אג'נדה |

קריירה 
זה לעניים

הקיטוב הכלכלי המעמיק מבשר את שובו של הסדר החברתי הישן, שבו העניים עובדים והעשירים מבלים, מזהיר הכלכלן הצרפתי תומאס פיקטי. האם בכוחו של הפתרון שהוא מציע - מס על העושר - לעצור את הדהרה לאחור אל המאה ה–19?

איתן אבריאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איתן אבריאל

לו רק היה ניתן, כל העניין המייגע הזה של קריירה היה יכול להיות מיותר. אם בוחנים במילון האנגלי את ההגדרה של המונח ״ג'נטלמן״, מגלים שלא מדובר באדם מנומס או אדיב, למרות שתכונות אלה מלוות אותו, אלא באדם בעל הון - כזה שיש לו מספיק נכסים נושאי ריבית ושכר דירה, כך שאינו צריך לעבוד למחייתו. המילה "ג'נטלמן" נכנסה לשפה האנגלית והבינלאומית באנגליה של ימי האריסטוקרטיה, תקופה שבה בקרב המעמד הזה, מילים כמו "עבודה" ו"קריירה" היו כמעט עלבונות. ג'נטלמן אמיתי לא צריך קריירה: הוא צריך לדעת לחיות טוב ולעסוק בניהול חיי החברה שלו.

עבודה וקריירה? באירופה של המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 אלה היו דברים עבור אנשים עניים. מהספרות של אותם ימים - למשל, כתביהם של ג'יין אוסטן הבריטית ושל אונורה דה בלזק הצרפתי - היה ברור שכדי להימנע מחיים של עבודה ועוני או בינוניות, יש רק שתי אפשרויות: להיוולד למשפחה עשירה, או להתחתן עם מישהו ממשפחה כזו. והיה צריך לשים לב: חלוקת הירושה המשפחתית בקרב בני אצולה לא נעשתה באופן שוויוני: ברוב המקרים, הבן הבכור הוא זה שקיבל את רוב הכסף, ולעתים קרובות לבנות לא היה מגיע דבר למעט נדוניה חד פעמית.

בספר "אבא גוריו" של דה בלזק, מסביר הפושע ווטרין לגיבור, רסטיניאק, מדוע לא כדאי לפנות למסלול של קריירה משפטית, ועדיף להתחתן עם בת עשירים: "הברון מרסטיניאק רוצה להיות עורך דין? יפה! צריך ללמוד עשר שנים, להוציא 1,000 פרנק לחודש, להחזיק ספרייה, להחזיק משרד, להסתובב בין הבריות, לנשק את הבגד של בכירים כדי לקבל לקוחות, לטאטא בלשונך את הארמון. לו המקצוע היה מסדר אותך, לא הייתי אומר 'לא'. אבל תמצא לי בפאריס יותר מחמישה עורכי דין, שבגיל 50 מרוויחים יותר מ־50 אלף פרנק לשנה". האסטרטגיה החלופית שמוצעת לרסטיניאק החתיך היא להתחתן עם העלמה ויקטורין, שמאוהבת בו, אך אינה יפה או מושכת, וכך לשים את היד כבר בגיל 20 על הון של מיליון פרנק. בזמנים ההם, סכום כזה היה מייצר לגיבור תשואה שנתית של 50 אלף פרנק לשנה - ורמת חיים הגבוהה פי עשרה ממה שהיה יכול להשיג לו בחר בקריירה. מה אתם הייתם עושים?

חלקו של העשירון העליון בהכנסות ארה"ב

בהמשך מסביר ווטרין שישנה רק בעיה אחת: צריך לרצוח את אחיה של ויקטורין, הזכאי הבכיר לירושה, כדי שהכסף יגיע לידיה - ואת זה הוא מציע לרסטיניאק לעשות תמורה עמלה. הנה ספוילר: רסטיניאק רוצה את החיים הטובים ומקשיב לנאום בעניין רב, אך אינו רוצח - ולכן מסרב להצעה המפתה.

הסיפור הזה, שרובנו שכחנו ברגע שסגרנו את מחברת הבגרות בספרות, חזר בשבועיים האחרונים לשיח הציבורי הכלכלי־חברתי בעקבות יציאת הגרסה האנגלית של "הקפיטל במאה ה־21", ספרו של הכלכלן הצרפתי תומאס פיקטי. על פני 950 עמודים (בגרסה הצרפתית), מפרט פיקטי איך נראתה חלוקת הרכוש וההכנסות במדינות המערב ב־100 השנים האחרונות. היה אי שוויון עצום בסוף המאה ה־19, לאחר מכן, במשך כ־60 שנה - שתי מלחמות העולם ושנות הבנייה מחדש שלאחריהן - צנח אי השוויון, ולבסוף, ב־30 השנים האחרונות, הוא שב לרמתו מתחילת המאה ה־20. על פי פיקטי, הריכוז של נכסים פיננסיים ונכסי נדל"ן בידי קבוצה הולכת וקטנה של אנשים, בעיקר ה־1% העשירים, עלולה לערער על הדמוקרטיה, ולכן הספר הפך ללהיט - ופיקטי לכוכב הרוק החדש של רבים מהכלכלנים והפוליטיקאים בעלי הדעות הליברליות. "מי זה הצרפתי הזה שכל העולם לרגליו?", שאל אחד העיתונים בבריטניה.

לאחר שהמהדורה הראשונה של הספר אזלה תוך ימים, ולאחר שסבב התגובות והפרשנויות הראשון כבר נכתב, ניתן לקבוע כי הסיבה לכך שמחקר היסטורי וסדרות סטטיסטיות הציתו מהפכה חשיבתית, מתחילה להתבהר. על פי פרופ' פול קרוגמן, גם הוא ליברל, פיקטי שומט את הקרקע מתחת לרגלי הימין האמריקאי, ומתחת לטענה לפיה העשירים השיגו את הונם בזכות כישרון וחריצות, ושהם אלה שמייצרים מקומות עבודה. הנתונים מראים שרבים מהעשירים (בעיקר באירופה) פשוט ירשו את הונם, ואילו אחרים נהנו משכר בלתי סביר שחברות משלמות למנכ"לים ולמנהלים (בעיקר בארצות הברית).

אם הגידול באי השוויון בהכנסות יימשך בקצב הנוכחי, צופה פיקטי, הרי שבעוד דור או שניים יימחק מעמד הביניים במדינות המערב והאוכולוסייה תתחלק לשניים: עניים שצריכים לעבוד ולנהל קריירה כדי להתקיים, ועשירים שלא צריכים לעשות דבר חוץ מלנהל את ההשקעות והנכסים שלהם. פלא שהעולם הכלכלי והפוליטי מדבר עליו בלהט? הוא, מצדו, מחבק את ה"האחריות הציבורית שלו", כפי שהוא מכנה אותה, ויוצא בקמפיין לקדם את רעיונותיו.

קפיטל של תומאס פיקטי
קפיטל של תומאס פיקטי

פיקטי מנתח את שוק העבודה ואת התיאוריות הכלכליות שמסבירות את הדינמיקה שלו. איך מוכרע השכר של כל אחד מאתנו? פשוט למדי: הוא נקבע בנקודת החיתוך בין ביקוש המעסיקים לידע הטכנולוגי או המקצועי של כל עובד, לבין קצב ההכשרה של האוניברסיטאות עבור אותן יכולות. העובדה שמתכנתים
מקבלים שכר גבוה כבר ביציאה מהלימודים היא רק תוצאה של המספר הנמוך של מהנדסי תוכנה שיוצאים מהאוניברסיטה. זה טוב מאוד למתכנתים, שחלקם מתעשר ומצטרף לבני האצולה בעלי הנכסים, אבל עבור פיקטי, אם השוק לא מאוזן - אי השוויון יגדל, ולכן הוא ממליץ לממשלות לפתוח את דלתות המוסדות האקדמיים. זהו מנגנון שמסביר היטב את המלחמה של גילדות מקצועיות על הגבלת מספר הבוגרים במקצועות שלהם, למשל דרך מכללות מקצועיות. תשאלו כל עורך דין וכל רואה חשבון, והם יאמרו לכם שהשוק מוצף בצעירים חסרי ידע והכשרה ש"מסכנים את המקצוע".

בבסיסה, התזה של פיקטי עוסקת בשאלה של ההכנסות מעבודה מול ההכנסות מריבית על נכסים שכבר נצברו. בהיסטוריה, רוב ההכנסות הלאומיות של אומות, כשני שלישים, נובעות מעבודתם של האזרחים, בעוד שכרבע עד שליש מהן הם הכנסה מ"רנטה" על הון. אלא שבשלושת העשורים האחרונים חלקו של ההון עולה במהירות על חשבון חלקה של ההכנסה מעבודה, והבעיה היא שהתופעה הזו היא תכונה יסודית של מנגנון הקפיטליזם.

כל עוד התשואה על נכסים של בעלי היכולת (שעומדת על 5%־6% לשנה) עולה משמעותית על קצב הצמיחה של המשק (ה"סך הכל" שהכלכלה מייצרת, שעומד עתה לפי פיקטי על 1%־1.5%), הרי שמשקלם של העשירים בסך הנכסים גדל במהירות. במילים אחרות: עבודה וקריירה זה יפה מאוד, בעיקר אם מרוויחים טוב, אבל בעולם העתידי שחוזה פיקטי הם לא יוכלו להכניס את העובד למעמד של בעלי היכולת, כי שם נמצאים בעיקר אנשים שכבר צברו הון, ואשר הונם גדל במהירות משנה לשנה.

פיקטי אינו קומוניסט או מרקסיסט - "הקומוניזם מת, ואין יותר צורך לעסוק בשאלה הזו", הוא אמר באפריל בראיון ל־TheMarker. להפך: הוא מאמין נלהב בכלכלת שוק, הוא מבקר קשות את המערכת הפיננסית הגלובלית שמאפשרת לעשירים להשקיע בכל מקום בעולם, וכך ליהנות מתשואות שאין למעמד הביניים, והוא לא מוצא צורך בהגדלת חלקה של הממשלה בכלכלה. לטענתו, החלק הזה כבר ממילא גבוה מאוד - הוא נמצא ברמות הגבוהות שנרשמו בהיסטוריה המודרנית. אבל, ובשונה מרוב הכלכלנים, פיקטי טוען שאי אפשר
לעצור את ההתחזקות של בעלי ההון בשום דרך עקיפה: לא בחינוך, לא בהכשרה טכנולוגית (כי הטכנולוגיה יכולה אפילו לחסל מקומות עבודה, וכך דווקא לחזק עוד יותר את בעלי ההון), ואפילו לא באמצעות שווקים "משוכללים" שבם אין עיוותי מחיר, מונופולים וקבוצות אינטרסים חזקות. לשיטתו, כל אלה יכולים למתן את המגמה, אבל לא לעצור אותה.

הכלכלן הצרפתי אמנם כותב שגלי אינפלציה או גידול דמוגרפי יכולים לשנות את התמונה, אך הוא לא חושב שאלה מעשיים. לכן הוא יצא בקמפיין - כן, זהו כלכלן עם אג'נדה - להטלת מס גלובלי על בעלי ההון. למה "גלובלי"? כי פיקטי מכיר ביכולת של בעלי ההון לדלג ממדינה למדינה במטרה לחמוק מתשלום מסים, ולכן הוא מנסה לקדם מנגנון מהפכני של רישום ותיאום מס בינלאומי, קודם באירופה ואז בין הגושים הגדולים של ארצות הברית וסין. לטענתו רק מנגנון כזה, שיטיל למשל מס קבוע בשיעור של 1% על ההון של מי שיש לו נכסים פיננסיים של יותר ממיליון יורו, עשוי להצליח. פיקטי עצמו כותב שהצלחה מלאה היא "אוטופית", אבל לדעתו צריך ואפשר לעשות הרבה. מול הספקנות של רבים אחרים, ועל רקע הכוח הפוליטי של בעלי ההון, מעל ההיתכנות של הטלת המסים שעליהם הוא ממליץ מרחף סימן שאלה גדול, במקרה הטוב.

ואיך כל זה קשור לקריירה ושכר? מי שמאמץ את הניתוח והתחזיות של פיקטי צריך להפנים שהדרך הקצרה לעושר תהיה בעתיד, כמו במאה ה־19, להיוולד למשפחה עשירה או להתחתן עמה. בעבודה, אפילו מכובדת, לא בטוח שתרוויחו מספיק כדי לגור בתל אביב, בהרצליה פיתוח, בניו יורק או בלונדון - המקומות שבהם ה־1% אוהבים להתקבץ.

קשה שלא להסכים עם חלקים רבים בתזה של פיקטי, כי היא מגובה בסדרות נתונים משכנעים ובהיגיון כלכלי פשוט ואינטואיטיבי, אבל צריך גם להיזהר ממנה. הקשיים של הציבור, לרבות מעמד הביניים ואלה שמתחתיו, בנויים משורה ארוכה של בעיות, אינטרסים, שווקים לא יעילים ועוצמה פוליטית שאינה מחולקת באופן שווה - ולא רק משאלת ה־1% מול כל השאר. אסור שהרדיפה אחרי רפורמות ותיקונים של מה שמעוות, יקר או לא הוגן - שחלק מהם יצאו סופסוף לדרך - תתחלף באג'נדה של מיסוי העשירים, גם אם זהו דיון ראוי כשלעצמו.

מדוע? כי תסריט כזה יפעל לטובת מועדון הטייקונים־בנקאים־מקורבים: הוא יסיט את הדיון הציבורי מהרפורמות שבדרך, ואלה שצריכות לבוא, ובכך יתרום לעיקור שלהן. המועדון הרי רוצה בעיקר דבר אחד: להשאיר את הסדר הקיים על כנו - ואין דרך טובה יותר להשיג את היעד הזה מאשר לעביר את השיח הציבורי למקום אחר, רחוק, חדש, אידיאולוגי ופוליטי. יש להמשיך עם הרפורמות שאנחנו כבר יודעים שצריך, ולהוסיף עליהן את התובנות של תומאס פיקטי.

הכתבה מתפרסמת בגיליון מאי של מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker