100 חקירות שצריך לפתוח |

איך שוברים שחיתות?

כל ישראל ערבים זה לזה? לא בישראל. 
אצלנו אין ערבות ולא אמון אלא קבוצות 
מבודדות שפועלות למען עצמן ונגד כל היתר, והתוצאה היא מצע פורה לשחיתות. 
מגזין TheMarker יורד אל מתחת לפני השטח, ל–100 פינות אפלות שצריך להאיר כבר עכשיו, לפני שתרבות ה"חברים" תחסל את 
השרידים האחרונים של הלכידות החברתית

איתן אבריאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איתן אבריאל

כשמנסים לזקק את ההבדלים בין
 הכלכלה, החברה והתרבות הישראלית לבין זו של המדינות המצליחות בעולם, למשל מדינות סקנדינביה וצפון אירופה, מגיעים מהר לעיקרון שניתן להגדיר במילה אחת: אמון. בסקנדינביה האזרחים מדווחים שהם מאמינים לזולת. הם מאמינים לממשלה (מוזר), הם מאמינים למה שאומרים להם הפוליטיקאים (מדהים), והם מאמינים שהנציגים שלהם באמת רוצים בטובת הציבור (קשה להאמין, אבל זה כך). אצלנו אין אמון. כל הראיות וכל הסקרים שעסקו בכך מוכיחים כי המציאות הישראלית נעדרת אמון הדדי בסיסי: האזרחים לא מאמינים לפוליטיקאים ולא מאמינים לקבוצות אוכלוסייה אחרות; העובדים לא מאמינים להנהלות, שאינן מאמינות לוועדי העובדים; אצלנו לא מאמינים לשכן, לספק או ללקוח; השוטרים לא מאמינים לאזרחים,
והאזרחים לא מאמינים בתום הלב של המשטרה; לגבי היחסים בצירים של חילונים־ערבים־חרדים־מזרחיים־אשכנזים־צפונים־דרומים, כל מה שאפשר להצהיר בוודאות הוא ששורר ביניהם חוסר אמון מוחלט. גם לעיתונים ולתקשורת הציבור לא מאמין.

התרבות הישראלית שונה מהתרבות האירופית וקרובה לתרבויות המזרח. בסין, הודו ובארצות המזרח הרחוק מושתתות רוב מערכות היחסים על הכוח היחסי בין הצדדים, ואילו ל"אמון" אין תפקיד מרכזי. כאשר אין אמון, כל יחיד וכל קבוצה קטנה של בני אדם פועלים רק עבור עצמם, ומתנהלים במלחמה מול שאר המדינה והציבור. כך אנו מקבלים תופעות כמו נמל אשדוד וחברת החשמל, שבהן העובדים "חטפו" את החברות וניכסו אותן לעצמם ולבני משפחותיהם; כמו חברות שמעסיקות עובדי קבלן בתנאי עבדות; וכמו טייקונים שהמודל העסקי שלהם הוא לקחת כסף מציבור החוסכים לפנסיה, כדי ליצור באמצעותו מונופול או שוק בעל תחרות נמוכה, שבו יוכלו לייצר לעצמם רווחי "רנטה כלכלית" חסרי סיכון. כך אנחנו מקבלים פוליטיקאים שהמטרה שלהם היא להישאר בתפקיד ולהתעשר. הם עושים זאת על ידי סיוע לטייקונים ובעלי הון, וקבלת תשלום בדרכים עקיפות: לחשבון של הילד או לאחר סיום הקריירה הפוליטית.

מי חבר ב"מועדון החברים" שלו. נוני מוזסצילום: ניר קידר

זו המציאות שבה אנו חיים. המחאה החברתית רק גרמה לפתיחת עיניים מצד חלק מהאזרחים. אמון ציבורי חדש, היא לא בנתה.

הכתבה מתפרסמת בגיליון אפריל של מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

אז איך בונים אמון? רבים יאמרו: חינוך. זה נכון, אלא שזהו תרגיל לטווח הארוך מאוד, שיישא פרי אולי בעוד דור. לא ברור גם איך ניתן להוציא לדרך פרויקט חינוכי שכזה במדינה שבה מתחלף שר החינוך לעתים תכופות, וכל שר חדש מחיל שיטת חינוך חדשה עם דגשים שמותאמים לעמדות ולאינטרסים של הקבוצה שאליה הוא שייך.

יש גם את השיטה האמריקאית. בארצות הברית אין יותר מדי אמון בין חלקים שונים של האוכלוסייה, אבל שם יש דבר אחר: חוק, והקפדה על אכיפה שלו. בארצות הברית פועל צבא של שוטרים, בתי המשפט מחמירים בענישה ובתי הכלא מלאים. על פי הערכות, בארצות הברית ישנם כ־2.3 מיליון איש בכלא בכל רגע, שהם כמעט אחוז מהאוכלוסייה הבוגרת. זו שיטה שרחוקה מלהיות מושלמת: היא הופכת את החברה למבוססת על חוזים, עורכי דין ובתי משפט, ומאפשרת את קיומה של שחיתות כלכלית ופוליטית קשה, כל עוד היא חוקית. את זה אפשר לראות בחוקים המקלים שארגנו לעצמם הבנקאים באמצעות לחץ על חברי הקונגרס, ושגרמו למשבר הפיננסי. עם זאת, גם בלי אמון אפשר ככל הנראה לנהל מדינה בצורה לא רעה: התוצר לנפש בארצות הברית גבוה בכ־50% מהתוצר לנפש בישראל.

אבל ישנו מקום אחד בחברה הישראלית שקיים בו אמון, וליתר דיוק, נאמנות: בקבוצות הקטנות שפועלות יחד כדי להשיא את האינטרסים ואת הרווחים הכספיים שלהן. הנאמנות בישראל היא קודם כל למשפחה, ולאחר מכן ל"חברים": ההנהלה, אם אתה מנהל; היחידה, אם אתה חייל; הוועד, אם אתה שכיר בגוף ציבורי. כל השאר לא קיימים.

כשאין אמון כל יחיד פועל למען עצמו. יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד אלון חסן צילום: עופר וקנין

ד"ר יובל קרניאל, מרצה למשפט
 ותקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה, מתאר כך את הנאמנות הישראלית בהקשר של לשכת הרמטכ"ל גבי אשכנזי, על פי הידוע מהגילויים בפרשת מסמך הרפז: "זאת נאמנות אישית על בסיס קרבה אישית, טובות הנאה אישיות, שמור לי ואשמור לך. כשמנהלת הלשכה היא משהו שנע בין בת לבת זוג, וכשהיועצים והדוברים בלשכה הם שותפי סוד, אין להם ברירה אלא לשתף פעולה, לזרום ולסייע, בכל מקרה ובכל מחיר. המטרה מקדשת את האמצעים, זוהי התורה כולה. וכאשר המטרה היא להציל את 'אבא', או לחלץ את המפקד שנמצא תחת אש, הכל מותר. כשנפוטיזם ונאמנות אישית לבוס מחליפים את המקצועיות ואת הנאמנות למקום העבודה ולציבור, קל לגלוש במורד אל עבר התחום הפלילי. התרבות הארגונית בישראל, במרבית הארגונים, לא מעניקה ליועצים תמריצים אחרים, אלא להיות עוד יותר נאמנים, שומרי סוד, משתפי פעולה. כך בצבא, בלשכת ראש הממשלה, וכך גם היה בצמרת אי.די.בי תחת נוחי דנקנר".

למעשה, על פי ד"ר קרניאל ופרשנים אחרים, המונחים הישראליים של "חברים" ו"נאמנות" מקבלים משמעות מעוותת: אלה שמות קוד להעברת נכסים כלכליים מהציבור הרחב אל הכיסים של קבוצת ה"חברים". רואים את זה בפרשת הרפז, שביקשה לקחת נכסי ציבור (האמצעים של לשכת הרמטכ"ל), ולהפוך אותם לנכס אישי (מועמדות לראשות הממשלה עבור גבי אשכנזי). ראינו את זה בפרשיות של בני משפחת דנקנר - אחד באי.די.בי ואחד בבנק הפועלים - שניצלו כספי פיקדונות וכספי חוסכים לפנסיה לצורכיהם האישיים. כשנוחי דנקנר נחקר בפרשת הרצת מניות אי.די.בי ערב הנפקת החברה, ונשאל מדוע העניק הלוואה לאיש שוק ההון איתי שטרום, שעל פי החשדות ארגן עבורו את המניפולציה, השיב דנקנר: "הוא חבר". תופעה דומה קיימת גם בהתארגנות של קבוצות "חברים" בתוך מרכזי המפלגות ובפריימריז, ואצל ראשי ועדים שמוצצים את קופת החברות הציבוריות שאליהן יש להם גישה.

יש הטוענים שאת השיטה הזו הכי קל לזהות בקבוצת ה"חברים" שהתקבצה סביב העיתון "ידיעות אחרונות", וסביב בעל השליטה בו, נוני מוזס. אלדד יניב, שרץ בבחירות הקודמות לכנסת בראש מפלגת "ארץ חדשה", סיפר בסרטוני הווידאו שהפיץ לפני הבחירות, ובפרקי הספר האוטוביוגרפי שהוא כותב, כי סביב מוזס התקבצה שורה של פוליטיקאים, אנשי עסקים ואנשי תקשורת שמדגימים לכל המדינה כיצד "חברים" מתמרנים כספי ציבור לכיסיהם.

על פי יניב, בקבוצת החברים של נוני נמצאים פוליטיקאים כמו אהוד אולמרט, יאיר לפיד ואיווט ליברמן (ובעבר, אריק שרון), אנשי עסקים כמו נוחי דנקנר וראשי חלק מהבנקים, ואנשי צבא ומקורביהם כמו גבי אשכנזי ואבי בניהו. כולם פועלים יחד לארגון העולם על פי האינטרסים הפוליטיים והכלכליים שלהם. כך למשל, התנגד "ידיעות אחרונות" לחוקי הריכוזיות ולהדחתו של דני דנקנר - מהלכים שאיימו על כוחם של כמה מהטייקונים המקורבים למו"ל. מהם האינטרסים של "ידיעות אחרונות" בעסקה הזו? התשובה פחות ברורה, מפני שהאינטרס משתנה ממקרה למקרה, אבל המניע הוא בדרך כלל כספי: קבלת תקציבי פרסום, החלשת העיתון המתחרה "ישראל היום", ומאבקי שליטה בעולם הטלוויזיה.

נאמנות אישית על בסיס קרבה אישית. אבי בניהו וגבי אשכנזי בימים שלפני חשיפת מסמך הרפזצילום: עמרי ביגץ / דו"צ

על פי יניב, גם למוזס יש "חיילים": הוא עצמו אינו נראה ואינו לוקח חלק במעשים, אבל סגניו עורכים את העיתון על פי אינטרסים. ישנם "חיילים" שכותבים את מה שצריך להיכתב, ומנהלים שאחראים לשיחות העדינות שמתקיימות בארבע עיניים עם מי שצריך. המקרה של "ידיעות אחרונות" הוא דוגמה בולטת, אך לא יחידה, של החיבור הון־שלטון־עיתון, ולדרך שבה קבוצה של "חברים" פועלת יחד בתיאום כדי לנפח את כיסיה על חשבון הציבור. אבל מדוע להסתמך רק על הניסיון והפרשנות של יניב? בהופעה בתוכנית הבידור "מצב האומה" בערוץ 2, התייחס למוזס לא אחר מראש הממשלה בנימין נתניהו. על רקע הצעת החוק שיזמו חברי כנסת משבע סיעות, ונועדה לאסור חלוקה של "ישראל היום" חינם, אמר נתניהו כי "יש מי שמתמרץ אותם, יש מי שמתגמל אותם" — ורמז ל"ידיעות אחרונות" וליחס שהוא מעניק או יעניק לחברי הכנסת שיזמו את הצעת החוק.

נתניהו הוסיף כי "יש עיתון אחד שהוא תמיד נגד, והוא בתשלום. יש אחד שהוא מאוזן יותר, והוא בחינם. העיתון שבתשלום מציע עכשיו הצעת חוק: 'בואו נסגור את העיתון שבחינם'. אני לא מכיר עוד מדינה שאוסרים בה בחוק לחלק עיתונים חינם, אבל אם כבר מתחילים בכיוון הזה, אפשר ללכת הלאה: גוגל בתשלום, פייסבוק בתשלום, טוויטר בתשלום, סלפי בתשלום. אין סלפי חינם". ואילו בראיון ל־TheMarker, ימים אחדים קודם להופעתו בתוכנית הטלוויזיה, אמר נתניהו כי "מקור הכוח העיקרי שחברות יכולות לשתף אתו פעולה הם הפוליטיקאים, וכך נוצר קפיטליזם של מקורבים. במערכת שלנו בישראל, זה יכול להיות גם התחברות לכוחות אחרים, כמו כוחות בעיתונות שיש להם שליטה על כוחות פוליטיים, וגם זה ייתן לך קפיטליזם של מקורבים. אם יש דברים שחוסמים את התחרות - בין אם זו ריכוזיות של כוח שוק או כוח פוליטי או כוח תקשורתי - צריך לשבור את זה, לפרק את זה".

וישנן עוד עדויות לשיטה הזו. חבר הכנסת והעיתונאי לשעבר מיקי רוזנטל, שעבד במשך 13 שנים בתפקידים בכירים ב"ידיעות אחרונות", אמר את הדברים הבאים: "'ידיעות' לא משרת את האינטרס הציבורי, אלא את האינטרס של הבעלים שלו, וזה בעייתי מאוד בעיני. התגייסות כמו שיש כיום לטובת מי שהיה ראש ממשלה כה מושחת, לא היתה". והוא הוסיף: "יש הוראה מפורשת של נוני מוזס שלא לפרסם ידיעה טובה של מיקי רוזנטל, ואת זה אני אומר לך באחריות. פעם הוא עצר הדפסה של 'פנאי פלוס' כי התפלקה לשם ידיעה שאני מועמד להגיש תוכנית בערוץ 10. נוני באופן אישי ביקש להוריד ידיעה ב־Ynet על שיטת השקשוקה. אז כשמדובר בי, זה באמת שטויות. אבל תחשוב על נבחר ציבור, פוליטיקאי, ושופט מדינה שנוני מוזס לא אוהב. פעם, בניגוד להיום, הוא היה מתבייש לעשות את זה".

"המטרה מקדשת את האמצעים. זו התורה כולה". ד"ר יובל קרניאלצילום: בכר דודו

מתי בדיוק התחילה השיטה הזו? מדברים שאמר סגן עורך "ידיעות אחרונות" לשעבר, דורון גלעזר, בכנס של העמותה לדמוקרטיה מתקדמת, שיטת ה"חברים" הזו נולדה בתחילת העשור הקודם: "אם יש משהו שמסמל את השינוי הדרמטי ביחס של 'ידיעות אחרונות' לתחקירים [...] זה סיפורי שרון", צוטט גלעזר בכתבתו של אורן פרסיקו ב"העין השביעית". "לדבריו, היתה זו הפעם הראשונה שבה מוזס אמר 'זה לא' - כלומר, ביקש להטיל וטו על פרסום תחקיר". על פי תפיסת העולם שהתגבשה אז ב"ידיעות אחרונות", סיפר גלעזר, "מרמה והפרת אמונים זה לא עבירה, וכל התחקירנים האלה והפרקליטים האלה והשופטים האלה שמנהלים את המדינה לא מבינים, כמו שנוני היה מסביר תמיד, שככה אי אפשר לנהל עסק".

הניסיון של ישראל ב־20 השנים האחרונות מבהיר שמותר לקחת מכספי הציבור כל עוד לא תופסים אותך, וכל עוד זה לא "פלילי". המשמעות של המונח "חבר" היא של אדם שיעשה אתך כל מה שצריך כדי להוציא לפועל גזילה של כספי ציבור: טובות הנאה, ג'ובים, זכייה במכרזים, גיוסי הון, זכויות בנייה, קביעות, אישור סיוע למפעל ועוד עשרות שיטות. אצל איש הציבור, יגיע היום שבו הוא יצא לחופשי ו"יעשה לביתו" - כלומר יגבה את התשלומים על השירותים שהוענקו עד כה; אצל איש העסקים וספק השירותים, ההטבה היא מיידית: חשבונית שיוצאת למדינה או לאזרחים; אצל כלי התקשורת, ההטבות מתקבלות באופן שוטף בהתאם לאינטרסים, בעיקר לשם שמירה על מעמד בשוק והרחקת מתחרים.

על רקע פרשת הרפז ודרכי הפעולה של קבוצת ה"חברים" הזו, טוען ד"ר קרניאל כי "האתגר הגדול והלקח המרכזי הוא ברור: יש להחליף את קוד הנאמנות האישית בנאמנות לארגון ולציבור. קל לומר אך קשה מאוד ליישום. ההסתבכות של מנהלי הלשכות, היועצים והדוברים בפלילים, היא אור אדום לכולנו, ואולי התחלה של שינוי". אז אם התחלתו של השינוי הגדול הוא בחקירה, חשיפה, בדיקה ואם צריך גם הבאה לדין - מדוע להסתפק רק בפרשת הרפז?

בפרשת אי.די.בי נחשפו הרבה כשלים ציבוריים במנגנונים רבים. דני ונוחי דנקנרצילום: מוטי קמחי

ישנן מדי פעם חקירות שנפתחות בישראל. פוליטיקאים, מאריה דרעי דרך אברהם הירשזון ועד לאהוד אולמרט, נחקרו והועמדו לדין. אנשי עסקים כמו יו"ר בנק הפועלים דני דנקנר הועמדו לדין והורשעו, מנכ"ל אותו בנק, ציון קינן, נחקר אך לא הואשם, ואילו נוחי דנקנר ממתין לשימוע והכרעת הפרקליטות בחשד להרצת מניות. לעתים שואלים אותנו מדוע אנחנו כותבים כל כך הרבה על דנקנר ואי.די.בי. התשובה היא שבסיפור הזה נחשפו הרבה עובדות, הרבה כשלים ציבוריים והרבה מנגנונים. אלו קיימים גם בחברות וארגונים אחרים, אך שם הם לא יצאו לאור.

כדי להאיץ את השינוי ולהתקרב מהר יותר לעולם עם יותר אמון ואחריות ציבורית, הרכבנו רשימה של 100 חקירות שראוי היה לפתוח עכשיו. בכל אחד מהמקרים הללו יש משהו לא תקין, משהו שפוגע בציבור הרחב, ובדרך כלל מעביר כסף מכיסו של הציבור לארנקם של בודדים. בשילוב של השיטה האמריקאית המבוססת על אכיפת חוקים, יחד עם חינוך לאומי כתוצאה מהקלון הציבורי שידבק במי שסרח ונחשף, אולי נתקדם כמה צעדים לעבר תרבות שבה אנשים מתחילים להאמין זה לזה. 

הפרויקט והרשימה מתפרסמים במהדורת אפריל של מגזין TheMarker

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker