הבנקים אותם בנקים - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
בנקאות 2.0

הבנקים אותם בנקים

מדוע מערכת הבנקאות בישראל כה מאובנת? ומה עשוי להוביל לשבירת הסטגנציה שבה היא נתונה? שלוש בעיות 
בנקאיות 
והדרכים לפתרונן

12תגובות

איך תיראה מערכת הבנקאות בעוד עשר שנים? האם עדיין נישאר עם שני בנקים גדולים שחולשים על נתח שוק של יותר מ־60% מהפעילות הבנקאית בישראל, כמו בשלושת העשורים האחרונים? האם נראה כאן שחקנים חדשים ומחוללי תחרות שישנו את פני התעשייה? האם הטכנולוגיה תיצור מהפכה בשירותים הבנקאיים? לפני 12 שנה ניסיתי להעריך כיצד תיראה בנקאות העתיד ואני מודה כאן בפה מלא: נכשלתי. משום מה, הערכתי ששירותי הבנקאות האינטרנטיים יחסלו חלק גדול מפעילות סניפי הבנקים ויחוללו מהפך מבני דרמטי במערכת הבנקאות. זה לא קרה. מצד אחד, רובנו עושים שימוש הולך וגובר בשירותי הבנקאות הישירים (אינטרנט, טלפון ומסופי מידע וכספומטים), אך מצד שני, הבנקים עדיין מחזיקים כ־1,000 סניפים ומעסיקים יותר עובדים מאי פעם. לא קמו לנו בתקופה הזו בנקים אינטרנטיים, ולא זכינו לראות שום חידוש טכנולוגי שמשנה את התעשייה הזו. התברר, ותיכף נבין גם מדוע, שהמהירות שבה הלקוחות מאמצים חידושים טכנולוגיים בבנקאות גבוהה הרבה יותר מהמהירות שבה הבנקים נערכים לכך מבחינה מבנית ותפעולית, וגרוע מכך, שהפיקוח על הבנקים הוא בלם מהותי באימוץ הטכנולוגיות המתקדמות. שלוש בעיות יסוד שמונעות את הפיכת 
מערכת הבנקאות הישראלית לתחרותית, יעילה ומתקדמת נותרו בעינן, והן כאן כדי להישאר. אבל בואו ננסה להגדיר אותן ולראות אם אפשר גם לפתור אותן.

 

משה מילנר / לע"מ

יציבות או תחרות. תפקידו של המפקח על הבנקים הוא לדאוג ליציבות הבנקים לטובת המפקידים. זוהי ללא ספק תכלית ראויה מאוד. הציבור הישראלי מפקיד בידי מערכת הבנקאות סכום של קרוב לטריליון שקל ואנחנו צריכים להיות משוכנעים שהכסף הזה לא ילך לאיבוד. לכן, החוק מגדיר את תפקידו של המפקח על הבנקים ומעניק לו סמכויות רבות להתערב בניהול הסיכונים בבנקים באמצעות שורה של כללים וחוקים. למרבה הצער, החוק לא מטיל על המפקח משימה נוספת ולא פחות חשובה: לוודא שהבנקים תחרותיים ושהצרכנים מקבלים שירות טוב במחירים הוגנים. נהפוך הוא, יש סתירה מבנית בין שתי המטרות הללו. עמלות גבוהות ופערי ריבית גבוהים שנגבים מהלקוחות מגדילים את רווחי הבנקים ומחזקים את איתנותם.

בעקבות המחאה של קיץ 2011 נאלץ המפקח על הבנקים דוד זקן לפעול להגברת התחרותיות בבנקים, והוא אף המליץ על כמה דרכים לעשות זאת, אבל לא היה טעם לצפות למשהו מהפכני. אף מפקח שפוי לא יגרום לטלטלה תחרותית שתאיים על יציבות הבנקים. לא במשמרת שלו.

המצב הזה לא ישתנה בעתיד. המפקחים יצטרכו לדאוג בראש ובראשונה ליציבות הבנקים. הניסיון להעביר את הסמכות לקידום התחרות בבנקים לידי הממונה על ההגבלים העסקיים נכשל. הדאגה לתחרות בבנקאות נשארה במגרשו של המפקח ולכן אין לצפות שמכאן תצמח בשורה תחרותית מרעישה.

אז מה הפתרון? ארסנל הפתרונות שעלה בשנים האחרונות נלעס עד זרא: להכניס תחרות לבנקים באמצעות בנק הדואר, לקוות שבנקים זרים ייכנסו לכאן, לחכות שייפתח כאן בנק אינטרנטי. זה לא קרה, ולכן צריך לדבר ולקדם את הפתרונות המבניים יותר. פעם חשבו שאם נפצל את הבנקים הגדולים מהבנקים הקטנים שבבעלותם, זה יגביר את התחרות. כך אילצו את בנק לאומי למכור את בנק אגוד, ואת בנק הפועלים למכור את בנק אוצר החייל. זה לא שיפר את התחרות, אבל זה לא אומר שאין דרך אחרת לבצע הפרדה אפקטיבית יותר. היעד הבא צריך להיות הפרדה של חברות כרטיסי האשראי מהבנקים.

שלוש חברות כרטיסי האשראי נשלטות כיום על ידי הבנקים והן לא מהוות אלטרנטיבה תחרותית של ממש. הבנקים שולטים בהן ומונעים מהן להתחרות מחשש לקניבליזציה. הפרדת החברות והעברתן לגורמים אחרים היא המפתח להגברת התחרותיות. בכל ענף שבו ראינו תחרות משמעותית, מצאנו שיש שחקן או שחקנים שעובדים באופן שונה משאר התעשייה: כך היה בשוק הביטוח כאשר ביטוח ישיר נכנסה לענף ושיווקה לראשונה פוליסות ללא סוכנים; כך בשוק הדלק, כשדור אלון הכניסה תחרות בתחום חנויות הנוחות; כך ברשתות השיווק, כשחצי חינם ורמי לוי באו עם הקונצפט של חנויות הדיסקאונט; וכך גם בשוק הסלולר, כשגולן טלקום ו־HOT מובייל נכנסו לענף והורידו את המחירים בעשרות אחוזים. בבנקאות אין כיום שחקן כזה. מחולל תחרות אמיתי שחושב ופועל אחרת. הפרדת חברות האשראי אולי תעשה זאת. ואם לא? אז אפשר לפנטז על הרעיון הבא: כניסה של גורמים משוק הסלולר למערכת בנקאות. כבר כיום יש לא מעט אפליקציות שמאפשרות העברת כספים מאדם לאדם. הפתרונות הטכנולוגיים קיימים. צריך רגולטור שיקדם אותם וצרכנים שיאמצו אותם.

 

התייעלות מול טכנולוגיה. שנות ה־70 הביאו לנו את הכספומטים ואת כרטיסי האשראי. שנות ה־80 את שירותי הבנקאות המקוונים והטלפוניים ושנות ה־90 את שירותי הבנקאות האינטרנטיים. בעשור האחרון הגברנו מאוד את השימוש שלנו בשירותי הבנקאות בסלולר. זוהי מהפכה טכנולוגית של ממש שחוסכת לנו הרבה מאוד ביקורים בסניפי הבנק. מעטים המקרים שבהם אנחנו ממש
נזקקים לסניפי הבנק.

עלות הפעולות הבנקאיות שנעשות בערוצים הללו נמוכה דרמטית מעלות הפעולות בסניף. עלותה של פעולה אינטרנטית מוערכת בסנט אחד. פעולה בסניף עולה עשרות סנטים. מהפכה כה גדולה היתה צריכה להיות מלווה בהתייעלות דרמטית, אבל למרות הידיעות המרובות על תוכניות פרישה מרצון בבנקים, הבנקים לא מצליחים להתייעל באמת ולתת ביטוי ממשי להסטה הדרמטית של הפעילות מהסניפים לערוצים הישירים. הסיבות מגוונות: ראשית, לא כל הלקוחות משתמשים בשירותים הישירים והבנקים נאלצים לשרת בו זמנית לקוחות מכמה דורות עם מאפייני שימוש וצריכה שונים לחלוטין; שנית, פיתוח השירותים הטכנולוגיים גם כרוך בעלויות גבוהות של שירותי מחשוב מתקדמים; שלישית, עם כל הכבוד לטכנולוגיה, לבנקים יש הסכמי עבודה קשיחים מאוד עם העובדים שלהם והם לא מסוגלים להיפרד מהם. הם אמנם מציעים מדי פעם תוכניות פרישה מרצון בעלות גבוהה (מיליון שקל בממוצע לעובד) אבל הם מעסיקים הרבה יותר עובדים מכפי שהם צריכים.

 

איור: עמוס בידרמן

הכתבה מתפרסמת בגיליון יולי של  מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

 

 

 

אילו הבנקים היו יכולים להעסיק את מספר העובדים הנחוץ להם באמת, ניתן היה לצפות שכמה אלפי עובדים היו מאבדים את מקום עבודתם. אבל הבנקים לא עושים זאת רק בגלל שיש הסכמים, אלא בעיקר משום שאין עליהם לחץ להתייעל. האם אתם רואים בסביבה הבנקאית מעין רמי לוי או ביטוח ישיר, שילחצו על הבנקים להתייעל? לא? גם הבנקים לא רואים. עד שלא יופעל עליהם איום תחרותי ממשי, אין לצפות שהם יתייעלו ויתאימו את מבנה העלויות שלהם למבנה המתחייב מהמהפכה הטכנולוגית.

בעלות פרטית או ציבורית. במשך יותר משני עשורים רווחה בבנק ישראל התפיסה שבנק חייב שיהיו לו בעלים המזוהה עם כיסים עמוקים, כדי שאם הוא יסתבך יהיה לאן לגשת ומהיכן לקחת כסף ולהציל את הבנק. 
הקונצפציה הזו קרסה לפני ארבע שנים כשבעלי השליטה בבנק דיסקונט, קבוצת ברונפמן שראן, התבקשו להזרים כסף לבנק כדי לחזק את הונו. היה זה זמן קצר לאחר שפרץ המשבר הגלובלי הפיננסי, ובבנק ישראל רצו לחזק את עמידותו של דיסקונט למשברים. בעלי השליטה התעלמו מהדרישה ולא סיפקו את ההון הנדרש — אולי משום שלא היה להם כסף, ואולי משום שחשו שעשו עסקה לא ממש מוצלחת כשרכשו מידי המדינה את השליטה בבנק, בינואר 2005.

המהלך הזה התווסף למקרה חמור אחר שאירע בבנק הפועלים, כשהמפקח על הבנקים רוני חזקיהו ונגיד בנק ישראל אז, סטנלי פישר, דרשו מבעלת השליטה בבנק, שרי אריסון, להדיח את יו"ר הדירקטוריון דני דנקנר מתפקידו. הדרישה לא נומקה ברבים, אבל לבנק ישראל היו מספיק סיבות טובות למנוע מדנקנר לשמש בתפקיד הזה. בסופו של דבר המציאות הוכיחה ששיקול הדעת שלהם היה מבוסס היטב, כי דנקנר הורשע פעמיים בשתי פרשיות שונות בעבירות פליליות, ונשלח לשתי תקופות מאסר בכלא.

ללא קרדיט

החיבור בין שני האירועים הוכיח כי אין יתרון לבנק שנמצא בשליטה של בעלים פרטיים, ולכן בנק ישראל עודד את קידום המודל של בנק שאין בו גרעין שליטה. זה המעמד של בנק לאומי כיום, וזה גם המעמד של בנק דיסקונט בחודשים האחרונים. בנק הוא עסק ציבורי מתחילתו ועד סופו: הוא מנהל כספי ציבור, הוא נזקק לכספי ציבור כשהוא מסתבך, ומרבית מניותיו מצויות בידי הציבור, אז מדוע שלא נהגה מודל שבו הבנקים נמצאים כולם בבעלות הציבור? במשק הישראלי הקטן, השליטה בבנקים מעניקה לבעליהם כוח שוק ומידע עצומים שיכולים לשמש לרעה, וגם מהווים פוטנציאל להקצאה לא יעילה של המקורות הכספיים שעומדים לרשות הבנק. זה כמובן יכול לקרות גם בבנק ללא גרעין שליטה, אבל אולי החלת מודל של היעדר גרעין שליטה בכל הבנקים יכול להביא לצמצום משמעותי בניגודי האינטרסים המבניים הטמונים בבעל שליטה שהוא בעל עסקים אחרים, אדם שהוא גם מלווה וגם לווה, שיכול להיקלע ללחץ כלכלי בפעילותו מחוץ לבנק ולגרור אליה את הבנק שבו הוא שולט או אותו הוא מנהל.

טיפול בחזיתות הללו - תחרותיות, התייעלות ושינוי מבנה הבעלות — יכול לשנות את מערכת הבנקאות בעשור הקרוב. אבל כדי שהוא יצא לפועל, יש צורך בהבנת הבעיות שמחולל המבנה הקיים בהקצאת המקורות של המשק, בתחרותיות הנמוכה, בשמרנות וברתיעה מטכנולוגיות חדשות ובצמצום ניגודי האינטרסים במשק הישראלי בהמשך לחוק הריכוזיות. מערכת בנקאות תחרותית, חדשנית, יעילה ופחות נגועה בניגודי אינטרסים היא צורך חיוני להתפתחות המשק והצמיחה. השאלה היא אם יש קואליציה של גורמים שמוכנה להתמודד עם האתגר הזה, או שמא נמשיך לראות התעסקויות טפלות ולא מהפכניות של חכ"ים בעמלות הבנקים – סוגיה קטנה ולא מספיק חשובה במבנה ההכנסות והעלויות האדיר של מערכת הבנקאות. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#