מילים יפות ללא כיסוי - מגזין TheMarker - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מהפכת הכסף

מילים יפות ללא כיסוי

כבר יותר מ–80 שנה ברור שכדי להציל את מערכת הבנקאות העולמית מעצמה יש לשלול ממנה את היכולת לייצר כסף יש מאין, כפי שהמליצו מחברי "תוכנית שיקגו" בימי השפל הגדול. למה אין סיכוי שזה יקרה?

4תגובות

״טוב מאוד שאזרחי ארצות הברית לא מבינים כיצד המערכת הבנקאית והמוניטרית שלנו עובדת. אם היו מבינים, אני מאמין שהיתה פורצת מהפכה עוד לפני מחר בבוקר״ 
(הנרי פורד)

באפריל האחרון הפתיע מרטין וולף, הפרשן הכלכלי הבכיר של ״פייננשל טיימס״, את קוראיו של העיתון השמרני, ובטקסט שכותרתו ״לשלול מהבנקים הפרטיים את יכולתם ליצור כסף״, קרא לשים קץ לשיטה הנוכחית שבה מיוצר כסף: באמצעות פעילות ההלוואות של הבנקים הפרטיים. ״הדפסת שטרות מזויפים אסורה בחוק, אבל לא יצירת כסף פרטי", כתב וולף. "התלות ההדדית בין המדינה לעסקים שיכולים לעשות זאת היא המקור להרבה מחוסר היציבות של כלכלותינו, ויש לשים לה סוף".

אילוסטרציה: עדי עמנואל

למרות האמונה הרווחת בקרב הציבור הרחב, לפיה המדינה היא שמייצרת את הכסף, הרוב המוחלט של הכסף כיום — כ־97% מהכסף בכלכלות בריטניה וארצות הברית, לדוגמה — נוצר בידי הבנקים המסחריים, באמצעות פעילות מתן האשראי שלהם. כשאנחנו מפקידים כסף בבנק, למשל, הבנק רשאי להשאיר רק חלק קטן מהפיקדון אצלו, כרזרבה, ולהלוות את השאר ללקוחות אחרים. כך מייצר הבנק פיקדונות חדשים מפיקדונות ישנים, וכסף נוצר יש מאין.

השיטה הזאת, שנמצאת בבסיס המערכת הבנקאית העולמית והמודל העסקי של הבנקים, נקראת ״שיטת הרזרבה החלקית״, וב־80 השנים האחרונות תלו בה רבים את האשמה בשורה של בעיות כלכליות, לעתים בצדק ולעתים לא. בין השאר, הואשמה שיטה זו בגרימת חוסר היציבות של המערכת הפיננסית, ביצירתם של מעגלי גאות ושפל באמצעות ניפוח בועות נכסים מסוכנות, ובהכפפת העולם לשיטה מוניטרית שתלויה בהגדלה אינסופית של רמות החוב.

כעת, קורא וולף במאמר שלו לשים קץ לשיטה הזאת, ולהשיב את המונופול על ייצור הכסף לידי המדינה. ״הסיבה לכך שהמערכת הפיננסית שלנו כל כך לא יציבה היא שהמדינה התירה לה ליצור כמעט את כל הכסף בכלכלה, ולאחר מכן נאלצה לבטח אותה בזמן שהיא עושה את זה. זהו החור העצום בלב כלכלות השוק שלנו״, טען וולף.

בדבריו של וולף יש הד למסקנותיה של התוכנית המכונה ״תוכנית שיקגו״, שהגתה לראשונה קבוצה של כלכלנים אמריקאיים מובילים מאוניברסיטת שיקגו ב־1933, שעה שהשפל הגדול היכה בכלכלת ארצות הברית ובכלכלות העולם. במרכזה של התוכנית עמד רעיון רדיקלי אך פשוט מאין כמוהו: להפריד באופן מוחלט בין ייצור הכסף לבין פעילות ההלוואות של המערכת הבנקאית. הבנקים, נקבע, יידרשו להחזיק רזרבה כנגד 100% מהפיקדונות שהם מקבלים מלקוחותיהם; האחראית הבלעדית לייצור הכסף תהיה הממשלה; והבנקים יידרשו לגייס ממנה את הכסף שיעניקו כאשראי. הנוהג של ייצור כסף ״מהאוויר״, כפי שהם עושים כיום, ייפסק. זו היתה הצעה מהפכנית להפרדה מוחלטת בין שני התפקידים המרכזיים שממלאים הבנקים: מתן אשראי וניהול פיקדונות.

תוכנית שיקגו היתה במידה רבה תוצר של זמנה — ארבע שנים לאחר המפולת של 1929, ובזמן שפל כלכלי חריף שנגרם בשל פקיעתן של בועות נכסים שייצרו הבנקים. השפל היה עדיין בעיצומו בזמן שהתוכנית הוגשה לעיונו של נשיא ארצות הברית, פרנקלין ד. רוזוולט. כלכלני תוכנית שיקגו הגו פתרון שלשיטתם היה שם קץ לחוסר היציבות המובנה של המערכת הפיננסית המודרנית. הם הכירו בכך שהבנקים הם ישויות שחמדנות היא חלק בלתי נפרד מהן, הבינו שהם תמיד יפעלו להגדלת רווחיהם, וניסחו דרך לרסנם: החזרת המונופול על יצירת כסף למדינה.

 

איור: עמוס בידרמן

הכתבה מתפרסמת בגיליון יולי של  מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

 

 

תוכנית שיקגו היכתה גלים בקרב כלכלנים ועוררה דיון סוער. הכלכלן המשפיע ארווינג פישר מאוניברסיטת ייל היה מגדולי תומכיה, ובספרו מ־1935, 100% Money ("100% כסף"), טען שהתוכנית תביא לירידה עצומה בהיקף החובות בכלכלה — פרטיים וציבוריים כאחד — כיוון שיצירת כסף לא תהיה כרוכה עוד ביצירת חוב. בלי רמות החוב ההרסניות שנוצרות כתוצאה מהשיטה הנוכחית, צפה פישר, המערכת הפיננסית תהיה יציבה הרבה יותר, והמחזוריות ההרסנית של גאות ושפל, שנתפסת כתופעת לוואי הכרחית של הקפיטליזם, תצומצם מאוד ואולי אף תחלוף מהעולם. גם הנשיא רוזוולט שקל לאמץ את התוכנית, אך לבסוף גנז אותה, בין היתר בשל לחץ מצד הבנקים הגדולים. במקומה בחר בשורה של צעדים אחרים, מתונים בהרבה, לריסון המערכת הבנקאית, בהם הקמתו של התאגיד הפדרלי לביטוח פיקדונות (FDIC).

לאחר גניזתה נעלמה תוכנית שיקגו מהדיון הציבורי ובמשך עשרות שנים העלתה אבק, עד שב־2012 הפיחו בה רוח חיים שני כלכלנים בכירים בקרן המטבע הבינלאומית, שפרסמו מחקר אודותיה תחת הכותרת The Chicago Plan Revisited. כמו 1933, גם 2012 היתה מרוחקת רק ארבע שנים ממשבר כלכלי עולמי שהונע על ידי בועות נכסים הרסניות שטיפחו הבנקים, והחוקרים ביקשו לבדוק — לאור המשבר — אם טענותיו של פישר לגבי יתרונותיה של תוכנית שיקגו נכונות. תשובתם היתה חיובית: יישום התוכנית ישים קץ למעגלי הגאות והשפל, ויביא להפחתה דרמטית בחובות הפרטיים והציבוריים ולעלייה של כ־10% בתוצר
הכלכלי. השניים, שכתבו את המחקר כסוג של תרגיל אינטלקטואלי, לא ידעו כמה הדים הוא יעורר.

ספריית הקונגרס האמריקאי

בניגוד לתוכנית שיקגו המקורית, המחקר החדש לא משך את תשומת לבם של קובעי המדיניות, אבל הוא הצליח להחזיר את תוכנית שיקגו לקדמת הדיון הציבורי, עורר דיון נרחב לגבי אופיה ותפקידה של המערכת הבנקאית
ובעיקר השתלב היטב במחאה ההולכת וגוברת נגד השיטה המוניטרית הנוכחית.

בתנועת מחאה זו, שנולדה במשבר הפיננסי העולמי ומתודלקת על ידי השיח המתגבר על הצורך ברפורמה בנקאית ופריחתן של הרשתות החברתיות, פועלים אלה לצד אלה כלכלנים רציניים, אקטיביסטים נחושים והמון חובבי קונספירציות ששואבים את המידע שלהם משורה אינסופית של סרטוני יוטיוב אפקטיביים (אך ברובם הגדול לא מדויקים). הקואליציה האקלקטית הזאת דורשת, בפועל, להמציא את העולם מחדש.

בישראל, למשל, פועלת מאז דצמבר 2012 התנועה לשינוי מוניטרי שמאגדת פעילים חברתיים, בלוגרים וכלכלנים כמו פרופ׳ יהודה כהנא מאוניברסיטת תל אביב, וקוראת לשיטה מוניטרית חדשה שתעביר את האחריות לייצור הכסף למדינה. בשנתיים האחרונות ערכה תנועה זו כמה כנסים, חלקם בנוכחות פוליטיקאים בכירים כמו יו״ר ועדת הכלכלה ח״כ אבישי ברוורמן וחברו לוועדה ח״כ משה פייגלין, ועוררה פולמוס ער בתקשורת הכלכלית (כולל ב־TheMarker). אולם, מכיוון שלא סביר שישראל תערוך שינוי שכזה לבדה, אפשרויות ההצלחה של התנועה מוגבלות ביותר.

הרקע לדבריו של וולף, אם כן, אינו רק מה שכתבו לפני עשרות שנים כלכלנים כפישר או הנרי סימונס, אחד מההוגים הבולטים של תוכנית שיקגו המקורית, אלא גם טענותיהם של גופים כמו הארגון הבריטי Positive Money, ואלפי האקטיביסטים שמנסים לקדם מהפכה מוניטרית עולמית. עם זאת, ולמרות הכוונות הטובות והאמונה בצדקת הדרך, קשה להבין איזו מטרה מנסה הכוח הגדל והולך הזה להשיג. המאבק שלו הוא כל כך רחב וכל כך מקיף, שאי אפשר לנצח בו. הרי הסיכוי שמישהו - ברק אובמה או מנהיג אחר - ינסה לשנות לחלוטין את המערכת הפיננסית העולמית, שואף לאפס.

מאז המשבר, הצליחו קובעי המדיניות
להעביר שינויים שוליים למדי בפיקוח על הבנקים. יכולתם להפוך על פניו סדר כלכלי בן יותר מ־200 שנה כמעט אינה קיימת, ולכן יש לשאול אם התנועה העולמית לשינוי מוניטרי אינה גוזלת אנרגיה ממאבקים אחרים לעריכתן של רפורמות בנקאיות ריאליות יותר - כמו הצעתה של פרופ׳ ענת אדמתי להגדיל משמעותית את ההון העצמי שהבנקים נדרשים להחזיק (ר' כתבה בעמ' 58), ומסיטה אותה למרדף חסר תוחלת אחרי גביע קדוש שהראיות לקיומו מפוקפקות, במקרה הטוב.

המערכת המוניטרית הנוכחית רחוקה מלהיות מושלמת. היא אפילו לא קרובה להיות ראויה לתואר ״בסדר״. המערכת הבנקאית העולמית זקוקה לרפורמות מקיפות, ומהר. אלא שתוכנית שיקגו בת ה־80, מרתקת וצודקת ככל שתהיה, היא עוד פחות ריאלית כיום מכפי שהיתה בתקופתו של רוזוולט. גם וולף עצמו מכיר בכך, ובסייפא של המאמר שלו הוא כותב, בשמרנות אופיינית: ״כל זה לא יקרה עכשיו. אבל תזכרו את האפשרות. כשהמשבר הבא יגיע - והוא לבטח יגיע - נצטרך להיות מוכנים״. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#