לא תאמינו מי מת - מגזין TheMarker - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
אג'נדה

לא תאמינו מי מת

אחד הפרסומים המרתקים שיצאו לאחרונה ממערכת 
"ניו יורק טיימס" היה דווקא הדלפה של מסמך פנימי המנסה לשרטט את עתיד העיתון ועתידה של עיתונות הפרינט 
בעידן הדיגיטל

תגובות

הפיטורים המפתיעים של עורכת "ניו יורק טיימס", ג'יל אברמסון, האישה הראשונה שנבחרה להוביל את העיתון החשוב בעולם, הפכו את הנעשה במערכת העיתון לאייטם חדשותי לוהט למשך כמה שבועות. הפיטורים דווחו בעולם, וחרגו מעבר למעגל הקוראים של העיתון. אינסוף דברי פרשנות והגיגים נכתבו על המהלך, כאלה שעסקו בתקרת הזכוכית של נשים בעמדות מפתח, כאלה שהעניקו הצצה מיקרוסקופית אל הפוליטיקה הפנימית של העיתון והיחסים המתוחים עם סגנה, דין באקט, שירש את מקומה, וגם כאלה שסיפקו נתונים מדאיגים על הצניחה בשיעורי הקריאה של ה"טיימס" והקשיים לשמור על מעמדו בזירה הדיגיטלית.

VIA BLOOMBERG NEWS

אין זה לגמרי מפתיע. "ניו יורק טיימס" זכה במהלך 163 שנות קיומו למעמד מיתי. הוא לא רק עיתון איכות בעל השפעה פוליטית גדולה בוושינגטון, אלא נייר לקמוס למצב העיתונות כולה, מעין היכל קדוש שאליו נושאים כולם עיניים בעידן של ניתוץ מקדשי עיתונות, או יותר נכון – קריסתם אל נוכח המציאות המשתנה. כאשר בשנת 2003 הטיימס נפל בפח של העיתונאי הצעיר ג'ייסון בלייר שהתגלה כשקרן פתולוגי שהעתיק כתבות מעיתונים אחרים, דיווח על מקומות שלא היה בהם וראיין אנשים שאינם קיימים, נדמה היה לכמה רגעים כי בא הקץ על הפרקטיקה העיתונאית, הנשענת במידה רבה על יושרתם ואמינותם של הכותבים. אם ב"ניו יורק טיימס" התרחשה תאונה עיתונאית כזאת, מה יאמרו הצהובונים?

אבל תחת מהומת הפיטורים של אברמסון וגלי הרכילות שעוררה כמעט חמק מהתודעה דו"ח פנימי של הטיימס שהודלף לאתר Buzfeed ממש באותם ימים וחשף את הקרביים של הארגון באופן הרבה יותר משמעותי. Nieman Journalism Lab, האתר של אוניברסיטת הארווארד שעוסק בעתיד העיתונות, כינה זאת "אחד המסמכים החשובים של עידן המדיה הנוכחי", וזו איננה הגזמה. למרות זאת (ואולי בגלל אורכו – כ-100 עמודים) נותר דו"ח החדשנות של צוות מערכת החדשות של העיתון נושא לשיח פנימי של אתרי מדיה ובלוגרים העוסקים בעיתונות. המסמך המפורט, שבראש צוות המחברים שלו עמד בנו של המו"ל, ארתור גרג סלזברגר, משרטט במילים בהירות, דרך עיני הטיימס, את הדילמות המטרידות כלי תקשורת בכל העולם. במרכז הדברים עומד המאבק לשמור על האתוס העיתונאי שצמח בתרבות הפרינט, תוך ניסיון לפצח את סוד ההישרדות במציאות המורכבת והמאיימת שמציבה הזירה הדיגיטלית.

 

איור: עמוס בידרמן

הכתבה מתפרסמת בגיליון יולי של  מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

 

 

אחת התופעות המוזכרות בדו"ח היא כוח המשיכה של דף הבית, שנמצא בירידה מתמדת. רק שליש מהקוראים, לפי הדו"ח, מגיעים לדף הבית של הטיימס, ואלו שמגיעים מבלים בו פחות זמן מבעבר. "שיעורי הצפייה בדף הבית ומספר הדקות שמבלה בו הקורא צנחו באחוז דו ספרתי בשנה שעברה", כך נכתב בדו"ח. למרות הנתון המדהים הזה, פסקה שמופיע לקראת סופו של הדו"ח הארוך מתארת עד כמה, גם כיום, העיתונאים והעורכים של הטיימס משקיעים מחשבה על עמוד הבית, מה שהיה בעבר העמוד הראשון של העיתון המודפס. כך מצוטט אחד מכתבי ה"טיימס" בוושינגטון: "הפיקסציה הפנימית שלנו בעניין יכולה להיות לא בריאה, לא פרופורציונלית ומעל הכל – בלתי מועילה. רק תחשבו כמה נקודות ביום שלנו עדיין מכוונות כלפי A1 – מהפגישה של עשר בבוקר, דרך סיכומי הכתבים אחר הצהריים המוקדמים, זמן העריכה שמוקדש לסיכומים האלה ועד גזר הדין שניתן בארבע וחצי. במערכת העיתון בוושינגטון עדיין שולחים אימייל שמגיע למשרד ובו מבשרים מדי יום אילו שישה סיפורים 'עשו את זה'. זה לא נשמע לי כמו חדר חדשות שחושב מספיק אינטרנט".

הדאגה מגיעה לא רק משקיעתו של דף הבית, שעיתונאי הטיימס עדיין סוגדים לו כמוסד, אלא ממי שמסתמנים כמתחרים של הטיימס במרחב האינטרנט. אין אלו רק העיתונים הוותיקים, דוגמת USA Today (שמצליח למשוך יותר קוראים ברשת מהטיימס) ו"וול סטריט ג'ורנל" (שמצליח הרבה פחות מהטיימס), אלא בעיקר מיזמי העיתונות שנוצקו מלכתחילה אל תרבות הרשת, בראשם ההאפינגטון פוסט, שכבר כמה שנים משגשג הרבה יותר מהטיימס, וגם באזפיד, שעבר בסוף 2013 את הטיימס ובאופן אירוני – הוא גם האתר שאליו הודלף הדו"ח הסודי של צוות החדשנות של העיתון.

Bloomberg

שם המשחק הדיגיטלי, מבהיר הדו"ח, איננו דף הבית, אלא יכולתו של העיתון להביא לשיתוף הכתבות שלו ברשתות חברתיות בדרכים חדשות ויצירתיות. כך למשל, היו המומים בעיתון לראות את הפופולריות העצומה שלה זכו הכתבות של ניקולס קריסטוף על סחר בנשים ותעשיית המין, כאשר נשלפו מהארכיון וקובצו יחד כדי לסכם שני עשורים של כתיבה שלו בנושא. גופי תקשורת בכל העולם כבר הבינו כי נכנסו בעל כורחם למשחק עם כללים חדשים, וכי על העיתון לדחוף את תכניו כיחידות בודדות ברשתות החברתיות. אבל כאשר מיטב המוחות של העיתון החשוב בעולם מתגייסים לחשוב איך אפשר לארוז סיפורים כך שיעברו מיד ליד, במקום להציב אותם עם כותרת מושכת ותמונה מעולה בדף הבית, העניין ראוי למחשבה נוספת.

אנשי הטיימס מדברים על שימור העבודה העיתונאית האיכותית תוך שכלול דרכי ההפצה שלה, אבל אלו כרוכים באלו ומשפיעים זה על זה. הדעיכה המסתמנת של דף הבית היא שינוי מהותי בתפקידם של העורכים ובמימוש ליבת המקצוע שלהם – קביעת סדר יום. מה שהחל בעידן הפרינט כאילוץ טכנולוגי (עמוד השער היה יכול להכיל רק מספר כתבות והפך להיות חלון ראווה לסחורה המחכה בפנים) הפך עם התפתחות העיתונות לתפקיד חברתי ראשון במעלה. בנוסף לדיווח העובדות העיתון מילא גם תפקיד מנהיגותי. צוות העורכים היה זה שקבע אילו נושאים ייכנסו פנימה ואילו יישארו בחוץ, מה יקבל מיקום קדמי ומה אחורי, מה יופיע גבוה בדף ומה בתחתיתו. כל אלו פרשו בפני הקורא את תמונת העולם לאותו יום, הבהירו מה חשוב לדעת ומה פחות והכתיבו את נושאי השיחה עבור קוראיהם.

Bloomberg

המעבר לאריזה של כתבות בודדות ושיגורן באופן מושך אל הרשתות החברתיות מציב סימן שאלה גדול סביב תפקיד זה של העיתונות. אחד הראשונים לדבר על הבעיה היה אלי פאריסר, ממקימי האתר Upworthy, שכתב את הספר The Filter Bubble. המונח שטבע – בועת הפילטר - מגדיר את האופי הוויראלי של הרשת ככזה שחושף אנשים לתוכן שרק מחזק את העמדות הקיימות שלהם ואינו מעמת אותם עם נושאים בלתי נעימים, או כאלה שמייצגים תפיסות עולם שונות משלהם. זוהי מציאות של הפרדה במקום של מרחב ציבורי משותף שבו מתכנסים כולם כדי להתווכח ולחלוק עמדות, תופעה הפוכה לחלוטין לתפקיד שמילאו העיתונים בעבר, והיא מעלה שאלות כבדות משקל על התפקיד שתמלא העיתונות בעתיד בשיח הדמוקרטי. פאריסר הקים את Upworthy כדי לשנות את תמונת המצב הזאת, אבל בינתיים העיתונים המובילים בעולם חושבים בדיוק בכיוון ההפוך – איך לדגדג את הקוראים שלהם ולרצות אותם בתכנים קורצים, במקום לעמת אותם עם ידיעות פחות נוחות על הנעשה סביבם. אנשי הטיימס מכוונים לכל אורך דו"ח החדשנות לשימור האתוס העיתונאי שלהם והמעמד החזק של חדר החדשות בארגון, אבל לא בטוח שהמשימה אפשרית. העיתונות לא תמות ברשת, אולי אפילו תמצא דרכים חדשות לשגשג ולפרוח, אבל משהו בכל זאת כנראה ילך לאיבוד בדרך - קולו הסמכותי של העורך. זה קורה כעת, אבל יקח עוד זמן עד שניתן יהיה לבחון את ההשלכות של השינוי הזה על מה שאנשים יודעים על העולם שבו הם חיים, מה שהם תופסים כחשוב ובעיקר – על היכולת לנהל שיח דמוקרטי על בעיות משותפות.

 

הכותבת היא חוקרת תקשורת ועיתונאית, מחברת הספר "בתוך הקופסה" על פרסום סמוי (הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם