"אם אתה רני רהב, אתה היום בעיקר מתגונן, כי הציבור קובע את הכללים"

עו"ד אלדד יניב, יו"ר מפלגת ארץ חדשה, ששימש היועץ המשפטי של מפלגת העבודה, והיה המוציא והמביא בלשכת אהוד ברק, מוציא את השלדים (גם שלו) מהארון ומנסה להתאושש מהנפילה ולומד ללכת בדרכים אחרות מאלו שהכיר עד לפני שלוש שנים

טלי חרותי-סובר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

אלדד יניב הוא הראשון להודות שלא כולם מאמינים לו. ככה זה כשאתה הופך מאיש בחליפה ושותף לספינים וקומבינות פוליטיים, לאיש בטי–שירט ובכובע מצחייה שנלחם ב”שיטה”, שרוממה אותו. "אני מאחל לכל אדם להוציא החוצה את כל השלדים, לאוורר ארונות, ולהכיר את התדר של עולם חדש ופתוח”, הוא אומר.

יניב, עורך דין במקצועו, החל את מסעו במעלה הפוליטיקה הישראלית בבחירות 1999, כשניהל את הקמפיין של אהוד ברק, ומונה לראש המטה של ראש הממשלה. אחר כך שימש היועץ המשפטי של מפלגת העבודה, והיה המוציא והמביא בלשכת ברק, עד שבדצמבר 2007 פוטר בעקבות סכסוך עם הבוס. מאז התחולל אצלו שינוי תודעתי מתמשך. ב–2009 הקים את תנועת השמאל הלאומי, בסוף 2010 עזב את חדרו במשרד עורכי הדין שייסד ולא שב לפעול ממנו. בבחירות האחרונות הקים עם רני בלייר את תנועת "ארץ חדשה” שלא עברה את אחוז החסימה. בימים אלה הוא כותב ספר שלדבריו ”ירעיד את אמות הסיפים”.

"גדלתי בתוך הצורך להציג את עצמי כלבן אשכנזי צפוני ועשיר, כמו שהחברה מצפה. אמא שלי היא ילידת מצרים, אבל זה לא היה לגיטימי לחבק את המאבק של דודתי, ויקי שירן, לשיוויון מגדרי־עדתי־לאומי. להיפך, היתה בריחה ממנו, התכחשות, בושה. כשההורים שלי היו נוסעים לחופשה בקיץ, וסבא וסבתא הגיעו כדי לשמור עלינו הייתי מתבייש. הם דיברו צרפתית, נראו ערבים והביאו אוכל שהכי אהבנו והכי התביישנו לאכול. שיא הבושה היה כשסבתא הגישה לחברים שלי צלחות של מלוחיה והייתי צריך להסביר מה זה.

אלדד יניבצילום: יובל תבול

כתבות נוספות באתר TheMarker

איזה נגיד דרוש לבנק ישראל?

בלי תינוקות - כלכלת גרמניה בסכנה

"האמנתי בכנות שנצליח להיכנס לכנסת. היו לנו 1.5 מיליון שקלים שזה תקציב בלתי נתפס בקטנותו,  וסרטונים שעוררו איומים בתביעות דיבה. חווינו חרם טוטאלי של ראשי התקשורת המסורתית ובכל זאת לפי הסקרים שנערכו סמוך לבחירות הייתי בטוח שזה קורה. 28 אלף איש האמינו בנו, אבל זה לא הספיק.

"כשהגיעו התוצאות התרסקתי. חוויתי את מערכת הבחירות ככישלון נוראי. הייתי קורבן. מי שהוציא אותי מזה היו ליאור, שלא נתנה לי ליפול, והילדים, שאמרו ‘מה זאת אומרת לא להמשיך? תראה כמה אנשים תמכו בך’. לאט לאט ראיתי את ההישג האישי שלי שכרוך בכאב: תרומה לשינוי התודעה. אנשים אמרו לי שסרטי השיטה פתחו להם את הראש ואדם כמוני, שחשב שהניצחון הוא חזות הכל, מבין שהדרך חשובה לא פחות. כשאתה פורץ דרך יש סיכוי שאנשים אמיצים פחות ממך ילכו בה וימשכו את המיינסטרים לדרך שלך.

"לא הגענו לכנסת אבל גם לא קיבלנו אף תביעת דיבה על סרטוני השיטה. כל האנשים שאני מדבר עליהם חיים עדיין בעולם הישן, וחושבים שאפשר לאיים ולהגיש תביעות דיבה. מכתבי האיום הגיעו למערכות העיתונים, לא אלינו.

"לכסף יש מחיר, לכן לא לקחנו תרומות לקמפיין הבחירות. לא רצינו להיות מחויבים לתורמים. לו היה יותר כסף היינו מצליחים יותר, אבל כסף גם מגביל. אז מה עושים? מתמידים. בעוד ארבע שנים יראו אותי שוב. בפעם הבאה אנשים יהיו יותר קשובים.

"שוחד לא מתחיל במעטפה עם כסף. בפעם הראשונה האיש מולך בודק עד כמה תהיה מוכן לעגל פינות, ואז הוא מגיע שוב ושוב. אף אחד לא נותן לך פתאום מעטפות של כסף, זה חלק מתהליך של השחתה.

"מחאה נוצרת מתוך ייאוש של אנשים נורמטיבים ומודעים. אנשים אלה מחזיקים בציפורניים את הקיר ומרגישים שאם יעזבו, הם יחליקו לעבר תהום. אט אט מבעבעת התחושה שקורה משהו לא הוגן, לא מוסרי, לא הגיוני. כשהם לא יכולים לשלם שכר דירה - אז הם עושים מעשה.

"ההתפרצות הבאה לא תהיה התפרצות לבנה־צפונית, אלא ישראלית. הפנתרים השחורים לא הצליחו בזמנו כי זה היה בלתי אפשרי - לא היתה עיתונות חופשית ולא היו רשתות חברתיות. היום יש תקשורת ממוסדת־אלטרנטיבית שלא שרה את המנון הממסד, וכמובן טכנולוגיה. יש פה שינוי טקטוני שאנחנו חוזים בתחילתו. יש מי שמבין את זה ויש מי שמתעורר כל בוקר מופתע.

"אם אתה רני רהב, אתה היום בעיקר מתגונן. רני רהב לא יכול לשחק בהתקפה בשום משחק כי הציבור קובע את הכללים ויוצר את השינוי. המהפכה הטכנולוגית היא כמעט כמו מהפכת הדפוס - הכוח מתחיל לחזור להמונים.

"בעשר השנים האחרונות טעיתי בדרך במובן הכי עצוב ועצום של ההגדרה. חשבתי שאני חי את החלום הישראלי ושמשמעות ההצלחה היא להשיג כסף, לאסוף כוח, להיות מחובר ולהופיע במדורי רכילות כלכליים. דיברתי על עצמי רק במונחים של הצלחה חומרית, מעולם לא במושגים של אושר. הייתי צוחק על אנשים שדיברו ככה.

"לכאורה הגעתי גבוה. מעשית הייתי במקום שבו הכל התפרק. הייתי שותף לדברים איומים וידעתי שאם אני ממשיך בכיוון הזה אני מחליק אל התהום שלא מבחינה בין טוב ורע, שהחקירה הבאה תהיה עלי. נוצרו לי קרחות חרדה.

"הייתי צריך ‘מלחמת יום כיפורים’ משלי, כדי להתעורר. הזוגיות שלי כמעט התפרקה, המשפחה סבלה ואהוד ברק פיטר אותי בהודעת ביפר. אין רגע אחד מכונן שבו חל השינוי. זה אוסף של רגעים שמסמנים לך לעצור.

לראשונה בחיים שלי אני מתנהג ביושר אמיתי. אני מבין ממה נובע חוסר האמון כלפי ומודע לכך שלאנשים יש מה להגיד על התהליך שעברתי. האדם שיושב מולי חושב מה זה אומר על עצמו, על החלומות שלו, ואני אומר לו: ‘תקשיב, אתה בחלום. חלום בלהות’.

"לאחרונה פירקתי את החדר במשרד, שהיה נעול במשך שלוש שנים, עם אשתי והילדים. ארזנו הכל לארגזים קטנים והייתי בטוח שארגיש צביטה בלב, אבל מחאתי לעצמי כפיים על הדרך שעשיתי והידיעה שלא אחזור לשם.

"בור של אהבה ממלאים באהבה ולא בכסף, שעונים או מטוסים פרטיים. כשאתה מבין את זה, אתה גם מבין שאם אתה לא אוהב את עצמך, אתה לא אוהב אף אחד.  

"אני מנסה לשנות את המציאות ואוכל את החסכונות. אני כבר בסוף החסכונות, לכן אצטרך למצוא פרנסה. עשיתי פניית פרסה כל כך בלתי נתפסת מבחינתי וצריך עוד לבדוק לאן אני רוצה להמשיך מכאן. אולי אקים בית לניהול מאבקים ציבוריים שיהיה בעל כיוון מאוד ברור ונקי, שאנשים כמו נוחי דנקנר לא יוכלו להתבלבל ולחשוב שהם יכולים להיכנס אליו.

"עורכי הדין לא מתעסקים בחוק בישראל. הם כבר מזמן לוביסטים, שמדברים ברדיו ובטלוויזיה, מייצגים לקוח בתקשורת עושים ספינים בכנסת מול רגולטורים ורשויות. גם אם אשתמש במקצוע בקריירה הבאה, זה יהיה לדברים אחרים לגמרי.

הכתבה מתפרסמת בגיליון אוגוסט של מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker