המחאה החברתית |

העם דורש שום דבר

כינסנו כמה מהפעילים הבולטים של המחאה החברתית כדי לברר מה השתנה מאז קיץ 2011 ומתי, אם בכלל, ייצאו ההמונים שוב לרחובות. התברר שאלה לא השאלות הנכונות. תקציר מתוך רב-שיח המתפרסם בגיליון פברואר של מגזין TheMarker

אשר שכטר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אשר שכטר

ב-18 בינואר, במוצאי שבת, התקבצו כמה מאות מפגינים בכיכר רבין בתל אביב, בעוד ניסיון להשיב את הציבור הישראלי לרחובות ולהחיות את המחאה החברתית. הם נשאו שלטים שעליהם הססמאות המוכרות מקיץ 2011, קראו "העם דורש צדק חברתי", רבו קצת עם פעילי שכונות מתנועת "הלא נחמדים" והתפזרו לבתיהם. האדמה לא רעדה, והציבור, רובו ככולו, נותר אדיש. מדוע?

על פניו, שאלה כזאת כלל לא אמורה להישאל. הרי מאז פרוץ המחאה הורע מצבו של רוב הציבור הישראלי, והוא עדיין נשדד על ידי אותם מבנים כלכליים ששדדו אותו אז. השנתיים האחרונות לא היו נטולות ניצחונות: התודעה הכלכלית של הציבור השתנתה לבלי הכר, ואיתה יחסו לריכוזיות, למונופולים, לאי שוויון ולעוני, אך אירועים כמו תקציב המדינה או דו"ח העוני מתקבלים בציבור בשקט יחסי. השורה התחתונה עדיין עגומה למדי.

כדי לברר מה יגרום לציבור הישראלי לשוב לרחובות, ויותר מכך, אם דרך פעולה כזאת עדיין רלוונטית כשהיתה בקיץ 2011, כינסנו כמה מהקולות הבולטים של המחאה: אור־לי ברלב, פעילת חדר המצב של המחאה החברתית וממובילי מאבק הגז; אלון־לי גרין, מראשי המחאה ב־2011, ממובילי מאבק המלצרים, וכיום יועצו של חבר הכנסת דב חנין מחד"ש; זהבה גרינפלד, ממובילי מאבק הדיור הציבורי; אלדד יניב, בעבר המקף האולטימטיבי בין הון ושלטון, ובשנים האחרונות מייסד מפלגת ארץ חדשה; דפני ליף, היוזמת והסמל של מחאת 2011; אייל עופר, ממקימי ארגון "ישראל יקרה לנו"; וספיר סלוצקר עמרן, חברת צוות דיור ציבורי, פעילה בארגון "אחותי" וממארגני הפגנות השטח נגד ייצוא הגז.

אם לנסח כבר עכשיו שורה תחתונה מתוך הדיון הסוער שקיימנו, היא תהיה שכבר אין דבר כזה שנקרא "מחאה חברתית". אם ב־2011 קרה אירוע שהצליח לראשונה לאחד שורה ארוכה של מאבקים שונים תחת מטרייה אחת ששמה "המחאה", ב־2014 יש בעיקר מציאות מפוכחת של פערים חברתיים, אידיאולוגיים ותפיסתיים שקשה, אם לא בלתי אפשרי, לגשר עליהם. דבריהם של המשתתפים, בכל מקרה, מונחים לפניכם, ואיתם המכשולים, החסמים, הפערים והסיבות שבגללן הנס של 2011 כנראה לא יתחדש - אלא אם יקרה עוד נס.

משתתפי הפאנל. מימין לשמאל: אור-לי ברלב, אייל עופר, זהבה גרינפלד, אלדד יניב, ספיר סלוצקר-עמרן, אלון-לי גריןצילום: אייל טואג

המחאה עוד פה, ההמונים כבר לא

ספיר סלוצקר עמרן: "לשאול 'האם המחאה תחזור?' פירושו לא להתייחס לדברים שקורים עכשיו. למחאה ב־2011 היתה המון משמעות, יצאו ממנה קבוצות שהמשיכו לעבוד כל הזמן הזה. כל כמה שבועות יש הפגנה".

אייל עופר: "הזעם נעלם, אין זעם".

אלדד יניב: "זה לא נכון שאין זעם. עד קיץ 2011 לא היתה תודעה חברתית־כלכלית במדינת ישראל. יכולת לשמוע ויכוחים על פלסטינים, על כיבוש, אנשים לא התעסקו בנושאים כלכליים. האוהלים יצרו את התודעה".

אור-לי ברלב: "מאז שנסגרו האוהלים יש 'פיקים' בתודעה הציבורית. פתאום משהו מתעורר, ואז יומיים, שבוע או שבועיים מדברים על משהו. לפעמים הדבר הכי קטן יכול להטריף את כולם ופתאום הלהבות עולות. תראו את סיפור רני רהב, כמה השיח ברשת השפיע בלי לצאת לאף הפגנה. יש זעזועי משנה כאלה כל הזמן, ורעידת האדמה תבוא".

דפני ליף: "התסיסה היא לא אותה תסיסה. אנשים עדיין לא ברמה של יציאה לרחובות. השאלה היא האם המטרה היא יציאה מאסיבית לרחובות או המטרה היא שינוי".

דפני ליף: "לא יצאתי לרחוב במטרה לעשות מחאה נגד הממשלה. עשיתי אקט שבא להגיד: אני הולכת עכשיו לחסוך שכר דירה. אמרו שזה וודסטוק, אבל זה הביא תקווה" צילום: אייל טואג

סלוצקר עמרן: "אנשים מרגישים שהם יצאו ושום דבר לא השתנה, למרות שבעיני השתנה המון. אני רואה את זה גם במאבק הדיור הציבורי, שהחל לפני המחאה אבל עדיין אין לו תמיכה ציבורית גדולה".

עופר: "אני אגיד לך משהו שלא תאהבי לשמוע: הדיור הציבורי לדעתי בכלל לא שייך למחאה של 2011. ב־2011 היה דבר אחר לגמרי: במקום מחאות של קבוצות אינטרס התחילה מחאה של הציבור, שאפשר לקרוא לו ה־99% או ה־80%".

זהבה גרינפלד: "דיור ציבורי לא נוגע לכולם?".

עופר: "בואי נבדיל בין חינוך ציבורי, בריאות ציבורית ודיור ציבורי. חינוך ציבורי זה לכולם. בריאות ציבורית זה אחד מהדברים היחידים במדינה הזאת שעוד איכשהו עובדים. לעומת זאת, דיור ציבורי זה לקחת קבוצה של אנשים שיש להם פחות יכולת להשיג דיור ולממן להם דירות באמצעות העלאת מחיר לכל שאר האנשים שיקנו דירה אצל אותו קבלן. אני אומר שצריך לפתור קודם את בעיית הדיור הכללית במדינה".

הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון פברואר של

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

גרינפלד: "כשאתה מדבר על מחאה רחבה אתה חייב לראות את כולם. לא ראיתי אנשים יוצאים לרחוב בזעם למען דיור בר השגה למעמד הביניים. יצאו 300 אלף איש, שמעו את שלמה ארצי ולא שברו אפילו חלון אחד".

עופר: "לשבור חלון זה לא פתרון. זאת דרך נהדרת לסיים מחאה".

בין וודסטוק לשבירת כלים

ברלב: "הסיפור הכי דרמטי בעיניי שקורה הוא הבנה של הציבור שיש לו כוח".

עופר: "כוח? איפה יש לנו כוח?".

עופר: "אני ממש לא מסכים איתך. אני קונה כיום ב־8.5% יותר בממוצע בסופר".

יניב: "זה כי מישהו אחר מחזיר מלחמה".

אלון-לי גרין: "שאלת הכוח לא רלוונטית. השאלה היא לא אם נוציא עוד 500 אלף איש לרחובות, אלא אם ניצור מחנה. אנחנו יוצרים מחנה כוח פוליטי".

יניב: "צריך לקום מועדון פוליטי נגדי. ביולי 2011, כשהיתה תחושה שמועדון כזה נוצר, ביבי היה בטוח ששלטונו מתמוטט. מאז הוא מרגיש שאין עליו שום איום פוליטי".

גרינפלד: "עמדתי 100־200 מטר ממשה סילמן כשהוא נשרף. עמדתי על במה קטנה ונאמתי על דיור ציבורי, על כך שהורגים אנשים, ואז ראינו את האש. ראיתי במחאה הזאת הרבה יותר אנשים בבהלה אמיתית מחלון שנשבר בבנק הפועלים מאשר ממשה סילמן. לא היתה כאן מהפכה. אנשים פה נאמנים מדי, ברמה של טמטום. בשביל לעשות מהפכה צריך לשבור את הסיסטם. מי יכול לשבור את הסיסטם? לא הקוטג׳. מי שיכול זה אנשים שאין להם ברירה, שאין להם מה להפסיד, שעומדים עם הגב לקיר. עד שלא ישברו, לא יקרה כלום, נקודה".

זהבה גרינפלד: "עמדתי 100–200 מטר ממשה סילמן כשהוא נשרף. עמדתי על במה קטנה ונאמתי על דיור ציבורי, על כך שהורגים אנשים, ואז ראינו את האש. ראיתי במחאה הזאת הרבה יותר אנשים בבהלה אמיתית מחלון שנשבר בבנק הפועלים מאשר ממשה סילמן"צילום: חגי פריד

עופר: "חבל לי על חברי מהדיור הציבורי שממשיכים ללכת רק על הדבר הזה. הדיור הציבורי אף פעם לא יהיה משהו שכל המדינה תתגייס למענו".

יניב: "למה אתה לא מנסה להתחבר למה שכואב להם?".

עופר: "לא חושב שכל אחד צריך להתחבר למה שכואב למישהו אחר. צריך לחפש את אותן נקודות שכואבות ל־80% מהציבור. רק עליהן אפשר להתבסס".

ליף: "אני רוצה רגע לדבר על הצד שלי. אני לא יצאתי לרחוב במטרה לעשות מחאה נגד הממשלה. הבנתי שתוך חצי שנה אני ברחוב והחלטתי לעשות אקט שבא להגיד: אני הולכת לחסוך שכר דירה. אמרו שזה וודסטוק, אבל זה הביא תקווה. כאן יש פער בין השפה שלי לשפה של חלק מהאנשים בחדר הזה, כי מאבק הדיור הציבורי בעיניי לא מביא תקווה".

פוליטיקה ישנה

גרין: "כמו שלא יכולנו לחזות ב־2011 התעוררות של גל מחאה שיסחוף המונים לרחובות, אי אפשר לחזות כרגע. מה שאפשר לדבר עליו הוא מה כן יש לנו כרגע, וזה היווצרות של מחנה פוליטי שעומד מול מחנה פוליטי אחר, שמייצג אינטרסים אחרים מאלו של הציבור בישראל...".

עופר: "יש לי בעיה עם המילה 'מחנה'".

גרין: "...מחנה שיודע להציע אלטרנטיבות. שיודע לדבר על כך שהכספים שעוברים להתנחלויות הם עצומים".

עופר: "אמרת התנחלויות, איבדת חצי מהציבור!".

יניב: "הוא מציע שיטה שלא נוסתה. אתה לא יכול לומר שהיא לא נכונה, כי היא לא נוסתה בתולדות מדינת ישראל".

עופר: "כולנו יודעים מה הדעות של אלון־לי ואיפה נוסו השיטות שלו".

גרין: "צריך להציג תזה שמציגה תשובות בכל המישורים. גם שלום זה משהו שהציבור הישראלי רוצה".

עופר: "מה שמאחד בין כולם זה יוקר המחיה. זה מה שגורם לאנשים להרגיש שאין תקווה. הכוח הקולקטיבי שלנו כצרכנים הוא הכוח הגדול ביותר שיש לנו".

גרין: "אם היית ערבי היו לך גם מאבקים שהם לא צרכניים".

עופר: "זה העניין, אתה מנסה לפרוט את המחאה למאבקים ספציפיים סקטוריאליים. השלטון זיהה טוב מאוד את הדרך לעכב מחאה: הפרד ומשול. תוכנית פראוור? יש כאלה שנגד הבדואים ויש כאלה שבעד הבדואים. הפרד ומשול. מתנחלים? יש כאלה שבעד ההתנחלויות ויש כאלה שנגד ההתנחלויות. הפרד ומשול. מחאה יכולה להתקדם רק על ידי כך שנזהה את הדברים שמשותפים ל־80% מהאוכלוסייה ונפנה אליהם".

גרין: "אז מחאה צריכה להישאר בחיק הקונצנזוס?".

סלוצקר עמרן: "אולי כדאי להתייחס למה שאתה רואה כשינוי. יש אנשים שמספיק להם להחליף את ביבי בבוז'י הרצוג וסגרנו את הבאסטה".

עופר: "בהחלפה של אישים לא נקבל שינוי. הרצוג דואג יפה מאוד לענייני רווחה ל־10%־20% המוחלשים ביותר, אבל מצד שני מחובר לעורכי הדין של ההון־שלטון".

(צעקות מכל כיוון בחדר)

סלוצקר עמרן: "זה כאילו שאנחנו לא חיים באותה מדינה".

ליף: "החדר הזה לא יכול להגיד לך מה יקרה הלאה. הקבוצות הפועלות כאן הן לא ספונטניות, הן קבוצות מאורגנות שחושבות על אסטרטגיה של מאבק, על תקשורת. החדר הזה הוא לא החדר שיביא את המחאה הבאה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker