אורן פרנק

האם ביל אנס את הילרי 
למרות שהיא לסבית?

הכוח משחית עיתונאים רבים הלומדים את דרכי פעולתם של מושאי הסיקור שלהם ולעתים מפתחים סינדרום שטוקהולם

אורן פרנק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים28
אורן פרנק

שלום לאדוארד ״אד״ קליין: הוא נולד ב־1937, עיתונאי ותיק ובכיר, ערך את "ניו יורק טיימס מגזין", ערך גם את ״ניוזוויק״, בוגר בית הספר המשובח לעיתונאות של אוניברסיטת קולומביה. אולד־טיימר אמיתי. וגם מחברם של שורת ספרים שעוסקים בפוליטיקאים דמוקרטים בארצות הברית: ״האמת אודות הילרי״, ״החובבן״ (אודות הנשיא אובמה), ולאחרונה גם "סכסוך הדמים״, המגולל את סיפורה של השנאה חסרת המעצורים בין משפחת קלינטון למשפחת אובמה; מקום ראשון ברשימת רבי המכר של "ניו יורק טיימס" בימים אלה ממש. כדי להוסיף מכה על חבורה, בדרכו אל המקום הראשון הדיח ״סכסוך הדמים״ את ספרה של הילרי קלינטון, ״החלטות קשות״, ספר שהוא שלב נוסף במסע המתוכנן לעייפה שלה לבית הלבן ב–2016. אה, כן, כל הספרים של קליין רוויים בחוסר דיוק משווע בעובדות בסיסיות, כתובים וערוכים כלאחר יד, שורצים הכפשות חסרות ביסוס ושקרים גסים (הילרי לסבית, היא ואובמה הלכו מכות, ביל אנס את הילרי, ביל ביקש מהילרי לעשות מתיחת פנים וכשסירבה עשה בעצמו וכו׳), עד כדי שאפילו עיתונאים שמרנים, שונאי קלינטון מושבעים מבית מדרשו הימני־קיצוני של רופרט מורדוק, הכתירו את ספריו של קליין כהכפשה למטרות רווח והתנערו מהם בגועל מופגן.

ולא שחסרים נושאי ביקורת לגיטימיים ומבוססים היטב אודות משפחת קלינטון. מדובר בזוג אנשים נבונים ומוכשרים להפליא, שהקדישו את חייהם לשאיפה שאינה יודעת גבולות לכוח ושררה. צמד מושחת למהדרין שהקים אופרציה עולמית שהעשירה אותם אישית במאות מיליוני דולרים ויצר קשרים סימביוטיים עם וול סטריט ועם רוב מוקדי העושר בארצות הברית; בשני העשורים האחרונים המכונה המשומנת של הקלינטונים חלבה 2–3 מיליארד דולר מכל מקורותיה, מהם יותר מ-100 מיליון דולר רק מהרצאות. ולאחרונה אפילו הבת צ׳לסי התגייסה למלאכה וגובה 75 אלף דולר להרצאה בזכות היותה הבת של. ידם עדיין נטויה, בייחוד לקראת בחירות 2016 לנשיאות הקרבות ובאות בהן צפויה המכונה הקלינטונית להגיע לשיאי גיוס חדשים. שילוב שתי תקופות הכהונה של ביל, תפקידיה השונים של הילרי בפוליטיקה האמריקאית בתוספת מיליארדי דולרים מובילים לכוח הקרוב מאוד לכוח אבסולוטי, ואת השפעתו של זה על נפש האדם כולנו מכירים.

ביל והילארי קלינטוןצילום: רויטרס

או.קיי. אז קליין, האוחז ברקע אישי ומקצועי שהיה אמור למקם אותו בצמרת עולם העיתונות האמריקאי, מתגלה כשקרן וחמדן חסר מעצורים. מדוע? האם מדובר בציניקן מוחלט שאיתר נישה, כתיבת ספרי רכילות פוליטיים עבור קהל הקוראים השמרני, ומנצל אותה עד תום למטרות רווח אישי? או, האם קליין הוא למעשה דוגמה מוצלחת, גם אם ססגונית מהרגיל, לסימביוזה הכה נפוצה בין עיתונאים לפוליטיקאים? אני חושב שלמכתחילה במקרים רבים מתקיים דמיון אישיותי בין פוליטיקאים ואנשי ציבור לבין העיתונאים שמסקרים אותם ואת מעשיהם. עבור רבים משני הסוגים האלה, הבחירה במקצוע היא סובלימציה של שאיפת הכוח הנסתרת שלהם. בשני המקרים, הרצון לכוח ושררה, שלרוב אינו לגיטימי בפני עצמו, הופך למטרה חיובית בהקשר של בחירה מקצועית לגיטימית וערכית; להצטרף לפוליטיקה או להיות עיתונאי.

התאווה לשררה היא שדחפה את ביל, בקרוב את הילרי, ואולי יום אחד גם את צ׳לסי, לביטוי האולטימטיבי של כוח, לבית הלבן. היא דחפה גם את אד קליין לעסוק באנשים בעלי כוח ושררה ולהיות קרוב אליהם, באהבה כמו גם בשנאה הכה סמוכה אליה. כפי שהכוח השחית ומשחית כה רבים מהפוליטיקאים (נדמה לי שיש לנו מספיק דוגמאות עדכניות), כך דומה פעולתו אצל עיתונאים רבים. אלה מזדהים עם מושאי הסיקור שלהם, לומדים את דרכי פעולתם, ולעתים אף מפתחים סינדרום שטוקהולם; הם מקנאים בבעלי הכוח והממון ורוצים להידמות אליהם, לעתים בכל מחיר.

התחביב הלא אסתטי הזה נפוץ בישראל לא פחות מאשר בארצות הברית - עיתונאים הניזונים מידיהם של פוליטיקאים ובעלי שררה אחרים, וגם עיתונאים רודפי בצע או כאלה שזקנתם מביישת את נערותם המקצועית, חוסים תחת כנפי כל גופי המדיה בישראל. אם חסרה לכם הוכחה אמפירית, הרי כנסת ישראל הנוכחית מעניקה לנו אותה בשפע. מיחימוביץ׳ דרך רוזנטל, שלח, אורבך, הורביץ ועד לפיד, אחד מכל עשרה חכי״ם היה עיתונאי. השאיפה לכוח של חלק מאלה כנראה לא באה על סיפוקה באמצעות הסובלימציה של הבחירה במקצוע העיתונות הדועך ממילא, והנה זה פלא, זכינו בהם כמחוקקים.

הכתבה מתפרסמת בגיליון אוגוסט של מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker