והרי החדשות - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מי נגד מי

והרי החדשות

שילוב מדדי החשיפה של כלי התקשורת המרכזיים בעיתונות, בטלוויזיה, ברדיו ובאינטרנט מראה: אלה הגופים שמעצבים את תמונת המציאות שאליה נחשפים אזרחי ישראל

32תגובות

מאז ומעולם חלוקים חוקרי התקשורת ביחס למידת ההשפעה של כלי התקשורת על עמדות הציבור. האם לתקשורת יש השפעה חזקה וישירה עד כדי כך, שביכולתה לעצב ו"להבנות" את תמונת המציאות של מקבלי המסר, או לשתול מסרים בתודעתם כמו "מחט תת־עורית", מונח שטבע החוקר האמריקאי הארולד לאסוול בשנות ה־40? האם היא פועלת כמו "ספירלת שתיקה" שמונעת את הצגת האמת, כפי שתיארה זאת החוקרת הגרמנייה אליזבט נואלה־נוימן? ואולי השפעותיה כלל אינן כה חזקות, ואף מוגבלות, כמו שטענה אסכולה אחרת של חוקרים בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה? כך או כך, מוסכם וברור כי לזהותם של כלי התקשורת ולסוג המסרים שהם מעבירים — ובעיקר להיקף החשיפה של אותו כלי תקשורת — יש משמעות המשליכה על אופן קליטתו של המסר ועל חלחולו לתודעת הציבור.

כיצד ניתן לאמוד את מידת ההשפעה של גוף תקשורתי? בישראל נהוג לעשות זאת באמצעות מדדי החשיפה לגופי התקשורת השונים, כמו נתוני הרייטינג לשידורי הטלוויזיה וסקרי החשיפה לעיתונות ולרדיו (TGI) של קנטאר מדיה. ואולם, מדדים אלה מתייחסים לכל סוג מדיה בפני עצמו – מי הכי גדול בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונות או באינטרנט, ולכן מנקודת ראייתו של צרכן התוכן, אין להם כל חשיבות. הוא הרי נחשף יום יום לאינסוף מסרים ותכנים מכל ערוצי המדיה גם יחד: קורא את העיתון בבוקר, שומע רדיו בדרך למשרד, גולש באינטרנט בעבודה, רואה טלוויזיה בערב – וכמובן משוטט כל הזמן בסלולרי, שם הוא נחשף לערב רב של תכנים שחלקם נוצרו על ידי גופי תוכן אינטרנטיים, ואילו אחרים שייכים דווקא לכלי תקשורת מסורתיים כמו עיתונים וטלוויזיה ומשותפים ברשתות החברתיות. עבורו, אם כך, המדד הרלוונטי הוא מהו כלי התקשורת שאליו הוא נחשף במידה הרבה ביותר, ולכן הוא זה המשפיע ביותר על תפיסת המציאות שלו. ברפרוף עיניים מהיר על פורטל אינטרנט או בצפייה אגבית בתחילת מהדורת החדשות בטלוויזיה קולט צרכן התקשורת אינסוף מסרים לגבי המציאות סביבו. הוא גם יוצר לעצמו הייררכיה על מידת החשיבות בין האירועים השונים. הוא מגבש עמדה, באופן לא מודע, ממה הוא צריך לפחד ועל מי הוא צריך לכעוס.

כדי להבין מהו כלי התקשורת הדומיננטי ביותר בישראל, שזוכה לחשיפה האמיתית הגבוהה ביותר, יצרנו דירוג ראשון מסוגו שבו כלולים כל גופי התקשורת יצרני התוכן החדשותי הגדולים בישראל. הדירוג נעשה על בסיס כמה מקורות נתונים, שבעזרתם ניסינו לגלות מיהם כלי התקשורת – מכל הקטגוריות – שזוכים למספר הגדול ביותר של עיניים או אוזניים (ר' מסגרת). נכון, גם המדד הזה מבוסס בסופו של דבר על חשיפה, שכאמור אינה בהכרח מדד להשפעה. ישנם גם הבדלים באיכות החשיפה ובחלוקת הקשב בין פעולת הקריאה, לדוגמה, ובין שמיעה אגבית של רדיו. כמו כן, חלק מכלי התקשורת זוכים לחשיפה גבוהה בשל תכנים קלילים או בידוריים, והצופה כלל לא מייחס רצינות למידע חדשותי המוצג בהם ולא בהכרח מאמץ את העמדה המוצגת בפלטפורמות כאלה. ובכל זאת, מידת החשיפה לכלי התקשורת היא המשתנה הראשון והחשוב ביותר למידת ההשפעה של אותו גוף.

 

הכתבה מתפרסמת בגיליון אוגוסט של  מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

 

 

המסקנה הראשונה מסיכום נתוני כלל אמצעי המדיה היא שהמדיום הטלוויזיוני עדיין מושל בכיפה. "הוא אחראי ליצירתו של סדר יום", אומרת ד"ר יפעת בן חי־שגב, מנכ"לית ועדת המדרוג. "עם זאת, הטלוויזיה במובנה המסורתי משנה פנים. כשאנו מתייחסים לטלוויזיה אנו מתייחסים כיום לתוכן טלוויזיוני המופק ומופץ באמצעים שונים, לרבות סלולר. עיון במתרחש בשאר מדינות העולם מלמד כי ההתפתחות המואצת של הטכנולוגיה רק מעצימה את זמן המסך שלנו. אנשים צורכים תוכן טלוויזיוני (אודיו־ויזואלי) לא על חשבון הטלוויזיה המסורתית, כי אם בנוסף לה. במחשב, למשל. מדובר בשעות רבות של חשיפה יומית למסכים על כל סוגיהם".

בן־חי־שגב סבורה כי הרגולציה בישראל עדיין אינה ערוכה להתמודדות עם המצב החדש. "זהו עולם שונה ממה שהכרנו המחייב שפה חדשה. האחריות לבקרת תוכן צריכה לעבור לתעשייה ולצופים גם יחד כנהוג בעולם. קו־רגולציה, רגולציה עצמית ואוריינות תקשורת הן הדבר החדש".

הנה רשימת כלי התקשורת החזקים והמשפיעים בישראל לפי מדד החשיפה, מי עומד מאחוריהם ובעיקר מהן המוטיבציות שלהבנתנו מכוחן הוא פועל.

 

1. אנחנו הקונסנזוס: חדשות 2

במהלך מבצע "צוק איתן" מיקמה חברת החדשות של ערוץ 2 את עמדת שידורי החוץ שלה בפתח מתחם הקריה בתל אביב. היו שאמרו שהצעד הזה מסמל את הזהות שחדשות 2 מבקשת ללבוש: לא רק גוף עיתונאי שמסקר מהצד, אלא כזה שנטוע עמוק בתוך המערכת החברתית בישראל. חברת החדשות, על פי האופן שבו היא מציגה את עצמה על המסך, היא בשר מבשרו של העם הזה. היא זו שמעצבת את הזהות הישראלית.

חברת החדשות של ערוץ 2 נוסדה לפני כ־20 שנה, אבל מצליחה לשמור גם כיום על כוחה כמהדורת החדשות הנצפית ביותר בישראל. כחברת החדשות שזוכה לחשיפה הגבוהה ביותר, בכוחה לייצר סדר יום ולהבנות מציאות, ואולם, בהיותה חברה המוחזקת על ידי בעלי הון במטרה לשרת את האינטרסים העסקיים שלהם, היא אינה נוטה לערער על הסדר הקיים או למתוח ביקורת על גורמים כלכליים משמעותיים. אם זה בכל זאת קורה, זה רק לאחר שראשי החברה זיהו היטב לאן נושבת דעת הקהל. מחאה חברתית? רק אחרי שרוטשילד יתמלא באוהלים; מאבק בריכוזיות? רק אחרי שהחקיקה בכנסת כבר אושרה.

מנכ"ל: אבי וייס בעלים: קשת (מוזי ורטהיים ומשפחת תשובה), רשת (אודי אנג'ל, משפחת עופר ואנדמול) פרשנים בולטים: אמנון אברמוביץ', רוני דניאל, קרן מרציאנו, רינה מצליח

 

2. ביטאון הבית ברחוב בלפור: ישראל היום

באחרונה התקיימה ישיבת ממשלה שבה עלתה לדיון גם סוגיה הקשורה להדרת נשים בתקשורת. נתניהו ניצל את ההזדמנות כדי לנזוף באנשי הרשות השנייה: "התקשורת בישראל לא מאוזנת, היא לא מייצגת את העם". טענות אלה של נתניהו מעוררות תמיהה לאור העובדה שהוא מקבל שירותי סיקור מפנקים מעיתון חינמי, שהוא גם כלי התקשורת השני בשיעור החשיפה אליו בישראל. לא משנה מה נתניהו יגיד או יעשה, "ישראל היום" תמיד יהיה שם להגן עליו ועל תומכיו. נתניהו חותך שמאלה? פרשני "ישראל היום" איתו; שטייניץ מגיח מימין? עיתון הבית תומך.

צילום מסך

יש האומרים שהתמיכה האוטומטית והמוחלטת בדמות אחת מעקרת את יכולתו של "ישראל היום" להיקרא עיתון. אחרים שוללים את זכותו להתקיים כחינמון הממומן על ידי איל הימורים, בשל הפגיעה הקשה שהוא גורם לשוק העיתונות המודפסת. ואולם גם אם טיעונים אלה נכונים, האלטרנטיבה של סגירתו הכפויה של העיתון באמצעות חקיקה לא רק שאינה אפשרית, אלא גם תשאיר במגרש שחקן יחיד, נוני מוזס, שבניגוד ל"ישראל היום" פועל ממניעים שאינם גלויים לציבור הקוראים, ונזקו של תרחיש כזה לדמוקרטיה הישראלית עולה על תועלתו.

עורך: עמוס רגב בעלים: שלדון ומרים אדלסון עיתונאים בולטים: דן מרגלית, מרדכי גילת, גונן גינת, דרור אידר

 

3. העיתון של מועדון ההון־שלטון: ידיעות אחרונות

בזירה שבה ההשתייכות האידאולוגית של העיתונים ברורה יחסית, "ידיעות אחרונות" הוא עדיין שחקן שקשה להגדירו. העיתון תמך באריאל שרון ובאהוד אולמרט, שניהם אנשי ימין במקור, אך מדעות כותביו עולה בבירור כי הוא אינו עיתון ימני. מנגד, הוא אינו מחבב (בלשון המעטה) את אהוד ברק ושלי יחימוביץ', שני אנשי שמאל, כך שקשה להגדירו כנוטה שמאלה על המפה המדינית. "ידיעות" גם מעניק באחרונה רוח גבית חזקה במיוחד לשני אנשי ימין: שר הכלכלה נפתלי בנט, ושר החוץ אביגדור ליברמן. למרות עמדתו המרכזית לכאורה, "ידיעות" הוא עיתון לוחמני מאוד, ויש האומרים אלים. הוא לא בוחל בשימוש בעמודי החדשות כדי לפגוע במי שמאיים עליו (ע"ע נתניהו) או לספק מטריית הגנה לאחרים הנחשבים למקורביו (ע"ע אהוד אולמרט ויאיר לפיד). מהי, אם כן, החוקיות הפנימית שמניעה את "ידיעות"?

אריאל שליט

בשעה ש"ישראל היום" מקדם גיבור אחד, ברור ומוכרז, ל"ידיעות אחרונות" יש גיבורים שונים, שמדי פעם מתחלפים ביניהם בלי שהקורא ידע תמיד לזהות מדוע עלתה קרנו של האחד, ומדוע הועם זוהרו של האחר. בהיעדר קו ברור, כנראה שרק אדם אחד יודע לפצח זאת - נוני מוזס, מו"ל העיתון, שבוחר להישאר המו"ל הנסתר בישראל.

מעבר לשיקולים המסחריים, מוזס רואה בעצמו שחקן מרכזי בזירה הישראלית, ופועל בגלוי כדי להשפיע על הרכב הממשלה ועל מדיניותה. המטרה שעומדת מול עיניו היא שימור השפעתו על השיח הציבורי, וזאת באמצעות שמירה על הקיים. זה התחיל בקרב המיתולוגי של העיתון נגד "מעריב", והמשיך בקרבות שניהל מול "הארץ" בזירת העיתונות המקומית, ומול זכיינית ערוץ 2, קשת, ואתרmako  שבבעלותה, בעקבות ניסיונה ליצור מדיה מתחרה ל־ynet בזירה האינטרנטית.

אופן פעילותו של מוזס החל להיחשף בין השאר בסדרת סרטוני "השיטה" של אלדד יניב, שהיה במשך שנים המאכער של ההון־שלטון והתמודד לכנסת בבחירות האחרונות. בשנים האחרונות גם הסקירות של צוות אנשי אתר "העין השביעית" מזהות אג'נדות, נושאים ואישים שמועדפים על "ידיעות" – וכאלה שלא.

עם הידרדרות מצבה של העיתונות המודפסת, חודרים ל"ידיעות אחרונות" יותר ויותר מסרים שמגיעים ממקורות מסחריים המממנים את העיתון, או מגורמים פוליטיים. בינתיים, הקרב האגרסיבי בינו לבין "ישראל היום" מצליח להציף מעל פני השטח את הלכלוך שיש בשניהם, וליצור מודעות ציבורית לבעייתיות שהולכת ומחריפה בעיתונות הישראלית.

עורך ראשי: רון ירון בעלים: משפחת מוזס ואליעזר פישמן עיתונאים בולטים: נחום ברנע, שמעון שיפר, סבר פלוצקר

 

4.  חפש את האינטרס:  ynet

מקצועיות, ידע והשקעות כספיות ניכרות הצליחו לבסס את תדמיתו של אתר החדשות ynet של "ידיעות אחרונות" כספק חדשות מהימן ומוביל, והוא זוכה לשיעורי גלישה גבוהים במיוחד בתחום החדשות. זה בדיוק היה היעד של מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, שעבורו הפלטפורמה הדיגיטלית של קבוצת ידיעות היא בבחינת חבל הצלה שנועד לשמר את כוחו. מוזס זקוק ל־ynet לא רק לשם יצירת מקור הכנסה חלופי עם דעיכת הפרינט - עניין חשוב בפני עצמו — אלא גם כדי להשפיע על סדר היום הציבורי. הוא מודע לכך שמקור כוחו, הן במגרש הפוליטי והן בסביבה העסקית, הוא התפוצה האדירה של כלי התקשורת שבבעלותו, ומה שעבד מצוין ב"ידיעות" המודפס, משוכפל גם לגרסתו הדיגיטלית. מי שמנסה להיאבק ב־ynet — למשל, הזכיינית קשת עם האתר שלה, mako — סופג מהלומות.

עוצמתו של ynet, לצד המצב הכלכלי הבעייתי שממנו סובלים כל גופי המדיה, גורמים לו לקבוע גבולות חדשים בתחום התוכן השיווקי. בשנים האחרונות נחשפו אינספור עסקות שיתוף פעולה והסכמי תוכן שיווקי במיליוני שקלים בין האתר ובין גורמים ממשלתיים וחברות מוצרי צריכה. ברוב המקרים, הקורא כלל לא היה מודע לכסף שהחליף ידיים מאחורי המסך בתמורה לסיקור תקשורתי אוהד ומפרגן. עורך ראשי: ערן טיפנבורן בעלים: קבוצת ידיעות – משפחת מוזס ואליעזר פישמן עיתונאים בולטים: אטילה שומפלבי, רון בן ישי

 

5. צבא, פוליטיקה ופורנו רך: וואלה!

אתר האינטרנט "וואלה!" החל את דרכו כפורטל שימושי וספק שירותי אימייל, אבל כעבור שנים אחדות שינה את פניו ונהפך לגוף שמייצר בעצמו תוכן חדשותי ומגזיני בטקסט ובווידאו. היקף הגלישה באתר, שנובע ככל הנראה גם מהשירותים הנוספים שהוא מציע, הופך אותו לאחד מכלי התקשורת בעלי החשיפה הגבוהים ביותר בישראל. כאתר אינטרנט החסר מסורת עיתונאית ארוכת שנים, "וואלה!" לא מגיע למידת ההשפעה האופיינית לאתרים מתחרים, אבל מבחינת מנהליו זו בהחלט המטרה, והדרך רק בראשיתה. בשנה החולפת נכנסו לקופת החברה עשרות מיליוני שקלים כתוצאה ממכירתו של אתר הלוחות יד2, ובאמצעותם ינסה מעתה המנכ"ל אילן ישועה לבצר את מעמדו של האתר כאחד משחקני התוכן והחדשות החזקים בישראל, וייהנה בעיקר מהגידול בגלישה בסלולר.

עיתונות האינטרנט שעושה האתר היא סנסציונית, ובדומה למתחרו הגדול מבית "ידיעות אחרונות" גם וואלה בוחן את הגבולות המוכרים בתחום התוכן השיווקי.  "וואלה!" בולט במיוחד בשני היבטים אלה, וסוגיית חופש העיתונות הנהוג בו מעט מעורפלת. במבט לעתיד, נראה כי האתגר האמיתי שעמו יידרשו האתר ובעליו להתמודד יהיה מציאתו של מודל כלכלי בר קיימא, שיאפשר לגופי תוכן כמוהו להתפרנס מהפצת תוכן חינמי בפלטפורמות דיגיטליות. עם זאת, יש לזכור כי מאחורי "וואלה!" עומד גוף ענק וחזק - קבוצת התקשורת בזק של שאול אלוביץ'. 

דרור עינב

עורך: ינון מגל בעלים: קבוצת בזק עיתונאים בולטים: אבי יששכרוף ועומרי נחמיאס

 

6. היתוש באוזנו של נתניהו: חדשות 10

קשה לחשוב על כלי תקשורת שנמצא במצב הישרדותי כל כך הרבה זמן, ובכל זאת נאבק בציפורניים ומנסה לייצר אלטרנטיבה ראויה למתחרה החזק שלו. מאז שהוקמה חברת החדשות של ערוץ 10, לפני כ־12 שנה, היא עמדה שוב ושוב בפני סגירה. עם זאת, בשנה האחרונה שוב הצליחה חדשות 10 לקום מהעפר ולתת פייט לחדשות 2, למרות איומי הסגירה.

עיתונאי הערוץ אינם בהכרח טובים או ותיקים יותר מאלה של חדשות 2, אבל משהו בנחיתות הרייטינג של חדשות 10 מייצר אצל אנשיו דחף להיות ביקורתיים ונשכניים יותר. כל זה ייגמר אם הערוץ אכן ייסגר, והסיכוי לכך אינו קטן. הבשורות הטובות הן שאם הערוץ בכל זאת יינצל, הוא יפסיק את פעילות ייצור התוכן הבידורי שלו וייהפך לערוץ שיעסוק בחדשות ואקטואליה, כלכלה וחברה. במקרה כזה, חברת החדשות תהיה זו שתוביל את השידורים.

מנכ"ל: גולן יוכפז בעלים: ערוץ 10 (יוסי מימן וארנון מילצ'ן) פרשנים בולטים: רביב דרוקר, ברוך קרא, נדב איל, צבי יחזקאלי, אלון בן־דוד

 

7. מיקרופון נגד ההון־שלטון: רשת ב'

בקמפיין הלא חוקי שהעלו עובדי רשות השידור נגד רפורמת הסגירה־פתיחה של הרשות, התמקדו המסרים ברשת ב' של קול ישראל. העובדים ידעו היטב במי לבחור. הקולות הכי מוכרים, שמלווים את ההוויה הישראלית עשרות שנים, בוקעים מרשת ב'. עיתונאיות שזוכות לאהדה ציבורית רחבה, כמו כרמלה מנשה וקרן נויבך, מדברות אלינו בתדר הזה.

מאחורי הקלעים גם ברשת ב' משהו הלך והתפורר. זה לא רק ניפוח ההוצאות, המשכורות הגבוהות וחוסר היעילות. בשנים האחרונות, הנהלת רשות השידור כמעט הצליחה לפגוע באתוס המקצועי של אנשי רשת ב' – הניסיונות לסתום את הפה לנויבך הם רק דוגמה אחת לכך. גם שיעורי ההאזנה לרשת ב' הידרדרו מעט בעשור הנוכחי, אבל רשת ב' הצליחה לשמור על עצמאותה ומעמדה. גם בטלוויזיה יש עיתונאים מצוינים, אבל האתוס המקצועי שם הידרדר בעקבות ההתערבויות הפוליטיות וההנהלה המסואבת. לכן, בתאגיד החדש שיוקם לשידור הציבורי, שתהיה בו חטיבת חדשות מאוחדת של הטלוויזיה, הרדיו והאינטרנט, לאנשי רשת ב' יהיה כנראה תפקיד מכריע. התקווה היא שהדי.אן.איי המקצועי והעיתונאי של חטיבת החדשות שתוקם יהיה בנוי בעיקר מהתרכובת הגנטית של עיתונאי קול ישראל, והם אלה שיובילו את החופש והעצמאות העיתונאיים.

מנהל רשת ב': יאיר קורן בעלים: אזרחי ישראל (תאגיד סטטוטורי) עיתונאים בולטים: כרמלה מנשה, קרן נויבך, צ'יקו מנשה

 

8. שידור ציבורי בירוק זית: גלי צה"ל

לפני כשנתיים, התיישב העיתונאי ירון דקל על כורסת מפקד גל"צ, תחנת הרדיו שלא ממש ברור מדוע היא קיימת, אבל איש לא מעז לקרוא בפומבי לסגירתה. דקל לא בא כדי לשקוט על השמרים. מיד עם כניסתו הוא פתח בשורה של קרבות מול כמעט כל המנהלים ובכירי התחנה, פיטר, צעק, התקוטט, הוריד וחתך. הוא לא היסס להגיד לכולם שהוא בא לזעזע את יסודות הבניין המתפורר ביפו. המטרה המוצהרת שלו להצעיר את רוח התחנה - כי אחרת היא תיעלם.

תחנת האקטואליה הצבאית היא בעלת מורשת של עיתונות איכותית, וזאת למרות גילם הצעיר וחוסר ניסיונם של רוב עיתונאיה. כמו כן היא מספקת בימה לעיתונאים חברתיים כמו רינו צרור ואביב לביא ומיטיבה להציג תמהיל נכון של אקטואליה ובידור. בינתיים הציבור מצביע באוזניים וממשיך להאזין לה, ולכן קשה להעלות על הדעת הצעה לסגירתה, אף על פי שהיא עולה למשלם המסים כ־20 מיליון שקל בשנה (כמחצית מתקציבה הכולל, שמחציתו השנייה ממומנת ממכירת פרסומות).

אריאל שליט

מפקד: ירון דקל בעלות: אזרחי ישראל (יחידת סמך במשרד הביטחון) עיתונאים בולטים: רזי ברקאי, יעל דן, רינו צרור וניב רסקין

 

9. מה שקורה (בבית "האח הגדול"): mako

 

הזרוע האינטרנטית של קשת, מצליחה היטב לקדם את האינטרסים של בעל הבית, הלוא הוא הזכיין החזק במדינה. אמנם mako חיזק מאוד את החדשות בשנה האחרונה, אך עיקר התכנים בו  הם דיווחים וחדשות מבית "האח הגדול" וראיונות עם טאלנטים וידוענים מבית היוצר של קשת. ובכל זאת, התכנים הבידוריים של mako, לצד הדיווחים והפרשנויות של אנשי חברת החדשות של ערוץ 2 שמככבים תמיד בכותרת הראשית, מייצרים ל־mako אמינות ותנועת גולשים גבוהה, בעיקר בסלולר.

במשך שנים השקיעה קשת ב־mako עשרות מיליוני שקלים, והם לא צפויים לשוב לכיסה בשנים הקרובות. בחברה יודעים שהם צריכים להיערך ליום שבו הפעילות שלהם בטלוויזיה תתכווץ, ובמקרה הזה mako אמור להיות שחקן מרכזי בעתידה העסקי. עד שהעתיד הזה יגיע, מדובר במוצר נלווה של פעילות הטלוויזיה של קשת, שמציג שפע של תוכן ושם דגש על בידור ורכילות. זה, כנראה, מה שהישראלים אוהבים.

מנהל ועורך ראשי: אורי רוזן בעלים: קשת (משפחת ורטהיים ומשפחת תשובה)

 

10. להתראות במונדיאל הבא (או שלא):  ערוץ 1

מיהם המגישים הנוכחיים של מהדורת "מבט" המיתולוגית? אם אינכם יודעים את התשובה, אתם נמנים עם ציבור גדל והולך שכלל אינו מתעניין בשידור הציבורי - שעליו הוא משלם ממיטב כספו. המהדורה שזכתה בעבר ל־100% רייטינג, נכחדה יחד עם כל המינהל התקין של הרשות, וזוכה כיום לשיעורי רייטינג מזעריים, למרות הדחיפה שקיבלה באחרונה ממשחקי המונדיאל.

שר התקשורת, גלעד ארדן, מנסה כעת להוביל חקיקה לסגירת הרשות ולהקמת תאגיד חדש לשידור הציבורי. החקיקה החדשה אמורה לייצר חטיבת חדשות מאוחדת בתקציב של 160 מיליון שקל – סכום משמעותי לכל הדעות. אם אכן תוקם החטיבה הזו, אולי המהדורה תזכה לחזור לימי ה"גבירותי ורבותי, מהפך!" של חיים יבין.

מנכ"ל רשות השידור: יוני בן מנחם (אין מנהל לערוץ 1 או לחטיבת החדשות)

בעלים: אזרחי ישראל עיתונאים בולטים: עודד שחר, עודד גרנות, גאולה אבן, יעקב אחימאיר

 

11. כמו mako, רק בלי קשת ובלי להצליח: נענע 10

 

אתר "נענע10" הוא אחד הדוגמאות הבולטות לכך שעדיין לא נמצא המודל הנכון להרוויח מייצור תוכן בזירה הדיגיטלית. הוא נהנה משפע של תוכן שמגיע ישירות מערוץ 10, חינם, ולצד זאת מפעיל מערכת עצמאית ועורך שיתופי פעולה עם גופי תוכן נוספים. הוא אמנם מעולם לא הגיע למאסה קריטית של גולשים כמו אחיו הגדולים, "וואלה!" ו־ynet, אבל נהנה משיעור חשיפה גבוה מאוד, בעיקר בזכות תכנים בידוריים — מה שלא מנע ממנו לרשום הפסדים של עשרות מיליוני שקלים במהלך שנות פעילותו. שוב ושוב עבר האתר ידיים, עד שבאחרונה החליט רון לאודר, שהחזיק 50% ממנו, להעביר את כל מניותיו לערוץ 10, ללא תמורה.

כיום מחזיק ערוץ 10 ב־100% מ"נענע10", ועם השתלטותו על האתר ערכו בו נציגי הערוץ הליך פיטורים כואב. עתידו של ערוץ 10 עצמו לוט בערפל, אבל אם יוסיף להתקיים, הכוונה היא להפוך אותו לערוץ שמתמקד באקטואליה, חדשות, כלכלה וחברה. במקרה שכזה, הערוץ יהיה זקוק לפלטפורמה דיגיטלית שתשאיר אותו עדכני ומחובר לקהל. ערוץ 10 החל לייצר לעצמו פלטפורמות עצמאיות בזירה הדיגיטלית – למשל, אפליקציות ערוץ 10 בסלולר. הערוץ במתכונת החדשה יצטרך לגבש מתווה פעולה כדי למקסם את הרווח מהטראפיק שלו זוכה "נענע10".

עורך ראשי: ערן ב.י. בעלים: ערוץ 10 (יוסי מימן וארנון מילצ'ן)

 

12. כלב שמירה עם רצועת ברזל: כלכליסט

העיתון שעלה לאוויר ב־2008 בחר לנהל את הקמפיין המהותי הראשון שלו דווקא נגד נגיד בנק ישראל דאז, סטנלי פישר. האופן שבו סיקר "כלכליסט" את החשד לשחיתות בבנק הפועלים, כולל גיבוי כותבים בכירים בעיתון ליו"ר הבנק דני דנקנר מול פישר, יצרו לעיתון מבית "ידיעות אחרונות" תדמית של מי שנאבק למען בעלי השררה. "אוליגרכיסט", כינתה אותו כותרת באתר "העין השביעית", שעסקה באופן שבו סוקרו ב"כלכליסט" פרשיות בנק הפועלים. תוך תקופה קצרה יחסית מעלייתו לאוויר הצליח "כלכליסט" להגיע לחשיפה הגבוהה מבין העיתונים הכלכליים, בעיקר בזכות קשר הבעלות ל"ידיעות אחרונות" וליכולות ההפצה של הקבוצה, שכללה חלוקת עיתונים בחינם. העיתון מחולק יחד עם ידיעות, והאתר של "כלכליסט" זוכה להפניה בולטת מעמוד הבית של ynet.

יש הטוענים כי הקו המערכתי של "כלכליסט" נגזר מזה של "ידיעות אחרונות", אך בשנים האחרונות ניתן לראות ניתוק הולך וגובר בינו לבין עיתון האם. "כלכליסט" נוטה כיום לאמץ גישה ביקורתית יותר מבעבר, בעיקר כלפי גופים ממשלתיים ורגולטורים אבל גם כלפי טייקונים ובעלי הון שפשעו. כך, העיתון הוביל קמפיינים עקביים שמטרתם להציף את בעיית יוקר הדיור בישראל, ואת כשלי המערכת הפנסיונית בישראל, למשל. פרשני תקשורת קובעים כי העיתון שם דגש על הנגשת החומרים המורכבים שמאפיינים את התחום הכלכלי לקהל הרחב, ושהוא עושה זאת היטב הודות לאמצעים גרפיים ועריכה מוקפדת.

עורכת: גלית חמי בעלים: קבוצת ידיעות אחרונות מו"ל: יואל אסתרון עיתונאים בולטים: שאול אמסטרדמסקי, גולן חזני

 

13. גם לדגים מגיע יותר: ישראל פוסט

לפני כמה חודשים קיבל שר הפנים גדעון סער החלטה דרמטית: שלושת העיתונים בעלי החשיפה הגבוהה ביותר בישראל - "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"ישראל פוסט" - יזכו לתקציבי הפרסום הגדולים של הודעות תכנון ובנייה (מהרשימה יצאו "הארץ" ו"מעריב"). הביקורות על שני העיתונים הראשונים ידועות, אבל לא מעט גבות הורמו על ההחלטה להכניס בכפיפה אחת גם את "ישראל פוסט" – עיתון שבקושי מייצר תוכן עצמאי משמעותי, שרמת העריכה בו ירודה במיוחד ושהשפעתו על סדר היום אפסית. ההחלטה הזו משקפת שוב את הפער האדיר בין מידת חשיפה כמותית לכלי התקשורת, לבין מידת הרצינות ותשומת הלב שמעניק הקורא לתוכן שאליו הוא נחשף. בינתיים, עתידו של "ישראל פוסט" — שהוקם כמה חודשים אחרי "ישראל היום" — אינו ברור, שכן כוונתו של המו"ל אלי עזור היא ליצור סינרגיה או מיזוג בינו לבין "מעריב".

מוטי קמחי

עורך ראשי: גולן בר יוסף בעלים: אלי עזור ודודי ויסמן

 

14/15. אתם תגידו: הארץ־TheMarker

 

מגזין TheMarker הוא חלק מקבוצת הארץ־TheMarker. לכן, העדפנו להימנע מלהתייחס לקבוצה ולמידת החשיפה וההשפעה של עיתוניה על השיח הציבורי בישראל, ואנו מותירים מלאכה זו לקוראינו.

עורך ראשי (הארץ): אלוף בן עורך ראשי (TheMarker): גיא רולניק בעלים: משפחת שוקן, לאוניד נבזלין, דומון שאוברג

 

16. שופר הכסף הישן: גלובס

כעיתון כלכלי ותיק, ל"גלובס" יש השפעה על הקהילה העסקית ועל מקבלי ההחלטות. ואולם מבין שלושת עיתוני הכלכלה, הוא זוכה לשיעור החשיפה הנמוך ביותר. העיתון שפונה לכאורה לקהל קוראים נישתי ומקצועי, שחק את המיקוד העסקי שלו בשנים האחרונות כשהרבה להתעסק בנושאים שמחוץ לזירה הכלכלית - פוליטיקה, מדיניות חוץ ואפילו ספורט. "גלובס" עדיין מפרש את האירועים הכלכליים מזווית ראייתם של אנשי המקצוע, כך שהוא לא צפוי להיות הראשון שירים דגלים בעלי אופי חברתי, כמו סגירת פערים כלכליים, תחרות ומלחמה ביוקר המחיה. עם זאת, הצליח "גלובס" לקשור לעצמו את עידוד מחאת הקוטג', שקדמה למחאת האוהלים של קיץ 2011, כמו גם את המאבק בהורדת דמי הניהול בשוק ההון. 

עד לפני כמה שנים הוביל "גלובס" קו ברור לפיו אין בעיה מהותית של ריכוזיות כוח במשק הישראלי, תחת הלוגו "פופוליזם הריכוזיות". יתכן שהעיתון אימץ עמדה זו בהשפעת הבעלים, אליעזר פישמן, הנחשב לאחד מבעלי ההון הממונפים בישראל, וייתכן כי קו זה נבחר כעמדה לעומתית לקו של המתחרה, TheMarker. התחרות בין שני העיתונים משפיעה לא פעם על נושאי הכתיבה והעמדות שמוצגות ב"גלובס", וניכרת בטוריו של אלי ציפורי, האיש החזק במערכת. כמו כן התנגד "גלובס" לרפורמת בכר, שהפרידה בין גופי הפנסיה למערכת הבנקאות ועודדה את שוק המימון החוץ בנקאי. ב"גלובס" טוענים כי רפורמה זו העלתה את דמי הניהול שמשלמים החוסכים ועודדה מתן אשראי חסר אחריות לטייקונים. דעה זו עמדה בבסיס הסיקור של העיתון את האירועים שהובילו לנפילת טייקונים גדולים ואת גל הסדרי החוב של השנים האחרונות.

עורך: חגי גולן בעלים: אליעזר פישמן ואלונה בר־און עיתונאים בולטים: סטלה קורין ליבר, אלי ציפורי ומתי גולן

 

17. מותג חבוט מחפש מו"ל תומך: מעריב

בארבע השנים האחרונות הספיק "מעריב" לעבור חמישה בעלים ולגרום להם — ובעיקר לציבור המשקיעים — הפסדים מצטברים של יותר מחצי מיליארד שקל. תחילה השתמש בעיתון בעליו הוותיק, עופר נמרודי, שביקש להגדיל באמצעותו את השפעתו; לאחר שתקוותיו של נמרודי התנפצו, הוא חיפש לעיתון קונה ומצא את זכי רכיב, שרכש את "מעריב" מתוך פנטזיה על הפיכתו לגוף מוטה דיגיטל; כשגם תוכנית זו התרסקה, הגיע נוחי דנקנר שראה בעיתון הכושל כלי שיוכל לסייע לו במלחמותיו העסקיות – ואולם אחרי הזרמות על חשבון הציבור, הוא שוב קרס; ואז הגיע שלמה בן צבי, שתמיד חלם להיות מו"ל של עיתון מיינסטרימי, והפסיד את כספו של חמיו כשנכנס לעיתון.

כעת מחזיק ב"מעריב" אלי עזור, טייקון חמקמק שמכיר היטב את עסקי המדיה. עזור, המשוכנע שאיש מלבדו אינו מסוגל להכניס היגיון כלכלי כלשהו בפעילות של "מעריב", רכש אותו בשווי מגוחך של 4 מיליון שקל, ומיזג את פעילותו בזו של השבועון "סופהשבוע". בהמשך, ייערך ככל הנראה מיזוג נוסף עם היומון של עזור, "ישראל פוסט".

הקמפיין הפרסומי שהשיק באחרונה "מעריב" מתמקד במידה הגבוהה של חופש העיתונות הנהוג בעיתון, אבל על "מעריב" של אלי עזור עדיין מוטלת חובת ההוכחה. אמנם עזור אינו איש שרודף אחר אור הזרקורים, אבל הוא בעל קשרים הדוקים עם גורמים עסקיים ופוליטיקאים. האם הוא יאפשר לעיתונאיו לעשות את מלאכתם גם כאשר אלה יפגעו באינטרסים החבריים והעסקיים שלו? בינתיים, המקרה של אופן סיקור פרשת המנקה של מאיר שטרית — ידיד קרוב של עזור הקשור בקשרים עסקיים עם אשתו — הוליד לא מעט סיבות לדאגה.

עופר וקנין

עורך ראשי: דורון כהן בעלים: אלי עזור עיתונאים בולטים: בן כספית, קלמן ליבסקינד, יהודה שרוני, נתן זהבי

 

כך בדקנו

נתוני הדירוג מבוססים על מדד השוואתי של כלי תקשורת מתחום הטלוויזיה, הרדיו, העיתונות המודפסת והרדיו, שגובש בהתאם לחוות הדעת של מנכ"לית ועדת המדרוג, ד"ר יפעת בן חי–שגב, ושל אנשי קנטאר מדיה, יונתן שלט ואודי יבלונקה, ועל נתונים שמסר מנכ"ל ועדת המדרוג לאינטרנט לשעבר, גל תורג'מן. 
יחד, ניסינו ליצור מדד אחיד שמדרג את כלי התקשורת השונים לפי שיעור החשיפה שלהם בשבוע, בהתאם לנתונים העדכניים ביותר שיש בנמצא.
נתוני העיתונות מציגים את החשיפה הממוצעת לעיתון בתפוצה ארצית יומית, ביום חול, על בסיס סקר TGI של קנטאר מדיה לתקופה שבין יולי 2013 ליוני 2014. זהו הסקר בעל החשיבות הרבה ביותר בענף התקשורת לתחום העיתונות המודפסת והרדיו. נתוני ההאזנה מציגים את נתון ההאזנה ביום חול ממוצע, גם הם לפי סקר TGI. נתוני הטלוויזיה מציגים את החשיפה הממוצעת בשבוע למהדורה אחת על בסיס נתוני 2013, לפי נתוני הוועדה הישראלית למדרוג שהופקו על ידי קנטאר מדיה. החשיפה בטלוויזיה נמדדת בצפייה רצופה של שלוש דקות לפחות. נתוני האינטרנט מבוססים על חשיפה שבועית ממוצעת, לפי נתוני ועדת המדרוג לאינטרנט ליולי 2013 (הוועדה הפסיקה את פעילותה כחודש לאחר מכן). נתוני האינטרנט הוצלבו עם נתונים עדכניים של סקר TGI לחשיפה שבועית לאינטרנט - ונמצאו דומים. נתוני הגרף ההשוואתי בין סוגי אמצעי המדיה מבוססים על נתוני הגלישה לאינטרנט במחשב או בסלולר על בסיס סקרי TGI. נתוני האינטרנט כוללים 28% מהאוכלוסייה הצופים בתכנים טלוויזיונים במחשב, מתוך נתוני סקר הכינון 2013 של הוועדה הישראלית למדרוג. מתוך אילוץ הנובע ממחסור בנתונים, וכדי לאפשר מדד אחיד ושוויוני, קבוצת המדגם היא יהודים בני 18+ ואינה כוללת את המגזר הערבי. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#