מה משותף למחלות השונות של המוח? - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
נגד הזרם

מה משותף למחלות השונות של המוח?

האם יכול להיות שיש תכונה אחת משותפת למחלות הקשורות בתפקוד לקוי של המוח – מאלצהיימר עד אוטיזם, דרך הפרעות קשב ודיכאון? • "יש פוטנציאל, הניתן לכימות, שמבטא את הסיכוי של המערכת העצבית להתפתח למצב בריא או למצב מחלה"

2תגובות

לפני כ־20 שנה, כשנשיא ארה"ב דאז, ג'ורג' בוש האב, הכריז על תחילת עשור של חקר המוח והזרים משאבים עצומים למחקרים בתחום, מיטב החוקרים הפשילו שרוולים לסייע לעשות סדר בבלגאן הזה שנקרא "המוח". הם ניסו להבין איזה חלק במוח אחראי לאיזה תפקוד. וכך, לאט לאט, הם הצליחו למפות חלקים ממנו ולזהות איזה אזור אחראי לרגש, איזה לחושים ומה לקוגניציה. אלא שככל שהבינו יותר, הלך והתבהר כמה מעט בעצם הם יודעים ועד כמה התמונה מורכבת ומסובכת.

"בעצם הבינו שלא פחות חשוב זה להבין את החיבורים והתקשורת בתוך המוח", אומרת ד"ר נאוה לויט־בן נון, חוקרת מוח מבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, "זו רשת מורכבת וסבוכה והיא דומה קצת לאינטרנט עם אזורים במוח שהם צמתים מאוד מרכזיים – נניח כמו גוגל או יאהו – מין תחנות מרכזיות שהרבה מאוד אזורי מוח מושפעים מהתפקוד שלהם, בגלל החיבוריות. מה שעוד התברר הוא שבמוח יש הרבה צוותים שאחראים לכל מיני תפקודים ויחד עובדים בצורה מורכבת כדי לאפשר את הפעילות התקינה של המוח. לכן חשוב להבין איך האזורים האלה עובדים ומתקשרים ביחד ומה קורה כשהם לא מתקשרים כל כך טוב. זה הופך את חוקרי המוח לאנשים שעוסקים בדינמיקות חברתיות. לפעמים דברים קטנים יכולים לייצר דינמיקות טובות או גרועות".

איך אפשר לזהות מוח עם "דינמיקות גרועות"?

אייל טואג

"בבעיות ולקויות רבות, החל מדברים קלים כמו ADHDאו בעיות למידה מסוגים שונים, ועד דברים מורכבים כמו אוטיזם וסכיזופרניה, וגם מה שאנו מכנים 'בעיות נפשיות', כגון לחץ, חרדה, דיכאון - הרבה פעמים לפני שהבעיה התפתחה היו סימנים מקדימים, כמו בעיות של רגישות חושית, בעיות אכילה, הפרעות שינה, קואורדינציה. הסימפטומים האלה בדרך כלל מופיעים הרבה לפני הסימפטומים הייחודיים והם אפילו ידועים בשם 'סימפטומים משניים לא ספציפיים'. עד כה, לא ידעו מה לעשות איתם. אולם בעידן הנוכחי של חקר הרשתות במוח, ייתכן שהסימפטומים הלא ספציפיים האלה מספרים משהו חשוב שקשור לפוטנציאל הפגיעות של הרשת המוחית, בעצם מספרים על קיומן של דינמיקות לא טובות. לפעמים יש דברים קטנים שהם לא בתפקוד אופטימלי ובדינמיקה מסוימת הם עלולים להביא להידרדרות למצב מחלה".

 מה במחקר שלך יוצא נגד הזרם המקובל בזיהוי מחלות?

"מחלות שקשורות למוח – החל באוטיזם וכלה בדיכאון ובאלצהיימר - נחקרות לרוב בנפרד זו מזו. גם סימנים לזיהוי מוקדם של כל מחלה חוקרים בנפרד. אנחנו מאמינים שיש תכונה מוחית כללית, משהו שהוא מעל ומעבר למחלות ספציפיות, שמגדיר את מידת העמידות או הפגיעות של כל מוח להידרדר למצב מחלה. בעצם, קיים פוטנציאל, הניתן לכימות, שמבטא את הסיכוי של המערכת העצבית להתפתח למצב בריא או למצב מחלה. הסתכלות כזאת תאפשר זיהוי והתערבות הרבה יותר מוקדם. כמו כן אפשר באמצעותה להסביר כל מיני תופעות מטרידות, כמו סיפורים על ילדים שהחלו להידרדר בעקבות חיסון או תרופה, למשל אנשים שלקחו בטיול במזרח פטריית הזייה עם החברה וחטפו פסיכוזה, או חזרו פגועים נפשית ממשימה צבאית. כיום המחקרים לוקחים קבוצה גדולה של אנשים ובודקים תופעת לוואי של תרופה ומגיעים למסקנה סטטיסטית. אם נתאר את הקשר בין פוטנציאל הפגיעות לסיכוי לתופעת לוואי נוכל להבחין מי באמת בסיכון ומי לא".  

מהם היתרונות של הגישה החדשה?

"אני חושבת שהכיוון שלנו – לו שותפים ד"ר מיקי דוידוביץ' ממכבי; ד"ר אבי פלד מבית חולים שער מנשה; ד"ר יוליה גולנד מהמרכז הבינתחומי; פרופ' אלישע מוזס וד"ר ג'ודי פייל־נעים ממכון ויצמן - מכניס משב רוח רענן לחשיבה הטיפולית והמחקרית שנשלטת על ידי הגישה הלינארית המבדילה, המתייחסת לכל מחלה כמצב מוחי נפרד עם מסלול התפתחותי משלו. הכיוון המחקרי שלנו שואב השראה מהעובדה שיש רמות תיאור של מחלות שבהן הן הרבה יותר דומות מאשר שונות, ולכן אולי בעלות תכונות בסיסיות דומות. באופן פרקטי, כיוון כזה יוכל בעתיד לסייע באיתור מוקדם של אנשים עם פוטנציאל מחלה גדול יותר. זה חשוב במיוחד במצבים קיצוניים, כמו של אנשים החיים תחת הפגזת טילים, חיילים במסלול קרבי מפרך, או אנשים שהתנסו בסמים, וזה גם יכול לסייע במקרים מסוימים להפעיל התערבויות מניעתיות ולהרחיק ממצבים מסוכנים. בעתיד נוכל לנצל את הפלסטיות של הרשת המוחית כדי להמליץ על פעילויות להגברת העמידות המוחית וטיפוח הבריאות הנפשית.

"בנוסף, התבוננות על אנשים מנקודת מבט של פגיעות ועמידות ולא של מחלה ספציפית יאפשרו לבחון את התפקיד של גני הילדים, בתי הספר, התא המשפחתי והסביבה בהיבט של טיפוח עמידות או גרימת פגיעות. להבנתי, מערכת החינוך בעידן חקר המוח צריכה לתפוס את עצמה קודם כל כמקום לבניית עמידות מוחית שתוביל לחוסן נפשי ולהתפתחות קוגניטיבית מיטבית".

 מהם הקשיים שבהם נתקלת הגישה המחקרית שלך?

"הקושי הגדול הוא שהגישה אינה מאפשרת תשובות חד־משמעיות. מערכות המחקר והבריאות שלנו מתבססות על היכולת להחליט שאדם הוא או חולה או בריא כדי לתת לו טיפול. כמובן שיש גם שיקולים כלכליים. אבל המוח הוא מערכת מורכבת. אנחנו חייבים להשתחרר מהצורך בתשובות פשוטות, ולהתמודד עם המורכבות הזו ועם המשמעויות שלה. בראייה ארוכת טווח, אם חושבים על כך שהתינוק שנולד עכשיו יחיה עוד כ-80 שנים, וסביר שבחייו יפגוש את הטריגר שעשוי לממש את הפוטנציאל למחלה, יהיה יעיל יותר גם מבחינה כלכלית וחברתית לזהות פגיעות מוחית כללית ולטפח עמידות, מאשר לכבות שריפות לאחר שהבעיות כבר צצו".  

 

הכתבה מתפרסמת בגיליון ינואר של  מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

 

 

.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#