קשר כלשהו |

האם חקר המוח הוא הבועה המדעית החדשה?

התקשורת ואנשי השיווק מתלהבים ממחקרים שבוחנים התאמה בין תחושות שונות לבין מידת הפעילות באזורים שונים במוח, אולם בין החוקרים יש שמטילים ספק בתוקפם המדעי

יעקב בורק
יעקב בורק

בעידן שבו עולה שיעור המאמינים כי אלוהים, לא האבולוציה, יצר את האדם, ויורד שיעורם של הרואים בהתחממות הגלובלית סיכון לאנושות, בולט ענף מדעי שההערכה כלפיו בציבור רק גוברת והולכת. בעוד מחקרים רבים מתקבלים בחשדנות, מאמצים התקשורת והציבור את חקר המוח כגביע הקדוש של המדע, שרק גילויה של נוסחה לנעורי נצח עשוי להיות חשוב ממנו. הפופולריות של התחום נשענת על שני הדחפים האנושיים החזקים מכל: הרצון לדעת מה הופך אותנו למי שאנחנו, והשאיפה לפענח את סודותיו של האיבר היחיד שאין לו תחליף. מי יודע, ייתכן שכשנפענח את סודות המוח נבין גם כיצד לזכות בנעורי נצח.

את הדינמיקה של מה שנראה לעתים כבועה תקשורתית ההולכת ומתנפחת לנגד עינינו מזין הקונפליקט שבין ציפיותיהם של הקוראים, לבין מידת ההתפתחות של המציאות המחקרית. אמצעי התקשורת המנסים לקלוע לציפיותיהם של הקוראים מתמודדים עם השאיפה להבין את תחושותינו, מחשבותינו והמנגנונים שמפעילים אותנו. ואולם, חקר המוח רחוק מהיכולת לתת תשובות מספקות. התקשורת צריכה לגשר בין הצמא לתשובה מדעית, המבוששת לבוא, לבין התקווה כי המדע יאפשר לנו להבין, ואפילו לחזות, את התנהגותנו.

צילום: אי־פי, בלומברג ופליקר

מי שאחראית יותר מכל לפריחתם של מחקרי המוח בתקשורת היא טכנולוגיית ה־fMRI(דימות תהודה מגנטית תפקודי), סריקת מוח בזמן אמיתי שנהפכה לכלי מחקר עיקרי בסוף שנות ה־90. שיטה זו מאפשרת מדידה של רמת החמצון של הדם באזורי מוח שונים, על בסיס ההנחה שלפיה הגוף מזרים דם עשיר בחמצן לאזורים שבהם מתרחשת פעילות אינטנסיבית. לראשונה בתולדות המחקר המדעי, התאפשר לחקור את מוחם של אנשים (להבדיל מבעלי חיים), בריאים (להבדיל ממי שמוחם נפגע), ללא אמצעים פולשניים. תצלומי הסריקה הצבעוניים הפכו זה מכבר לאיור קבוע המלווה חלק גדול מהמחקרים המתפרסמים בתקשורת. את הקסם שמהלכות תמונות אלה על העיתונאים והקוראים אפשר להסביר בהתניה העיוורת שפיתחנו בנוגע למידת הדיוק של מפות גיאוגרפיות בצבע.

האם אתם אוהבים את האייפון שלכם

ב־11 בנובמבר 2007 פרסם “ניו יורק טיימס” מאמר דעה של כמה מדענים שטענו כי על פי נתוני סריקת מוח של 20 “קולות צפים” בבחירות לנשיאות ארצות הברית, שהיו אמורות להתקיים שנה לאחר מכן, הם יכולים לקבוע את נטיית שאר ה”יושבים על הגדר”. החוקרים סקרו את מוחם של הנבדקים באמצעות fMRIבעוד אלה מתבוננים בתמונותיהם של מועמדי המפלגות השונות וצופים בקטעי וידאו מתוך נאומיהם. על יסוד מחקרים שקושרים בין תחושות מסוימות לבין פעילות יתר באזורי המוח השונים, קבעו החוקרים כי הנבדקים אינם חשים בנוח עם אחד המועמדים, ג’ון אדוארדס. הם מצאו פעילות יתר באינסולה, אזור במוח הפעיל כשאנו חשים דחייה ורגשות שליליים אחרים. אובמה, אגב, אובחן ב”מחקר” זה כמי שאינו מותיר רושם מיוחד במוחם של הנבדקים.

קבוצת חוקרי מוח בכירים שהתקוממה נגד קיצור הדרך המדעי, כמו גם נגד העובדה שהמאמר לא עבר “ביקורת עמיתים”, כמקובל בפרסומים מדעיים, פרסמה מכתב חריף נגד המחברים, שבו נטען שלא ניתן לקשור אזור במוח למצב נפשי יחיד. עוד נטען כי פגמים בדרך פרסום המאמר אינם מאפשרים להתחקות אחר השיטות שבהן נעשה. פעילות יתרה באינסולה, שלדברי החוקרים חרצה את גורלו של המועמד אדוארדס, אופיינית גם לתגובה לטעם שוקולד, לכאב ולאיכותה של אורגזמה, טענו המבקרים.

אף שהובך בשל הפרשה, ה”ניו יורק טיימס” לא למד ככל הנראה את הלקח: כעבור ארבע שנים פרסם העיתון מאמר לקראת השקתו של האייפון 5. הכותב, יועץ מיתוג, סיפר לקוראיו כי ניסוי שערך בסיוע מכון מחקר, ושנשען על אותה טכניקת סריקה, העלה כי האזורים במוח שבהם נצפתה פעילות מוגברת בעקבות הצליל והמראה של האייפון החדש, הם אותם אזורים שפעילים בעת שבני אדם חשים אהבה או חמלה. המאמר נקרא, כמה יצירתי: “אתם אוהבים את האייפון שלכם. פשוטו כמשמעו”. גם מאמר זה הותקף על ידי הקהילה המדעית. במכתב שנשלח לעיתון ונשא את חתימותיהם של 44 חוקרי מוח, נאמר בין השאר כי באזורים שנמצאו פעילים בניסוי זה מתגלה פעילות בלא פחות משליש מהתמונות של סריקות מוח במחקרים שאינם קשורים לנושא שנבדק.

הכתבה מתפרסמת בגיליון אוקטובר של מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

“הטעות מוכרת והיא עומדת בבסיסם של היקשים שגויים רבים במחקרי מוח”, הסבירה לי דפנה שוהמי, חוקרת מוח באוניברסיטת קולומביה. שוהמי, שעמדה על ההשפעה המזיקה של מאמרים מסוג זה על התפיסה הציבורית של התחום הקרוב כל כך ללבה, מלמדת סמינר המסייע לסטודנטים להבין כיצד לתקשר באחריות את ממצאי עבודתם העתידית (המאמרים שהובאו לעיל הם חלק מתוכנית הלימודים בקורס). מהעובדה שבאזור מסוים במוח (במקרה זה אזור שקשור לרגשות אהבה וחמלה) התגלתה פעילות בסריקה, היא מסבירה, אין להקיש גם את ההפך - שתגובה למראה הטלפון באזור זה במוח מקורה ברגשות אהבה או חמלה. הפעילות המוגברת באזור מסוים במוח עשויה לנבוע מסיבות רבות, היא מדגישה, ולכן הקישור החד משמעי לגירוי מסוים הוא מוטעה.

קיצור דרך שכיח נוסף הוא להניח שממצאי ניסויים בחיות תקפים גם אצל בני אדם. מחקר חדש שעליו דיווח ”גרדיאן” באוגוסט, ושגרסה מתורגמת שלו פורסמה ב”הארץ”, התיימר לגלות את סודו של המנגנון המוכר בשם “חוויה של סף המוות”, אותו מנגנון שמתעד מי שכמעט עבר מן העולם וחזר אליו. אור יקרות, זיכרונות ילדות ויציאה מתוך הגוף הם רק חלק מהתיאורים השכיחים של 6%־12% מהאנשים שלקו בהתקף לב והגיעו לסף מותם. בשם המדע גרמו החוקרים לדום לב לתשע חולדות, ובה בעת נמדדה הפעילות החשמלית במוחן. התברר כי בחצי הדקה שחלפה ממועד הפסקת פעילותו של הלב הוכפלה הפעילות של גלי המוח בתדר גבוה. גלים אלה פעילים בעקבות גירוי או מצב של מודעות מוגברת המאפיין, בין השאר, ניסיון לשלוף זיכרון מהמוח.

הכותרת שהוענקה לגרסה המתורגמת של המאמר היתה: “אל האור: מה קורה לפני המוות”, ואילו כותרת המשנה קבעה: “מחקר חדש של אוניברסיטת מישיגן גילה פעילות כפולה של גלי המוח שאחראים למודעות גבוהה בשניות שלפני המוות”. בטקסט עצמו, לאחר תיאור קצר של הניסוי, מגיעות ההסתייגויות: “התנודות יכולות להיות הגורם (לתחושות האנושיות של סף המוות), ועם זאת, מוקדם לקבוע שנמצא הסבר לתופעה”. מדוע? הכתב ההגון של העיתון מודה שהסיבה היא ש”איננו יודעים אם תודעתן של חולדות נחווית בדרך דומה לזו של בני אדם ואיננו יודעים מה משמעות הפעילות המוגברת במוחן”. כמה רחוק מהכותרת היומרנית של המאמר. עם זאת, הסתייגותו של הכותב היא עדיין בבחינת משב רוח רענן במדיום שבו הסתייגויות ושפה זהירה “אינן בבחינת חדשות”, כפי שהגדיר פעם  מרצה לכתיבה עיתונאית.

כותרות מסוג זה מעבירות את התחושה כי אם אנו מבינים את המנגנון שמייצר את התחושות שלפני המוות, אנו קרובים לתת את התשובות לכל השאלות שבגללן נמשך הציבור לנושא. לפיכך, בסיום פגישתנו שאלתי את שוהמי איזה חלק מהמוח כבר מוכר למדע. היא נזהרה בתשובתה: “קשה לומר כיוון שאיננו יודעים מה הוא השלם”. לדבריה, אנו יודעים הרבה על התא הבודד, אבל איננו מבינים מספיק את הרצף שבין תאים מקושרים רבים לבין המוח כמכלול, שלא לדבר על האפשרות לקשר למוחות נוספים. היא גם טוענת שאנו לוקים בהבנת ממדי גמישותו של המוח. “נכון שמוחנו משפיע על התנהגותנו, אך גם ההפך הוא נכון: התנהגותנו והחוויות שאנו חווים משפיעים ומשנים מעט את מוחנו”. שיחתנו שינתה ללא ספק את שלי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker