משבר אמון |

אז מה אם כתוב בעיתון?

67% מהישראלים לא מאמינים לתקשורת, ורוב האמריקאים סבורים שהתקשורת מושפעת מאינטרסים של בעלי כוח. מה גרם לנו לאבד את האמון בכלב השמירה של הדמוקרטיה

רונית דומקה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רונית דומקה

"מדי יום אתם נחשפים לשלל סנסציות, שערוריות וכתבות שהמסר שלהן הוא ששינוי בלתי אפשרי, שאין בכוחנו לחולל שינוי... התפקיד שלי הוא לומר: אל תאמינו להם", כך אמר נשיא ארצות הברית, בנאום שנשא במאי האחרון בטקס סיום הלימודים בברנרד קולג' לנשים שבניו יורק. במילים אחרות, אובמה אמר לסטודנטיות, באופן המפורש ביותר, לא להאמין למה שהן קוראות בעיתונים.

אפשר להבין מדוע אובמה, שמתמודד עם לא מעט ביקורת, אינו אוהב חלק גדול ממה שהוא קורא בעיתונים או רואה בטלוויזיה. פחות ברור מדוע לרוב הציבור בארצות הברית יש דעה דומה לגבי אמינותם של כלי התקשורת. סקר שערך מכון גאלופ ביוני הראה כי מידת האמון של האמריקאים בכל אחת משלוש פלטפורמות המדיה החדשותית העיקריות — החדשות בטלוויזיה, העיתונים והאינטרנט — נמצאת בשפל.

צילום: ללא קרדיט

הירידה באמון הציבור בכלי התקשורת נמשכת כבר כמה עשורים: ב־1993 אמרו כ־46% מהאמריקאים כי יש להם אמון רב בחדשות שבהן הם צופים בטלוויזיה, ובסקר השנה ירד השיעור הזה ל־18% בלבד; האמון בעיתונים ירד משיא של כ־51% ב־1979 לכ־22% כיום; האמון בחדשות באינטרנט, הפלטפורמה החדשה ביותר מבין השלוש, לא השתנה הרבה מאז שנבדק לראשונה ב־1999, אך היה נמוך למדי כבר אז — כ־21%.

ג'ונתן לאד, מחבר הספר Why Americans Hate the Media and How It Matters ("מדוע האמריקאים שונאים את כלי התקשורת ולמה זה חשוב"), טוען כי הגורם העיקרי לשפל הזה באמון בתקשורת הוא הקיטוב הפוליטי שנוצר בחברה האמריקאית, ומסמן את נקודת השבר ביחסים בין הציבור האמריקאי לתקשורת באמצע שנות ה־60. "הרבה דברים השתנו מאז אמצע המאה ה־20", אמר לאד בעת יציאתו של הספר לאור, בסוף 2011, בראיון לאתר Salon. "שיטת המפלגות היתה מקוטבת פחות, כך שלאקטיביסטים היו פחות תמריצים לתקוף זה את זה בעיתונים המזוהים עמם. היתה גם פחות תחרות בעיתונות". כיום, אומר לאד, "אנשים שאומרים כי אינם סומכים על התקשורת באופן כללי, יכולים לצרוך חדשות ממקורות שמזוהים עם העמדה שלהם, מה שמחזק אותה עוד יותר".

בשנות ה־60 וה־70, עמדו בפני צרכן החדשות האמריקאי אפשרויות מעטות יחסית, והוא בעיקר היה יכול לצפות במהדורות החדשות המרכזיות של הרשתות הגדולות: NBC, CBS ו־ABC; כיום, הוא יכול פשוט לזפזפ לערוץ החדשות המועדף עליו בכבלים, ולצפות בפרשנים הפוליטיים שאותם הכי נוח לו לשמוע. תומכי המפלגה הדמוקרטית יעדיפו בוודאי את רשת CNBC, המזוהה עם השקפה ליברלית, ואילו השמרנים בוודאי יבחרו ברשת פוקס ניוז, השייכת לאיל התקשורת השמרן רופרט מרדוק.

הכתבה מתפרסמת בגיליון אוגוסט של מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

לנטייה הפוליטית יש כמובן השפעה מרחיקת לכת על האמון בתקשורת. עיתוניו של מרדוק, בהם ה"טיימס" הלונדוני ו"וול סטריט ג'ורנל", אך גם ה"סאן" הבריטי, וה"ניו יורק פוסט", מזוהים על פי רוב עם הקצה הימני של הקשת הפוליטית ועם חיבה לסנסציות ושערוריות. ה"ניו יורק פוסט" אף כונה "פיסת בולשיט יומית" בשיר שהקדישה לו ב־1991 להקת ההיפ הופ פאבליק אנמי שמחתה על הסיקור המוטה שלו, לטענתה, כלפי שחורים. בישראל, העיתון היומי הנפוץ ביותר הוא "ישראל היום", שנמצא בבעלותו של המיליארדר שלדון אדלסון, המקורב לראש הממשלה בנימין נתניהו, ומקדם אג'נדה ימנית. עם זאת, הטענה שלפיה התקשורת מוטה לצד השמאלי של המפה הפוליטית עדיין נשמעת לעתים קרובות – הן בארצות הברית והן בישראל.

"התקשורת שמאלנית"

לפי סקר של גאלופ, האמון של תומכי המפלגה הרפובליקאית האמריקאית בעיתונים ירדה בעשור האחרון לכ־15% בלבד. הליברלים, לעומת זאת, נוטים יותר לתת אמון בתקשורת, וכ־34% מהם בוטחים בעיתונים. כשמתיישבים מול מסך הטלוויזיה, לעומת זאת, מתהפכות היוצרות - לשמרנים יש יותר אמון במהדורות החדשות בטלוויזיה (19%), בהשוואה לליברלים (15%). בישראל ניכרת מגמה דומה.

"אנחנו רואים שיש אמון רב בתקשורת בעיקר בקרב מי שמגדירים את עצמם כאנשי שמאל, וזה לא מפתיע, התקשורת נתפשת כשמאלנית", אומרת למגזין TheMarker פרופ' תמר הרמן, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה. מדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון, שהרמן עומדת בראש הצוות שלו, הראה בשנה שעברה כי התקשורת היא אחד המוסדות הכי פחות אמינים בעיני הציבור היהודי במדינה - אמינה פחות מהמשטרה, מהממשלה ומהכנסת, והרבה פחות מצה"ל, שנמצא במקום הראשון עם 90.9%. המוסדות היחידים שנחשבים בעיני הציבור לפחות אמינים מהתקשורת הם הרבנות הראשית והמפלגות.

במדד 2014, שעדיין לא פורסם, אפשר לראות ירידה נוספת במידת האמון באמצעי התקשורת בישראל. שיעור הנשאלים מכלל הציבור שאמרו כי אין להם אמון בתקשורת אמנם ירד מ־26% ב־2013 ל־22.4% השנה, אך שיעור הנשאלים שאמרו כי יש להם "די מעט אמון" זינק מ־24% בשנה שעברה ל־44% השנה, כלומר, אומרת הרמן, "כ־67% מהישראלים מבטאים דרגות שונות של חוסר אמון כלפי התקשורת. יש פה בעיה".

נטייה פוליטית אינה הגורם היחיד לכך שאנשים אינם מאמינים לעיתונים. שחיתות אף היא מובילה לאובדן אמון. לפני קצת יותר משלוש שנים חשף ה"גרדיאן" הבריטי פרשה שטלטלה את אימפריית העיתונות של מרדוק ופגעה באמון הבריטים בעיתונים. כתבי הצהובון "ניוז אוף דה וורלד" של מרדוק, כך התגלה, צותתו באופן קבוע לשיחות טלפון של ידוענים, פוליטיקאים וספורטאים כדי להשיג סקופים, חדרו לתאים הקוליים בטלפונים של נערה שנרצחה ושל קורבנות טרור ושיחדו שוטרים. העיתון נסגר באופן מיידי, ולאחרונה הורשע עורכו לשעבר, שבמקרה גם שימש יועץ לראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון, ונשלח ל־18 חודשי מאסר.

אף שהפרשה טופלה והאשמים נענשו, האמון של הבריטים בתקשורת נפגע. סקר של YouGov שנערך בנובמבר 2011, כארבעה חודשים לאחר חשיפת פרשת ההאזנות, הראה כי רק כ־38% מהבריטים מאמינים למה שהם קוראים בעיתונים. כ־58% מהנשאלים בסקר זה אמרו כי ההאשמות נגד הצהובונים של מרדוק פגעו באמונם בעיתונות, וכ־51% מהם אמרו כי הן פגעו באמונם בתקשורת כולה. כ־74% מהנשאלים אמרו כי הם חשים שהתקשורת משקרת לציבור לעתים קרובות. בסקר שנערך באותה שנה בארצות הברית, על ידי מכון המחקר Pew, היו התשובות דומות: רק כרבע מהנשאלים אמרו כי לדעתם התקשורת מציגה את העובדות כהווייתן, לעומת כ־55% בסקר מ־1985. לעומת זאת, כשני שלישים מהמשיבים אמרו כי החדשות שהם קוראים או צופים בהן בטלוויזיה לוקות לעתים קרובות באי דיוקים – כמעט כפליים משיעור המשיבים כך ב־1985.

הצבא מעל הכל: שיעור האזרחים המביעים אמון במוסדות לאומיים שונים, באחוזים

במדינות רבות נתפסת התקשורת כמקורבת מדי להון ולשלטון. בסקר של Pew אמרו כ־80% מהנשאלים כי הם סבורים שגופי התקשורת אינם עצמאיים אלא מושפעים מאנשים ומתאגידים בעלי כוח, וזאת בהשוואה לכ־53% שהשיבו כך בסקר שנערך ב־1985.

בישראל, אומרת הרמן, הציבור אינו כה מוטרד מכך שאילי תקשורת בעלי קשרים להון ולשלטון ישתמשו בעיתוניהם כדי לקדם אינטרסים אישיים או ישפיעו על הסיקור. "אולי רק האוכלוסייה המשכילה יותר מודאגת מכך. הציבור הרחב רואה את העיתונות כנקמנית ואינטרסנטית".

השינויים שהתחוללו בנוף התקשורתי בעשור האחרון עם כניסתם של הבלוגים, אתרי החדשות והרשתות החברתיות, וכמובן הנגישות הגבוהה של המידע בסמארטפונים ובטאבלטים, מאיימים גם הם על אמצעי התקשורת המסורתיים. תחזית שפרסם ב־2011 מכון אננברג של אוניברסיטת דרום קליפורניה קבעה כי תוחלת החיים הצפויה של העיתונות המודפסת אינה עולה על חמש שנים. אמנם שעון הזמן הזה כמעט אזל ועיתוני הנייר עדיין כאן, אך אין ספק שעתידם של העיתונים המסורתיים נראה כיום קודר למדי, במיוחד לנוכח צמיחתו של דור חדש שמקבל את המציאות של מדיה דיגיטלית כמובנת מאליה, ורואה בעיתונים שריד לעידן שחלף. בכלל, קבוצות הגיל הצעירות מגלות פחות עניין בחדשות — לפחות ככל שמדובר בצעירים אמריקאים. בסקר של Pew אמרו כ־29% מבני ה־25 ומטה כי לא צרכו חדשות בשום צורה שהיא ב־24 השעות שקדמו להשתתפותם בסקר.

בווטסאפ אין צנזורה

כאשר הצעירים בכל זאת מחפשים חדשות, הם מעדיפים במקרים רבים לפנות לרשתות החברתיות ולאפליקציות מסרים כמו ווטסאפ, שנדמה כי החליפו בשנים האחרונות את התקשורת המסורתית, הכפופה למגבלות צנזורה וצווי איסור פרסום. בנובמבר 2013, כאשר כל העיתונים ומהדורות החדשות בישראל עסקו בפרשת הזמר שנחשד בבעילה אסורה של קטינות, כבר ידעה כל המדינה כי מדובר באייל גולן; ביוני האחרון, לאחר חטיפתם של שלושת הנערים גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח, נפוצו בווטסאפ במשך כמה שעות שמועות על החטיפה עד שפורסמו ידיעות רשמיות בתקשורת.

אפשרויות בלתי מוגבלות שעובדים עלינו: עמדות כלפי התקשורת בציבור האמריקאי

בארצות הברית, הדוגמה המובהקת ביותר למידע שהופץ קודם כל ברשתות החברתיות היא הידיעה על חיסולו של מנהיג אל קאעדה במאי 2011, שדווחה לראשונה בטוויטר על ידי גולש פקיסטני ששמע את חילופי האש במתחם שבו התגורר אוסמה בן לאדן, ותיעד את המתרחש בסדרת ציוצים. לפי מחקר של Pew, כמחצית ממשתמשי פייסבוק וטוויטר בארצות הברית צורכים חדשות דרך רשתות אלה, אך 78% מהם הודו שהם קוראים את החדשות כבדרך אגב, ולא נכנסים במיוחד בשבילן לאתרים של גופי החדשות.

יתרונו הגדול של המידע המופץ ברשתות החברתיות הוא החופש מצנזורה ומהאינטרסים של גופי התקשורת, אבל בהיעדר כלי בדיקה ואימות המשמשים את המערכות המבוססות, רבות מהשמועות הללו מתגלות בסופו של דבר כפרי דמיונם של גולשים יצירתיים. בסקר שפורסם באתר schools.com ב־2012 אמרו כ־49% מהנשאלים כי קראו ברשתות החברתיות ידיעות חדשותיות שהתגלו כשגויות. למרות זאת, ממשיכים הגולשים הצעירים להסתמך על הרשתות החברתיות. סקר שערכו חברת הפרסום Crowdtap ומכון המחקר איפסוס מצא כי בני דור המילניום - צעירים נולדו בין תחילת שנות ה־80 לסוף שנות ה־90 - סומכים ב־50% יותר על תכנים שמועלים לרשת על ידי גולשים מאשר על התקשורת המסורתית.

בדומה להתפתחות בתקשורת המסורתית, גם כאן יכול כל קורא לבחור את הצד שמתאים לו ולהסתיר את כל שאר הפוסטים. ד"ר דיוויד לוי, מנהל מכון רויטרס, אמר בראיון ל"גרדיאן" כי "לצמיחה המהירה של המדיה החברתית כדרך לגלות דברים ולצרוך חדשות עלולות להיות השלכות רבות. אף שהאפשרויות התרבו, המגוון עלול להצטמצם. הישענות על המלצות של חברים בעלי השקפות דומות עלולה לגרום לכך שאנשים יהיו חשופים פחות לאג'נדות חדשות".

פרופ' תמר הרמן, המכון הישראלי לדמוקרטיה: "אנחנו רואים שיש אמון רב בתקשורת בעיקר בקרב מי שמגדירים את עצמם כאנשי שמאל, וזה לא מפתיע, התקשורת נתפסת כשמאלנית" צילום: ללא קרדיט

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker