רגולציה

הכשל הלוגי 
של דוד זקן

המפקח על הבנקים בבנק ישראל, דוד זקן, שנלחם כדי להשאיר את המערכת הבנקאית רוויית הקלקולים בדיוק כפי שהיא, מסביר זאת בדאגה ליציבותה. אבל מדיניות כזו לא רק שאינה משרתת את לקוחות הבנקים, אלא גם נכשלה בעבר, ועלולה להוביל למשבר חדש

איתן אבריאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

"אתם מכירים אותי, אני שמרן", אמר לנו לא פעם דוד זקן, המפקח על הבנקים בבנק ישראל, ובשמיעה ראשונה זה נשמע כמו גישה הגיונית. כמו כל העולם, גם הוא ראה כיצד מערכת פיננסית גלובלית שלמה עמדה מלכת, כמעט התבקעה, וגררה את העולם להאטה כלכלית שממנה טרם התאושש עד היום, שש שנים מאז הקריסה של ליהמן ברדרס. לכן הוא שמרן, זהיר, חושש משינויים ונמנע מצעדים שעלולים לסכן - לתפיסתו - את היציבות של בנק ישראלי.

זקן באמת מאמין בחיוניותה של הגישה השמרנית, אבל צריך לומר שגישה כזו מתאימה מאוד גם לאינטרסים האישיים שלו. מי שלא עושה גם לא עושה טעויות, וכך יכול זקן להבטיח שבמשמרת שלו שום בנק לא ייפול. ולא פחות חשוב: כך הוא מקבע מערכת יחסים תקינה עם ראשי הבנקים ובעלי השליטה שלהם, ושומר על הפוטנציאל לקבל יום בהיר אחד, כאשר יסיים את תפקידו, הצעה לתפקיד בכיר אצל אחד מהם. אין זה מקרה שכמעט כל המפקחים על הבנקים, לדורותיהם, הגיעו למקומות כאלה. גליה מאור, רוני חזקיהו, זאב אבלס, אמנון גולדשמידט – כולם עברו לעבוד בבנקים.

המפקח על הבנקים בבנק ישראל, דוד זקןצילום: תומר אפלבאום

נכון, אי אפשר לומר על זקן שהוא לא עשה דבר. הוא הוביל את החקיקה שהפכה את דיסקונט ולאומי לבנקים ללא גרעין שליטה; הוא הגביל את יכולתם של הבנקים להעניק אשראי לקבוצות הלווים הגדולות; הוא אסר על דירקטורים לכהן במקביל בגופים פיננסיים; הוא ניסח רפורמה שתאפשר פתיחת חשבונות באינטרנט, והרשימה לא סופית. אלא שכל אלה הם תיקונים מתבקשים לקלקולים שהתגלו בשנים האחרונות – והם לא מהלכים שוברי שוויון.

אלא שעל מזבח היציבות והשמרנות מוכן זקן להקריב כמעט כל אינטרס ציבורי אחר. זה כולל את יוקר המחיה של הציבור, שנאלץ לשלם לבנקים סכומים גבוהים מדי שנה גם על עמלות וגם בגין הפערים בין ריביות הזכות לריביות החובה. לכאורה, ישנו ניגוד אינטרסים מובנה בין היציבות של הבנקים לבין טובת הציבור: כדי שהבנקים יהיו יציבים הם צריכים להיות רווחיים, וכדי שיהיו רווחיים עליהם לגבות מהציבור יותר כסף – זאת, כמובן, כל עוד אין באפשרותם להתייעל. אבל זו תפישה מוטעית של עיקרון ה"יציבות": היציבות האמיתית מושגת על ידי התייעלות ותחרות, ולא בדרך של גריפת עוד ועוד שומנים מכספי העמלות והריביות שמשלם הציבור הנאנק תחת יוקר מחיה גבוה.

התוצאה של המדיניות של בנק ישראל היא סוג של "מס בנקאי" או "ביטוח חובה בנקאי" שהציבור משלם בתמורה ליציבות הזו. זקן לא יודה בכך, אבל הוא מבין זאת. מבחינתו זהו מס ראוי ועסקה כדאית, כי האלטרנטיבה הכלכלית במקרה של קריסת המערכת הפיננסית - מיתון, אבטלה ואובדן תוצר – תפגע בציבור הרבה יותר מתשלום שוטף של עוד כמה עשרות או מאות שקלים בשנה. בעיניו של המפקח, עדיף לציבור לשלם פרמיית ביטוח שכזו, ולא להסתכן במשבר פיננסי.

אלא שאם חושבים על הגישה של בנק ישראל קצת יותר לעומק, מתגלה בה כשל לוגי. אין כיום עוררין על הקביעה שהבנקים אינם יעילים ואינם תחרותיים. אלה דברים שעלו ישירות מתוך דו"חות שזקן עצמו חתום עליהם. אין גם עוררין על כך שהבנקים העדיפו להעמיד אשראי לטייקונים ולמקורבים, ושהם שילמו על כך בהפסדים של מיליארדי שקלים. ברור גם שמערכת הבקרה על הבנקים, ברמת הדירקטורים ורואי החשבון שלה, כשלה בשורה של מקרים ידועים - ומן הסתם בעשרות מקרים שלא נודעו לציבור. וכולם יודעים שמבנה העלויות של הבנקים סובל מעודף עצום של כוח אדם, רובו יקר ומיותר, שמחייב אותם לדרוש מחירים גבוהים מהציבור. לכל ידוע שהבנקים הישראלים "גדולים מכדי ליפול".

הכתבה מתפרסמת בגיליון יולי של מגזין TheMarker

צילום: איור: עמוס בידרמן

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

מכל אלה ברור שהמערכת הנוכחית מקולקלת, במקומות מסוימים היא רקובה, והבקרה עליה אינה טובה. מערכת כזו חשופה ממילא לכשלים, וביום סגריר אולי הכשלים הללו יערערו את ה"יציבות" שזקן דואג לה כל כך. אם כך, על בסיס איזה היגיון נלחם המפקח למען השארת המערכת בדיוק כפי שהיא כיום? הפחד המשתק משינוי תחת דגל היציבות המדומה הוביל בעבר למשברי ענק בחו"ל, והדבר עלול לחזור על עצמו גם אצלנו.

המדיניות המתבקשת למערכת הבנקאית היתה צריכה להיות הפוכה: זקן היה צריך לתקן את המערכת ולהפוך אותה ליציבה יותר. איך? אם יהיו יותר בנקים, הסיכון של המערכת יהיה קטן יותר; אם יוכנסו למערכת גופים בנקאיים כמו חברות כרטיסי אשראי עצמאיות, בנקים אינטרנטיים, בנקים זרים דיגיטליים וחברות דירוג יכולת אשראי, הסיכון יתחלק בין יותר גופים ויותר שיטות עבודה; אם יוחלפו רואי חשבון ודירקטורים, ותתבצע רוטציה ביניהם, הסיכון המערכתי יקטן; אם הפיקוח יוודא שהבנקים אינם מעדיפים מקורבים, ההפסדים שלהם יקטנו; אם שכר הבנקאים הבכירים יחזור למציאות, האמון שנותן בהם הציבור יגבר; אם זקן יכניס תחרות לענף הבנקאות, הבנקים ייאלצו להתייעל ולהיות זריזים וחדים יותר.

בדרך הציבור הישראלי ירוויח. הוא יקבל שירותים טובים ומהירים יותר במחירים זולים יותר וללא הפליה לטובת מקורבים. זהו בונוס גדול, אבל גם אם המפקח על הבנקים רואה לנגד עיניו רק את היציבות ואת הפחד ממשבר – הוא צריך ללכת בדרך הזו, ולא לשמר מערכת רקובה מבפנים.

ומה על הסיכונים שייקח אם ינסה דברים חדשים? אל פחד: בנק ישראל וממשלת ישראל עומדים כבר עתה מאחורי המערכת הבנקאית, והם יתמכו בה בכל מקרה של כישלון שעלול לערער את כל המערכת. במילים אחרות: ממילא ישנו ביטוח ממשלתי למערכת כולה, אז לפחות שייעשה בו שימוש למען הרפורמות הדרושות לשיפור המערכת. בדיוק על זה, סביב ההצעה שלו לאמץ הסכמי משכנתאות מסוג חדש, ענה לאחרונה פרופ' אטיף מיאן מאוניברסיטת פרינסטון לשאלה שלנו: "הרגולטורים בנו את התקנות והרגולציה כדי להגן על הבנקים – ולא כדי להגן על הכלכלה".

כלכלנים ובנקאים אומרים לנו השכם והערב שבנקים הם יצור מיוחד - "הדם של הכלכלה" - ושחייבים לשמור עליהם מכל משמר. באופן מעט פרוורטי, הם שולחים אותנו לראות מה קרה כאשר הבנקים כשלו, גנבו, רימו ומשכו עבור מנהליהם משכורות עתק, ואז קרסו, כדי להבין את החשיבות שלהם.

אבל אם חושבים על זה, מהו בדיוק בנק? מה הוא עושה? איזה "סם חיים" הוא בדיוק מספק? הטייקון הצרפתי קסביה ניאל, בעל חברת התקשורת Free שבצרפת והשותף־מממן בחברת הסלולר גולן טלקום, אמר לנו לא מזמן שאין לו בעיה למכור שירותי תקשורת במחירים זולים מכל מה שהכרנו, כי בסופו של דבר הוא מוכר "גלים באוויר", וכמה כבר צריך לגבות על מוצר וירטואלי כזה. גם שירותי בנקאות הם מוצר וירטואלי לחלוטין: הבנקים מוכרים לנו שורות במחשב שאינן אלא הסכמים בינינו לבינם. אין להם אפילו צורך במכשירי טלפון וברשת של אנטנות. במהות, בנק יכול להיות מחשב שפועל באופן עצמאי, כמעט ללא מגע יד אדם, ובוודאי בלי סניפים וללא צבא של פקידי קבלה.

התרגיל המחשבתי הזה לא מסובך מאוד: מרגע שיבוטלו המזומנים והצ'קים וכל העברות הכספים ייעשו באופן אלקטרוני, יוכלו הבנקים – גם הוותיקים שבהם, וגם היצורים הדיגיטליים החדשים - להוריד את העלויות שלהם בשיעור חד, ויחד איתם ובאותו שיעור גם את התעריפים שהם גובים מאיתנו. המפקח על הבנקים, דוד זקן, צריך אם כן לחבוש את כובע המהפכן, לא רק כדי להוריד את יוקר המחיה אלא גם כדי להפוך את המערכת ליציבה יותר, והדרך לשניהם עוברת בהתייעלות דרמטית ובפתיחת השוק לתחרות רחבה, מכל הסוגים ובכל הערוצים.

אם זקן יכניס תחרות לענף הבנקאות, הבנקים הקיימים ייאלצו להתייעל ולהיות זריזים וחדים יותר. בדרך, הציבור הישראלי יקבל שירותים טובים ומהירים יותר במחירים זולים יותר וללא הפליה לטובת מקורבים. בתמונה: מפגינים ב"יום הזעם" נגד הבנקים, 2012צילום: תומר אפלבאום

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker