הניו־יורקר

גיליון 500 העניים

הרבה יותר מסובך וטרחני למדוד כמה כסף יש ל־500 העניים, אלה שהבנקים כלל לא נתנו להם להגיע לסטטוס הכה נפוץ בישראל של בעלי חוב

אורן פרנק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים9
אורן פרנק

רבות כבר נכתב על ״ההון במאה ה־21״, ספרו של הכלכלן הצרפתי תומא פיקטי, ולכן ארשה לעצמי לקצר אותו: אנחנו קרבים למצב שבו ריכוז ההון בידי המאיון העליון ישוב למצבו מלפני מלחמת העולם הראשונה; חוסר השוויון הולך ומתקרב - או מידרדר, תלוי בהשקפת עולמכם - לרמתו במאה ה־18 וה־19. ברוכים השבים לעולם של אצילים מועטים ועבדים רבים עד אינספור. פיקטי מגבה את טענותיו בהררי מידע תקדימיים בהיקפם, וגם במשוואה יפה ופשוטה: r>g. כלומר, ההחזר על ההון גבוה מהצמיחה, ולכן, לאורך זמן, העשירים ימשיכו להתעשר מהר יותר מהקצב שבו שאר האוכלוסייה יכולה להתקדם. למעשה, העבודה היא פעילות מיותרת להפליא עבור העשיר המצוי. הפתרון לפי פיקטי היא הקמת מערכת אכיפת מס עולמית שתשלוט במשוואה הזו, ותשאף למצב שבו r יהיה שווה ל־g או קטן ממנו. נשמע הגיוני, אבל סביר שיקרה בערך כמו שהגיליון הבא של מגזין TheMarker יוקדש כולו, ממש כמו זה אותו אתם קוראים עכשיו, לרשימת 500 העניים בישראל.

אל תבינו לא נכון, אין לי שום דבר נגד כסף או עשירים; כסף זה חשוב, וכמה מטובי חברי הם עשירים או לפחות אמידים. וכמובן, הרבה יותר קל לכתוב על רשימה של עשירים מאשר על כזו של עניים. הרבה יותר קל למדוד ולספור למי יש הרבה כסף: הרבה עשירים גאים בממונם ושמחים כשהם ממוקמים בראש, או סתם במקום גבוה ברשימה. הרבה מהם נוטים להיות תחרותיים, וההכרה בעומק כיסיהם משמחת אותם עד מאוד. הרבה יותר מסובך וטרחני למדוד כמה כסף יש ל־500 העניים. למעשה, סביר להניח שאם ננסה, נגלה שלכולם אין כסף, ושאותם הבנקים שמממנים בשמחה את חברי רשימת העשירים, כלל לא נתנו לחבריהם מרשימת העניים להגיע לסטטוס הכה נפוץ בישראל של בעלי חוב.

ישנה מוביליות - אך היא מאד איטיתצילום: AP

עם העשירים זה פשוט: מתחילים עם הכי עשיר שיש כמו עופר, ורטהימר, אריסון או אחד מחבריהם - זה כמעט תמיד אחד מאותה חבורה - ואז ממשיכים לספור מטה עד 500. עם העניים זה תהליך יותר מאתגר: יש הרבה יותר מהם, ונראה שמשום מה הם מתרבים כל שנה. הם גם הרבה פחות גאים במצבם, מצטלמים פחות טוב, ונוטים להשתמש פחות באנשי יחסי ציבור כדי שיקדמו אותם ברשימה. חלקם אפילו עסוקים במשימות שנראות שוליות משהו עבור חבריהם ברשימת העשירים: אוכל לילדים שמחירו עולה בהתמדה, וקורת גג שאת מחירה אפשר לחשב בנוסחה דומה לזו של פיקטי - r>ry - כלומר, שכר הדירה לעולם יהיה גבוה מזה של השנה שעברה. הם עסוקים תכופות בחיפוש עבודה שהופך קשה משנה לשנה, ומגלים שרשתות ההגנה שהיו זמינות עבור הוריהם נעלמו לבלי שוב, והם לבדם לחלוטין. אמריקה. רק את הדברים הרעים למדנו מהם. הסיפורים האישיים שלהם נוטים להיות פחות משמחים: למה לנו לקרוא על אנשים מוכשרים שאינם מצליחים לחזור למעגל העבודה רק בשל גילם? על משפחות שהגיעו לרחוב - אפילו ציונים שעשו צבא וזכאים למהדרין לביטול המע״מ על הדירה שלעולם לא ירכשו. זה מרתיע, מפחיד, וגורם לנו לחשוש שמא גם אנחנו עלולים להגיע לשם. עדיף להכחיש.

נעים יותר לקרוא על היאכטות של העשירים, לדמיין שגם אנחנו נחיה כך פעם, ולהתעלם מהעובדה שרובם, בדיוק כפי שמגלה לנו פיקטי, שייכים למשפחות שבהן הכסף זורם כבר דורות רבים; להתעלם גם מכך שלא מעט מהם עשו את הונם בעסקות, תחומים ומינופים שמזכירים מאוד את הקלפטוקרטיה הישראלית המודרנית, שמתגלה לעינינו בכל פעם ששר, נשיא, ראש ממשלה או סתם יו״ר בנק הולך לכלא. כן, יש גם כאלה שעשו את הונם בחוכמה וביצירתיות ותרמו משהו לכולנו. מיעוט מובהק.

בעודנו ממתינים לכך שיאיר לפיד ינסח הסכמה היסטורית עם שרי האוצר והגופים הכלכליים של שאר העולם שלפיה הצהרת הון שנתית היא חובה, ושהמיסוי על ההון ועל העשירים יצמח עד כדי שיאזן את הנוסחה של פיקטי, כדאי אולי שכולנו נקרא ונלמד יותר על המחיר הכבד שגובה המערכת הכלכלית הבלתי מאוזנת מאנשים כה רבים. אולי גיליון 500 העניים הוא לא רעיון כל כך רע, אם אנחנו לא רוצים להגיע לגיליון 5 מיליון העניים.

הטור מתפרסם בגיליון יוני של מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker