבא יחשוף את האמת — שהן לא מוכשרות, ושפשוט שיחק להן המזל לאורך הדרך".

וזו בדיוק הנקודה על פי שיפמן וקיי: ביטחון עצמי הוא רכיב אישיותי הכרחי בשוק העבודה המודרני, שכן רק הבטוחים בעצמם יוכלו לחתור למימוש מלוא הפוטנציאל שלהם. "ביטחון הוא לא רק התחושה שאני מרגיש טוב לגבי עצמי", הן כותבות ב"אטלנטיק". "ביטחון עצמי הוא החומר שמאפשר לנו להמיר מחשבות בפעולה. אי לכך, ביטחון מניע מעגל קסמים: הביטחון מניע מחשבה על מה שאנחנו מסוגלים לעשות, והמחשבה הזו מניעה פעולה. הפעולה ממשיכה להניע את הגלגל, שכן היא מייצרת את אמונת היחיד ביכולתו להמשיך ולהצליח. לכן, ביטחון הוא דבר מצטבר — דרך עבודה קשה, דרך הצלחה, וגם דרך כישלון".

הדרך למנהיגות

עדויות של נשים המזדהות עם התזה של שיפמן וקיי אודות "פער הביטחון" לא קשה למצוא. "חוסר הביטחון שלי הרים ראש כשחיפשתי עבודה", מספרת אפרת, מנהלת 
היי טק בכירה בשנות ה־40 לחייה. "ההיגיון אמר לי שאני מוכשרת, ולכן אמצא עבודה בקלות. אבל בכל פעם שהגעתי לראיון עבודה, הספק התגנב פנימה. במקום לחפש את המקום הנכון בשבילי, חשבתי על סיבות לכך שמקום העבודה לא מתאים לי, מתוך פחד עמוק שלא אצליח בתפקיד. אני יודעת שאין לי סיבה לחשוב כך, אבל זה פשוט לא היה בשליטתי. חוסר הביטחון שלי והחשש מפני כישלון פשוט השתלטו עלי".

עינת, יזמת מצליחה, מתארת תהליך דומה: "ברגעים של האטה כלכלית, חוסר הביטחון מרים את ראשו. אני מרגישה שבזמנים כאלה אני נחשפת, ומתגלה האמת: אני לא טובה מספיק. כשאני מציגה את המוצר בפני לקוחות, הספקות מנקרים בי: הם רואים את החשש שלי? הם רואים שמאחורי החזות הכאילו־בוטחת אני קטנה ומפוחדת?"

"אני אדם שסומך על יכולותיו", מעידה על עצמה תלמה ליבל, פרופ' לפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב. "אך בכל מיני ישיבות, שבהן אני נמצאת במיעוט נשי ברור, אני שמה לב שאין לי האומץ לדבר ראשונה. אני מניחה שאם לא הייתי במיעוט, הייתי מתנהגת אחרת".

זיקה אב־צוק, מנהלת פיתוח עסקי בסיסקו וחברת הנהלה, מודה כי ביטחון עצמי נמוך, או נמוך למראית עין, עלולים לפגוע בנשים, שכן הסביבה העסקית נוטה לייחס חשיבות לסממנים חיצוניים המעידים על ביטחון, כמו מוחצנות גבוהה וסמכותיות. מצד שני, היא אומרת, מנהיגות אנושית ומשתפת היא לא בהכרח דבר שלילי.

"בעבר אמרו לי לא אחת שכמנהלת, אני צריכה להיות אסרטיבית וכוחנית יותר. אבל זו לא אני. יש לי דרך משלי, שאתה נוח לי ואני מאמינה בה", אומרת אב־צוק. "היו פעמים שבגלל הדרך הזו לא הבינו מה הערך שאני מביאה אתי. למשל, כשאני מגיעה לקבוצה חדשה, שבה אני לא מתמצאת בחומר, לא אדבר מיד. אעדיף להקשיב ולאו דווקא לסמן טריטוריה. האם זה חוסר ביטחון? ואולי זהירות? אני לא יודעת. העובדה שנשים מסתכלות אחרת על העולם לא אומרת שהן חסרות מוטיבציה. תראי את מנהיגות המחאה החברתית — כולן נשים. האם נשים יכולות להביא אתן מנהיגות אחרת — שקטה ומשתפת? אני סבורה שכן. גם זו מנהיגות טובה, רק אחרת".

האם כדברי אב־צוק, נשים אינן בהכרח חסרות ביטחון, אלא מפגינות סוג אחר של מנהיגות, שיש לטפחו במקום להשמיצו? ליבל טוענת שיש להבחין בין מנהיגות לבין הדרך למנהיגות. לדבריה, בהיעדר תכונות כתחרותיות, נחישות ואמונה עצמית, נשים מדיחות את עצמן מראש מהמרוץ. "אם נשים לא יהיו תחרותיות, הן לא יתמודדו על משרות, ולכן לא נראה אותן בפסגה. הן יכולות להיות מנהיגות נהדרות בפוטנציה, אבל מי ייתן להן את הצ'אנס, אם לא ינכיחו עצמן לאורך הדרך?"

מתי החוקים משתנים

מהם מקורותיו של "פער הביטחון"? במענה לשאלה הנצחית — מה הגורם המשפיע העיקרי, חינוך או גנטיקה — פסיכולוגים נוטים לצדד באופציה הראשונה. "נשים לא מחונכות לאסרטיביות ולמנהיגות, בעוד גברים מחונכים להפגין כוח", אומרת ליבל. "קשה לבטא תכונות שלא לימדו אותנו לבטא".

ליבל מדברת גם על "איום הסטריאוטיפ": נשים מתנהגות על פי הסטריאוטיפ, הקובע שהן לא טובות מספיק. במלים אחרות: נשים נוטות להפנים את הקוד החברתי, שלפיו הן מוכשרות פחות מגברים, ומממשות אותו. "מחקרים מצאו שכאשר נשים ניגשו לבחינה במתמטיקה, שלפניה נדרשו לציין את מינן, הן הצליחו פחות מנשים שלא נשאלו לגבי המין שלהן", אומרת ליבל. "בגלל איום הסטריאוטיפ, נשים בכלל לא מנסות לפתור מבחנים מסוימים, אך ברגע שדוחקים בהן לנסות — הן מצליחות".

נשים מאבדות את הביטחון לאורך הדרך? הן מתחילות את בית הספר היסודי כשהן בטוחות בעצמן ולאט לאט נסוגות לאחור?

"ייתכן שזה נכון, כי אמנם בנות הן תלמידות טובות בבית הספר, אבל הן לא בהכרח מתרגלות את 'חוקי ההצלחה של החיים'. בנות מצטיינות בלימודים ובנים מצטיינים בספורט, ושם הם מעליבים זה את זה ומתחרים זה בזה. הם לומדים לקחת סיכונים ולקבל בהשלמה מצבים של תבוסה. בנוסף, ככל שבנים מתבגרים, הם צומחים לגובה וקולם מתעבה — תכונות שהחברה מייחסת להן ממד של סמכותיות. אבל בעוד גברים גבוהים נתפשים כסמכותיים, נשים גבוהות מתכופפות. זו לא נחשבת תכונה אטרקטיבית עבורן".

שיפמן וקיי כותבות: "בנות מאבדות ביטחון, אז הן מפסיקות להתחרות — וכך חוסכות מעצמן את הדרך הטובה ביותר להשיג ביטחון בחזרה. הן מסיימות את בית הספר כשהן גאות בהישגיהן הלימודיים ונכונות לרצות. אבל איפושהו לאורך הדרך, בין כיתת הלימוד לקיוביקל, החוקים משתנים".

בספרה החדש של ליבל, "כוס הקפה שגרמה לי להתאהב" (הוצאת מטר), היא טוענת כי תרגול פשוט של תנוחות גוף "בטוחות" עשוי לייצר תחושת ביטחון אמיתית. "בניסוי ידוע, שבו אמרו לקבוצת אנשים אחת לעמוד בתנוחה המקרינה כוח — עמידה זקופה עם ידיים הפרושות לצדדים — ולשנייה לעמוד בתנוחה מכווצת ומתכנסת יותר, מצאו שעצם התנוחה השפיעה על תחושת הביטחון", מסבירה ליבל (ראו בוקסה). "האנשים שעמדו בתנוחה הזקופה, חשו בטוחים בעצמם הרבה יותר מאלה שעמדו שפופים. השפופים גם היו בלחץ יותר מאשר הזקופים. לכן, למי שהולכת לראיון עבודה ורוצה להקרין ביטחון — כדאי להזדקף".

ואולם באנאג'י אומרת כי גם המיעוט הנשי הבטוח בעצמו נמצא במלכוד. "זוהי חרב פיפיות, כי נשים רבות 'נענשות' חברתית על הפגנת ביטחון. אם גבר יאמר: 'התפקיד הזה תפור עלי, ואני משוכנע שאצליח בו', המראיינים יסתכלו עליו בהערכה. אם אשה תאמר זאת, המראיין עשוי לנוע באי נוחות בכיסא. אמירה כזו לא מצופה ממנה, ולכן עלולה לפגוע בה".

אז מה הפתרון?

"מעסיקים צריכים להיות מודעים להטיות הסטריאוטיפיות האלה, וגם נשים צריכות להיות מודעות לכך שהן עלולות לפספס משרות או קידום, מאחר שהן לא מספיק בטוחות. הן צריכות ללמוד כיצד לפתח ביטחון. הן צריכות ללמוד לתבוע מהמעסיק, או מכל אחד אחר, את מה שהן רוצות".

עניין של טסטוסטרון

פסיכולוגים אמנם לא אוהבים ליצור קשר ישיר בין הורמונים (או גנטיקה נשית) לבין הנפש, אבל שיפמן וקיי מתעקשות כי גם גנטיקה תורמת את חלקה לחוסר הביטחון של נשים, תוך שהן מסתייגות מאמירות דטרמיניסטיות מדי. "טסטוסטרון עוזר בהטענת מה שנראה כ'ביטחון גברי קלאסי'", הן כותבות ב"אטלנטיק". "רמות הטסטוסטרון בגופם של גברים גבוהות פי עשרה מאשר בגופן של נשים — מה שמשפיע על מגוון רחב של היבטים — החל במהירות, עבור בכוח ובמבנה השריר וכלה באינסטינקט התחרותי".

שיפמן וקיי מרחיקות מעבר לשיח הידוע על טסטוסטרון ואסטרוגן, ומספרות כי יש קבוצת גנים ספציפית האחראית לביטחון עצמי. "מדובר בקבוצת גנים שתורמת להתנהגויות חרדתיות, או לחילופין לביטחון", הן אומרות. "עשינו משהו מפחיד, ובדקנו את הגנים שלנו. גילינו שלאף אחת מאתנו אין 'גנים טובים' בתחום הביטחון. הגנים שלנו לא קיבלו ציונים גבוהים. הבנו שלמרות נקודת הפתיחה הזו, מצאנו את הדרך להתמודד. מה שחשוב הוא מה אתה עושה עם החיים שלך".

המוח האנושי, הן ממשיכות, הוא מכונה כה משוכללת, "עד שהוא מסוגל לבנות גשרים חדשים סביב 'הכביש המהיר', שהוא הגנים המולדים, וכך לשנות את מסלול החיים שלנו. מתברר שזה מה ששתינו עשינו, אף שבשנות ה־20 שלנו לא ידענו לתת לזה שם".

אב־צוק מעבירה גם היא מסר מעודד: "כיום אני חרדה הרבה פחות מכפי שהייתי לפני עשור, ואני פחות זקוקה לחיזוקים חיצוניים. הביטחון העצמי שלי גדל והתחזק עם הגיל. נשים צעירות זקוקות פעמים רבות לאישור חברתי — הן רוצות 'להתקבל'. אצל נשים מבוגרות, הערך העצמי מגובש ויציב יותר. בעוד צעירים עסוקים במה אחרים יגידו עליהם, למבוגרים אכפת מכך הרבה פחות". 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker