מועדון היועצים

אלדד יניב: "כך נהפכתי לדוברמן אישי"

השיחה לפנות בוקר מפואד, החיוך של רם כספי, הלקוחות שהפכו למשפחה והשיטה לאיים על מי שמפריע להם. פרק מיומנו של קונסיליירי משוקם

אלדד יניב
אלדד יניב

ב־2001, חודשים ספורים אחרי שהעם פיטר את אהוד ברק מלשכת ראש הממשלה, מצאתי את עצמי מהרהר בעתידי. לא להרבה זמן. בתוך חודשים ספורים פתחתי משרד עורכי דין ונוטריון. אחי רונן ואני, בשלושה קיטונים וחדרון ישיבות. שכרנו איזה 30 מטר מול הבורסה לניירות ערך בתל־אביב, קנינו באופיס דיפו כמה שולחנות, וחבר שתכנן להיות שותף שלנו, והתחרט תוך כמה חודשים, הביא כמה ספרי משפט מספריית סבו. שמנו כורסה יפה בכניסה, כד עם כמה זרדים כמו בקטלוגים של איקאה ותמונה במסדרון, ופתחנו. עלא באב אללה. לא היה לנו קצה של קליינט בכיס. בימים הראשונים גירשנו זבובים. הטלפון אפילו לא צלצל. למה שיצלצל? מי מכיר? מי יודע? מי שמע? מי אנחנו בכלל? מי יצלצל?

ואז פואד צלצל. לפנות בוקר העירה אותי מהשינה איילת, עוזרתו האישית. "המלך רוצה אותך. בוא מיד. 'ימח שמו' גנב בלילה את הבחירות. הם הביאו את כל הקלפיות מהמגזר למשרד של ה'ג’אחש' בעכו, וספרו מחדש את כל הארגזים". ימח שמו זה אברהם בורג. ג’אחש זה סאלח טריף, המגזר אלה הדרוזים, שבמשך שנים ניצחו בשביל פואד כל מערכת בחירות והפעם עבדו אצל בורג. ו"ספרו מחדש", זה כמו שאמר פעם אבא חושי: במפלגת העבודה - קלפי נודדת היא קלפי חושבת.

כתבות נוספות ב-TheMarker

גבוה יותר, יקר יותר, טוב יותר? כל מה שצריך לדעת לפני שקונים דירה בקומה ה-41

כך תמנעו מהילד שלכם לבזבז מאות דולרים על משחקים בסמארטפון

ההגה בידיים שלכם: לחסוך אלפי שקלים בהוצאות הרכב

צילום: איור: ליאו אטלמן

"תבוא אצלי, ככה בעוד שעה". שאל־קבע פואד. קמתי, התקלחתי, קפה ובאתי. באתי? רצתי. עדכנתי את אחי שסופסוף יש לנו לקוח ראשון, משמעותי. באתי ולא הייתי לבד. התברר שלא רק אני ספרתי דולרים בראש. מלבד מקורביו ופעיליו היו שם גם עורכי הדין רמי כספי ונבות תל צור, החוקר הפרטי מאיר פלבסקי ואיש העסקים שי אופיר, שלפני שפשט את הרגל עשה את הונו הגדול ממכירת תאורת כבישים בפרויקטי התשתית הממשלתיים הכי גדולים במדינה. אופיר הוא חבר של פואד, שכיסו תמיד פתוח, כשצריך.

כבר באותו יום עצרנו את ועדת הבחירות מלפרסם את התוצאות. בורג, היו"ר הנבחר על הנייר, נשאר בביתו שבנטף. צללתי לעבודה גדולה בתיק הזה. שכרנו חוקרים פרטיים, ארגנו הקלטות, החתמנו חברי מפלגה על תצהירים. עברנו לגור בבית הדין של מפלגת העבודה - עם השם המצחיק "המוסד לבירור עתירות". הלילות הפכו לימים שהפכו לשבועות ולחודשים. "נו, מה יהיה עם שכר הטרחה?", שאל אותי רונן. "רק פתחנו משרד, ויש ארנונה". שאלתי את רמי כספי: נו, מה יהיה עם שכר הטרחה? רק פתחנו משרד, ויש ארנונה. "טרחה יש, שכרנו במצוותנו והארנונה על ראש שמחתנו", חרז לי כספי. לא יהיה כסף. גם לא נבקש. כסף מפואד? השתגעת? עוד תלמד שזו מצווה גדולה לעזור לפואד. כשהממלכה קוראת לא שואלים, באים. מצווה הבאה לידך, אל תחמיצנה.

אכן, לא החמצתי את המצווה. בחודשים הבאים למדתי שזו היתה אחת המצוות המשתלמות במדינה. הדיווידנדים לא איחרו לבוא. "קראנו עליך בעיתון", אמרו לי בכל מקום, "ואתה תותח בטלוויזיה. תגיד, אתה ופואד קרובים־קרובים, הא?". זה חשוב. פתאום התחילו לצלצל למשרד. פתאום מכירים את הטלפון. פתאום שמו של משרדנו יצא למרחוק. פתאום כולם רוצים. פתאום כולם עומדים אצלנו בתור. מי לא רוצה אותך כקונסיליירי כשיש לך כאלה קשרים בממשלה? תמיד מצולם עם שר הביטחון ו"יו"ר המפלגה", שתמיד בממשלה. גם אם מפסידים בבחירות, המפלגה הזו היא תמיד הממשלה.

אחרי מאבק משפטי ארוך ומתיש, בוטלו הבחירות הפנימיות ונקבעו חוזרות. בזמן הזה, טריף ופואד שחטו כבש והדרוזים לא חזרו להצביע בעד בורג. הם נשארו בבית. פואד נבחר ליושב ראש. אני מוניתי ליועץ המשפטי של מפלגת העבודה. רמי כספי ימצא את עצמו מתווך במשברים עתידיים בין ראש הממשלה שרון לשר הביטחון פואד. וכך גם יעקב נאמן, שהיה עורך דינו של בורג. בקיצור, יש תמורה לאגרה, פרנסה לכולם וכבוד ויקר.

עסקת פואד היתה מצוינת לשלושת הצדדים: לשלטון, להון ולי - המקף החדש בעיר, המחבר ביניהם. אבל עם האוכל בא התיאבון, עם התיאבון בא השיטפון, ועם השיטפון באה החזירות. דודי אפל ביקש לבוא. גם מיכאל צ’רנוי ביקש. שמענו עליך הרבה. לא תצטרך ללכת לבית המשפט, נצטרך אותך במקומות אחרים ושכר הטרחה יהיה בהתאם. עשרות אלפי דולרים בחודש. בתוך כמה שנים הפכו 30 המטרים של המשרד ל־1,000. עיריות, חברות ממשלתיות, חברות ציבוריות, בנקים - כולם עזרו לי לעבור מהמשרדון הראשון למשרד מרווח מעבר לכביש, ואחר כך לבניין בן ארבע קומות ברחוב סמוך.

לא ראיתי בעיניים. הרווחתי מצוין ובזבזתי עוד יותר. על מה? על אוויר. על שואו אוף. עוד אלמד שבור בנפש לא ממלאים בצעצועים למבוגרים. ממלאים אותו באושר ובאהבה, וקודם כל באהבה עצמית. אין אהבה עצמית כשאתה לא במקום הנכון, כשאתה חי חיים של מישהו אחר. כשאתה חי כדי להראות, להוכיח, להשיג משהו שבכלל לא נחוץ לך, אתה בנאדם ריק ואבוד עם הרבה הי־טריליליי מסביב. עוד ייקח לי שנים להבין כמה אומלל הייתי. כמה הייתי רני רהב.

חייתי בלה־לה־לנד. באשליה גדולה שאני במרכז העולם. מה זה במרכז העולם? אני מרכז העולם! כדור הארץ עגול והוא נע מסביבי. הנה אני יושב בפסגה ומתרווח. אחד ועוד אחד ושלישי ורביעי וחמישי הם עולים במעלית ארבע קומות לחדרי. מה חדרי, לשכתי. בניתי בה תפאורה מכף רגל ועד ראש: ספות, כורסאות, שולחן ישיבות ושולחן משרדי שייבאתי במיוחד מפאריס, מהמאה שעברה־שעברה. וכמו שבלשכה יש תפאורה, עלי יש תחפושת: חליפה גזורה, עניבת משי. כשבחוץ גשם או כשבחוץ 40 מעלות בצל. תמיד. נראיתי זקן יותר מלקוחותי, ובטח יותר מדושן ומנופח מהם. כשפואד יצא מדלת המשרד, בא אברהם הירשזון; כשהירשזון יצא, בא איווט ליברמן; כשליברמן יצא, באה דליה איציק; ואחריהם עידן עופר, ובני שטינמץ, ואברהם בורג. בורג? בורג ההוא? כן, ההוא. גם הוא בא. מי זוכר שהייתי נגדו. כולם היו לקוחותי.

אני זוכר שהייתי מציץ מדי כמה ימים ברשימת 500 העשירים שהיתה מונחת במגירה האמצעית בשולחני, וזומם. על מי משתלטים עכשיו, ואיך, ויאללה, אין זמן. אז אבקש מפואד להמליץ עלי? שיסביר להם כמה כדאי? שהוא זה אני ואני זה הוא? או הירשזון? או ליברמן?

יום אחד מישהו המליץ, ובא עידן עופר. ג’קי אדרי תקוע לו כמו רסיס בישבן. מי זה אדרי? ובכן, אדרי הוא פעיל חברתי מנוול. הוא דיבר על התנאים שבהם הועסקו הוא וחבריו במפעלי ים המלח. שיגיד תודה שאנחנו נותנים לו עבודה. והוא מעז לקרוא לזה תנאי עבדות! עכשיו יבואו חברי כנסת וידרשו זכויות לעובדים. מי שמע. כמה יעלה לי להשתיק אותו? ומה עושים כדי להסביר לחברי הכנסת שלא יקשיבו? והנה המדפסת כבר מוציאה מכתבי איום, ושליח לוקח אותם במעטפה לביתו של אדרי בדימונה. לדפוק לו על הדלת. שייבהל. לא מספיק. נשכור את פרופ’ אלן דרשוביץ? שישלח מכתב מאיים באנגלית מארצות הברית? דרשוביץ לא מסכים, אבל אפשר לשכור את אחיו. השם דומה, אולי יתבלבלו. עוד מכתב. שוב השליח. שוב דימונה. שוב דפיקות על הדלת לפני חצות. שג’קי אדרי הזה, או מה שמו, יעשה במכנסיים.

הכתבה מתפרסמת בגיליון ספטמבר של מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

ככה נהפכתי לדוברמן האישי. במשך שנים היה להם את רני רהב בכיס, אבל הוא סוג של צ’יוואווה, או יותר דומה לבוקסר צרפתי. והנה יש בעיר דוברמן חדש להשכרה, לפי שעה. יוסי רוזן מכימיקלים לישראל רוצה שאנשוך את העיתונאי גיא מרוז. "הוא עוקב אחרינו עם מצלמה, לתוכנית החדשה שלו". אז שלחתי מכתב. את יגאל שרמייסטר מחברת השמירה עצבן העיתונאי מיקי רוזנטל, ששאל על זכויות עובדים. אברהם הירשזון השתולל מגיא רולניק, שהיה הראשון לזהות. בזה אחר זה אני מטפל בהם, בעיתונאים. בזה אחר זה מיורטים למשרד העשירים מרשימת ה־500. לקוח מביא לקוח, חבר מביא חבר, ואני נשכב על הגדר בשביל כולם. רב בשבילם עם כל העולם, מתחכך בקווי הגבול וגם עובר אותם. מה לא עושים בשביל משפחה.

וככה נכנסתי למשפחה. אחד בעד כולם, כולם בעד אחד. משפחת ההון־שלטון־עיתון. אנשי העסקים, הפוליטיקאים ונותני השירותים. הם מקבלים גישה לפוליטיקאים. לנשותיהם. קרבה למרחק אפס. כולל צילומים בעיתון, כדי שכולם ידעו שהם כאלה, קוקטיילים, מסיבות ונשפי תרומות. אנשי העסקים מקבלים פה הסמוך על אוזניהם של הפוליטיקאים. שלא יחליטו חס וחלילה על תחרות לביזנס שלנו, ושאם תהיה כזו, היא תיעצר באחת מוועדות הכנסת. שימשיכו לעודד "השקעות הון". שלא יפרקו לנו את המבנים ההנדסיים של הפירמידות היפהפיות שבנו לנו המשפטנים ורואי החשבון. השתגעתם, שנשלם מסים? שנצטרך לממן את רכישת העסקים שבבעלותנו, מכיסנו? והעיקר, שהפוליטיקאים לא יפגעו לנו בבנקים שהם או שלנו, או של חברים שלנו. הכל נשאר במשפחה.

והעיתונאים? הם רעבים ללחם. הם עסוקים בלהתארגן בוועדים. שיהיו עסוקים. אבל המו"לים שלנו הם אנשים רציניים, מבינים עניין. הם יקבלו מאתנו פרנסה. הם היו אתנו תמיד. טיפלו ברשימות השחורות שלנו ופינקו מי שברשימות הלבנות. גם במשבר הם היו אתנו. הם לא נתנו לדפני ליף להתרומם יותר מדי, הרגו את טרכטנברג בזמן, עזרו לנו לשים את יאיר לפיד, "פקק" לבינתיים, וגם יריצו את פואד לנשיאות. לא מגיע לו, אחרי כל השנים שהוא עזר? בטח שמגיע. בטח עזר. בטח שיהיה נשיא. למה, מה ייצא לנו מרובי ריבלין הזה, בדיחות? ופואד הרי גם חבר של שלי יחימוביץ’, שונא עשירים, שונא מצליחנים, שונא אנשים כמונו. סוציאליסט.

פרק מתוך "פניית פרסה", ספרו האוטוביוגרפי של אלדד יניב, שיתפרסם בקרוב

אלדד יניבצילום: אייל טואג

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ