המחאה החברתית |

מציאות לא משנים בלייק

הבערה הגדולה של המחאה בקיץ 2011 דעכה, אבל הגחלים שהותירה אחריה עדיין לוחשות ■ הציבור, שגילה מחדש את כוחו, נדרש כעת למצוא את הדרך לתרגם אותו ליכולת השפעה משמעותית וארוכת טווח

סמי פרץ
סמי פרץ

בקיץ המהביל והתוסס של 2011 הזדמן לנו להיפגש עם כמה עשרות אנשים במאהל נורדאו בתל אביב ולדבר על המצב. המאהל הזה, הוסבר לנו, הוא מאהל מתקדם של אנשים משכילים שבאמת רוצים לדעת ולהבין מה קורה. "זה לא מאהל של סטלנים", הסביר מי שהסביר. המוחים מחד, ואנחנו, אנשי TheMarker, מאידך, ניסינו לנתח יחד את המצב ולהבין לאן תתועל האנרגיה האדירה שנוצרה במחאת הקיץ החם ההוא. אני זוכר בבירור שאמרתי אז כי פירוק האוהלים לא יסמן בהכרח את סופה של המחאה. האוהל הוא רק סמל, אמרתי, ואילו מה שחשוב יותר זה השינוי התודעתי. לכן לא צריך להיבהל מפירוק האוהלים. מישהו ששמע אותי אומר את זה התרגז, קם והתרחק מהמקום כשהוא צועק כל מיני דברים שנשמעו כמו אכזבה מהניתוח שלי. לא מצא חן בעיניו שאני אומר שפירוק האוהלים הוא לא כניעה.

שנתיים וחצי עברו, ומאז לא שבו האוהלים לשדרות ולרחובות. משום מה, יש מי שמסיק מכך שהמחאה מתה. אחרים כמהים לראות שוב את הקמת האוהלים, כאילו נדרש כאן מעשה פיזי נראה לעין כדי להוכיח שיש עדיין מחאה. זו טעות. דבר אחד נולד במחאת קיץ 2011 והוא עדיין איתנו: השינוי התודעתי. אמנם 400 אלף איש שהפגינו בשיאה של המחאה נפוצו לכל עבר, רבים איבדו עניין ואחרים איבדו תקווה, אבל היעדרם של האוהלים מהרחובות אין פירושו שהיתדות של המאבק אינם נעוצים עדיין בקרקע.

אפשר למצוא את היתדות הללו במגוון מאבקים ציבוריים שהיו מאז ועד היום. לכאורה אין שום חוט מקשר בין המאורעות שיתוארו להלן, אבל אנחנו נטען שיש כזה: תמצאו אותו באי מינויו של פרופ' לנגיד בנק ישראל בשל הסתבכותו בפרשת הדיוטי פרי בהונג קונג; ב, שם האזרחים אדיבים יותר;; ב; מתפקידו כיו"ר ועד עובדי נמל אשדוד לכמה חודשים; בקבוצת הפייסבוק שהוקמה כדי להחרים את לקוחותיו של על כתבת הארץ ו־TheMarker שרון שפורר; בהחלטת הכנסת לחוקק את ; בהקמת ו לבדיקת מיסוי ותמלוגי אוצרות הטבע של המדינה (למעט גז ונפט); ובעוד כמה מאבקים.

גם תוצאות הבחירות לכנסת לפני שנה הושפעו מהמחאה, והיתה גם מנצחת גדולה שהצליחה לגרוף 19 מנדטים. האם זה משום שיש עתיד בראשות יאיר לפיד ייצגה היטב את מאוויי המוחים? לא בהכרח. היא פשוט היתה השחקן החדש בזירה שנהנה מהקולות של אלו המייחלים לשינוי.

אין קשר בין כל המאורעות הללו, למעט אחד: בכולם שמענו לראשונה את הקול הציבורי. חלק מהשיח מותנע בעיתונות, אבל מתודלק ומקבל תוספי אנרגיה ברשתות החברתיות. למעשה, באווירה הציבורית כיום, קל למדי לטרפד יוזמה או מינוי כלשהו. העברת שיחות הסלון לרשתות החברתיות, והמהירות שבה מידע זורם, הם מרשם קטלני למדי לטרפוד יוזמה או מינוי שהציבור לא אוהב. אף פוליטיקאי לא ישלם מחיר ממשי על כך שהוא נמנע ממשהו, אבל מעטים הפוליטיקאים או העסקים שיכולים לעמוד בלחץ של ציבור זועם.

אבל זהו רק שלב א' של המחאה. היכולת לטרפד משהו היא קלה יחסית. קשה ומסובכת ממנה היא היכולת להניע פוליטיקאים או רגולטורים לפעולה משמעותית ומשנת מציאות. חוק הריכוזיות נחקק רק לאחר ארבע שנות מאבק, שברובו הציבור לא ממש התעניין. הרפורמות הציבוריות הגדולות בנמלי הים, בחברת החשמל וברשות השידור תקועות כבר עשור שלם כי הציבור לא דורש מנבחריו להאיץ אותן. כך גם הבינוניות וחוסר היעילות בשירות הציבורי, השוד הבנקאי של משקי הבית והעסקים הקטנים או הפנסיות הצה"ליות השערורייתיות.

בכל אחת מהתופעות הללו מסתתר אי גדול של חוסר יעילות, בזבוז כספי ציבור, חוסר הוגנות ושוויון שאת כולם מממן משלם המסים הישראלי (אלו מבינינו שמשלמים מסים). אז נכון שיצאנו לרחובות והקמנו אוהלים ולא אכלנו קוטג' שבועיים, ונכון שאנחנו יודעים להתלהם יפה מאוד נגד אנשי ציבור שסרחו, או אנשי עסקים שחטאו, אבל זה רק שלב ראשון ביכולת לחולל כאן שינוי ממשי. השלב הבא והמתבקש הוא היכולת לגייס ציבור שלם כדי להאיץ בממשלה לקדם מהלכים לטובת הציבור והמשק. אם באמצעות פתיחת נמל חדש, ואם בהקמת תחנות כוח שיפחיתו את התלות בחברת החשמל, בסגירת רשות השידור והקמת רשות חדשה ומתפקדת במקומה, במציאת פתרון לשוק הדירות הבוער, בהעלאת גיל הפרישה מצה"ל או ביצירת תחרות של ממש במערכת הבנקאות על הלקוחות הקטנים, ולא רק על הגדולים.

כאן המחיר שנדרש מהציבור גדול יותר. כאן לא תספיק הימנעות של שבועיים מקוטג', וכאן לא ניוושע מפתיחת דף פייסבוק, מלייקים ופיברוטים. כאן נדרשת פעולה ציבורית הרבה יותר אמיצה, נחושה ותובענית, וגם נכונות לשאת במחירים שהיא תגבה בטווח הקצר. ייתכן שתפרוץ שביתה בשירות ציבורי גדול, ואולי נידרש להתעמת עם קבוצות לחץ, או אפילו עם כמה מחברינו הטובים והמחוברים - כן, לכולנו יש חברים או קרובים שהם קצת מחוברים ונהנים מהסדר הקיים. איך נשכנע אותם לוותר על מנעמי הסדר הקיים? לא בטוח שאפשר. אבל אולי הילדים שלהם יכולים להתחבר לרעיון של שינוי המציאות כך שנקבל כאן חברה קצת יותר שוויונית ויוקר מחיה קצת יותר נמוך.

החברה הישראלית מצויה בתהליך של חיפוש נקודת שיווי משקל במערכות היחסים המתקיימות בה בין הממשלה לציבור, בין העסקים לצרכנים, בין קבוצות שתורמות יותר לקבוצות שתורמות פחות, בין כאלה שמקבלים נתח גדול מהעוגה ובין מי שזוכים במקרה הטוב לפירורים. אין צורך בהקמת אוהלים כדי לחדש את המאבק הזה. יש צורך במעורבות ובמוכנות להתעמק ולהכיר את המקומות שבהם נמצא הכסף ונמצאים מחוללי אי השוויון. מחאת קיץ 2011 לא מתה. הפתיל הציבורי קצר יותר מאי פעם. הוא אמנם מתפוצץ נקודתית כל פעם במקום אחר, אבל אין לדעת היכן הוא יתפוצץ בפעם הבאה. יש לקוות שזה יקרה במקום שבו באמת ניתן לחולל שינוי ממשי, ולא סתם לערוף את ראשו של החוטא התורן.

הכתבה מתפרסמת בגיליון פברואר של

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker