ניו יורקר

אנחנו ה-99% ואין לנו מושג מה לעשות

מפגיני השמאל ומובילי המחנה שוגים באשליה שהם יודעים טוב יותר מכל אחד אחר, כולל חבריהם, מה צריך לעשות, וכתוצאה מכך יכולתם להתארגן, ליצור סולידריות, ולהביא תוצאות - ירודה להחפיר

אורן פרנק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים1
אורן פרנק

בקיץ 2011 נראה היה שעידן חדש של מהפכות עומד בפתח וממתין בחוסר סבלנות לתורו להפוך סדרי עולם. המוני אנשים צעירים במדינות רבות יצאו לרחובות ודרשו צדק ושוויון. את סיפורה הלא שלם של המהפכה החברתית בישראל אנו מכירים, וחבר המושבעים עדיין מתדיין לגבי תוצאותיה, כמו גם לגבי כיכר תחריר והאביב הערבי.

כישלון הברור והצפוי ביותר נפל בחלקה של אוקיופיי וול סטריט (OWC), אולי התנועה הקוהרנטית ביותר שפעלה באותה תקופה. מימי פארק זוקוטי הנלהבים, שבהם לרגע היה נדמה שהעם האמריקאי מאס במועדון ההון והשלטון של וול סטריט, לא נותר הרבה; מטבע לשון מבריק - ״אנחנו ה־99%״, זיכרונות ומאמרים בעיתונות הליברלית אודות שיטות החקירה וההתססה של ה־FBI, שהכריז על התנועה כארגון טרור, ובעיקר תחושה עמומה ששוב המועדון הצליח להסית ולהסיט את האש מעצמו, ושמה שהיה הוא שיהיה.

נכון, נושא אי השיוויון בהכנסות נהיר כיום להרבה יותר אנשים, אבל הבונוסים בבנקים הגדולים־מכדי־ליפול ממשיכים לזרום, הדלתות המחברות בין עטיני הממשל ושוק ההון ממשיכות להסתובב, והספינה שטה. למה? מדוע דועכות המחאות הכה מבוססות ומובנות האלו? אנשים הרי יוצאים לרחובות, בישראל, בארצות הברית ובכל מקום אחר בעולם, רק כשהזעם עולה, כשחצי הכוס הריקה גולשת מעבר לגדותיה. מובארכ ואסד יכולים להעיד שאכן הזעם התממש, אז מדוע זה לא קרה בישראל ובארצות הברית?

ישנן כמה תשובות, טריוויאליות פחות ויותר. קודם כל, בהחלט ייתכן שזה יקרה; לארצות הברית יש היסטוריה עשירה של התקוממויות עממיות רחבות היקף שהשיגו מטרות שנראו בזמנו בלתי אפשריות. גם הפגנת ה־400 אלף שלנו יצרה מיתולוגיה שמבעיתה פוליטיקאים עד היום. כמובן שלרוב המפגינים בשתי האומות האלו היה, ועדיין יש הרבה יותר, מה להפסיד מלחבריהם בכיכר תחריר ובחאלב; הפערים בארצות הברית ובישראל מתרחבים, היום־יום נעשה קשה יותר, ומה שהיה מעמד הביניים מתפורר בהתמדה. אבל, בהרבה מובנים רובנו עדיין שבעים ומנומנמים. התרבות הישראלית היא בסופו של יום קונפורמיסטית ונוטה להתיישר לכיוון המרכז באופן כמעט אוטומטי - ע״ע יאיר לפיד.

בשורה התחתונה אנחנו קבוצה שלא נוטה לשבור את הכלים, אנחנו מעדיפים להתפשר ולהסתפק בהישגים חלקיים, לחזור ולשאת בנטל ״כמו כולם״, להמשיך להוציא קיטור, ולקוות לעתיד טוב יותר. מהפכות משמעותיות נישאות כמעט תמיד על גלי אנרגיה ואלימות, וכרגע האתוס הישראלי, בוודאי זה השוכן במרכז ולשמאלו, אינו כזה.

אולי התשובה המעניינת ביותר הודגמה בחודש שעבר, כשהפגנה ״שתשנה לנצח את הפרדיגמה של המחאה״ בכיכר רבין, הצליחה למשוך קומץ פוליטיקאים תאבי זמן מסך וכ־1,000 משתתפים בלבד. אלה מצדם הצליחו גם לריב בינם לבין עצמם בשאלה שבאמת מעסיקה אותם: ״של מי המחאה הזו לעזאזל?״. ובכן, הם לא לבד. במחקר של אוניברסיטת ניו יורק שכותרתו The liberal illusion of uniqueness ופורסם בנובמבר 2013 ב־Psychological Science, נחקרה והשוותה תנועת אוקיופיי לתנועת מסיבת התה, והוצגו מסקנות והטיות פסיכולוגיות מרתקות: מתברר שבעלי נטייה שמרנית נוטים להפריז ולחשוב שרוב האוכלוסייה חושבת בדיוק כמוהם, בעוד שבעלי נטיות ליברליות נוטים לחשוב שהאידיאולוגיה שלהם היא אישית וייחודית רק להם - וממעיטים להבחין בדמיון הקיים בין דעותיהם לאלה של חבריהם.

החוקרים טענו שצורך חלש יותר בתחושת הייחודיות, תורמת להתארגנותן והצלחתן של תנועות קונסרווטיביות. הרשו לי לתרגם עבורכם את זה לעברית: מפגיני השמאל ומובילי המחנה שוגים באשליה שהם יודעים טוב יותר מכל אחד אחר, כולל חבריהם, מה צריך לעשות, וכתוצאה מכך יכולתם להתארגן, ליצור סולידריות, ולהביא תוצאות - ירודה להחפיר. להבנתי, המחקר הזה מסביר גם את מה שאנחנו יודעים ומכחישים מפאת המבוכה: חלק ניכר ממה שקרוי היום ״שמאל״ בישראל, עסוק הרבה יותר באגו (הייחודיות, הברק, המקוריות, ההומניות והגאונות המתפרצת) של עצמו, מאשר בבעיות האמיתיות ובדרכים לפתרונן.

הכתבה מתפרסמת בגיליון פברואר של מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker