חוקרים: האביב הערבי לא פרץ בגלל פייסבוק - מגזין TheMarker - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
תרגיע צוקרברג

חוקרים: האביב הערבי לא פרץ בגלל פייסבוק

האם הסיבה היחידה לכך שהאביב הערבי נתפס כמונע על ידי הרשתות החברתיות, היא שכך התעדכנו בהתרחשויות העיתונאים במערב?

תגובות

לרשתות החברתיות יוחס תפקיד מרכזי במהפכות של האביב הערבי. ציוצים, תמונות, קבוצות שנפתחו בפייסבוק וקטעי וידאו שהעלו מצרים, תוניסאים וצעירים במדינות ערביות אחרות לרשת קיבלו חשיפה במערב ונהפכו לכוכבי המהפכות. לאירועים במדינות אלה הודבק הכינוי "מהפכות פייסבוק". בתקופה שבה העולם הערבי בער ותסס, הפרשנים התייחסו למדיה החברתית כאל הגורם שהוציא את האנשים לרחובות. ואולם, מחקר חדש של חוקרים ישראלים, שבחנו את תפקידה את המדיה החברתית באביב הערבי, מראה שדווקא קיים קשר שלילי בין מחאה לבין פעילות ענפה במדיה החברתית. הגורם המשפיע לטענתם, הוא המצב הפוליטי בכל מדינה, ולא תפוצת הרשתות החברתיות בה.

“ככל שיש יותר פעילות מדיה חברתית במדינה, כך יש בה פחות מחאה. התפשטות האינטרנט והמדיה החברתית היא לא תנאי הכרחי ולא תנאי מספיק כדי להגיע למהפכות או להפגנות אלימות”, קובע פרופ’ גדי וולפספלד, ראש תוכנית התואר השני בתחומי התקשורת והמדיה החדשים בבית הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה, שהשתתף בכתיבת המחקר. “היא לא תנאי הכרחי, מכיוון שהיו הרבה מהפכות לפני פייסבוק; והיא לא תנאי מספיק, מכיוון שאם לא קיימת אי שביעות רצון, תסכול וכעס ברמה שאתה מוכן לסכן את החיים שלך, אז זה שיש פייסבוק לא משנה”.

רויטרס

המחקר שערכו וולפספלד ושותפיו, ד”ר אלעד שגב מהחוג לתקשורת באוניברסיטת תל־אביב ופרופ’ תמיר שפר מהחוגים למדעי המדינה ותקשורת באוניברסיטה העברית, ופורסם באחרונה בכתב העת The International Journal of Press/Politics, התבסס על ניתוח שיעורי החדירה והיקפי השימוש באינטרנט, בטלפונים ניידים, בפייסבוק ובטוויטר ב־20 מדינות. במקביל נאספו נתונים אודות פרמטרים כלכליים ופוליטיים שונים באותן מדינות, שהצביעו על הלך הרוח של תושבי המדינה.

כדי לבחון את השפעת הרשתות החברתיות על ההתארגנות הראשונית של המפגינים, בדקו החוקרים את מספר המצטרפים לפייסבוק בשבוע שבו התרחשו אירועי המחאה הסוערים ביותר בכל מדינה. התברר שבשבועות שקדמו להפגנות דווקא היתה האטה בקצב ההצטרפות לפייסבוק. קצב הנרשמים עלה באופן דרמטי אחרי פרוץ ההפגנות וגם החיפושים בגוגל הושפעו והתמלאו בנושאים הקשורים למחאה. כלומר, הרשתות החברתיות והאינטרנט שימשו להתעדכנות ולשיחה בעיקר אחרי שהמחאות התעוררו, אך לא היה להם חלק משמעותי בהתארגנות עצמה.

“טכנולוגיה זה מעניין אבל לא צריך להתרגש יותר מדי”, אומר וולפספלד. “אנחנו לא טוענים שפייסבוק וטוויטר לא עזרו לארגן את האנשים באותן מדינות שבהן המפגינים השתמשו בהם. לכל תקופה יש את הטכנולוגיה שלה, אבל זו לא היתה הסיבה למהפכה. צריך קודם כל לדבר על המצב הפוליטי, על המצב הכלכלי, על זכויות האדם”.

דוגמה קלאסית לטכנולוגיה שמילאה תפקיד קריטי במהפכה פוליטית, מזכיר וולפספלד, היא קלטות האודיו ששימשו להפצת דרשות של האייתוללה הגולה חומייני והניעו את המהפכה האסלאמית באיראן ב־1979. באביב הערבי, הוא אומר, היתה זו התקשורת במערב שבנתה את המיתוס של מהפכות הפייסבוק, מכיוון שזה היה ערוץ המידע שבאמצעותו נחשפו עיתונאים במערב לנעשה במדינות ערב.

“עיתונאים זרים חייבים להסתמך על מה שהם רואים בפייסבוק וטוויטר אבל זה לא אומר שזה מייצג את מה שקורה בפנים”, מציין וולפספלד. אם כן, איזו טכנולוגיה מילאה את התפקיד המרכזי בהתעוררות האביב הערבי? על כך יש לוולפספלד תשובה מעט מפתיעה: “טכנולוגיה שבאמת השפיעה היא ערוץ הטלוויזיה הקטארי אל־ג’זירה. בערוץ הזה כל הזמן מדברים על הפגנות ומחאות ומעודדים אותן". דוגמה נוספת למהפכה שיוחסה לטכנולוגיה הלא נכונה, אומר וולפספלד, היא "מהפכת הטוויטר" הכושלת ("המהפכה הירוקה"), שעוררה תקוות גדולות באיראן ב־2010 עד שרוסקה בברוטאליות על ידי השלטונות. “באירופה ראו את המהפכה דרך טוויטר, ואמרו שטוויטר הוא הסיבה להפגנות, אבל הטלפון הנייד היה הרבה יותר משמעותי”.

וולפספלד מסביר כי קיים קשר שלילי בין היקף הפעילות במדיה החברתית לבין מחאה. לדבריו, במדינות עשירות שבהן נפתחו קבוצות פייסבוק שניסו לקדם מחאה, הקריאות להפגנות אלימות לא יצאו מגבולות פייסבוק. “במדינות המפרץ, לדוגמה, שהן יותר פתוחות ויש בהן פחות דיכוי באופן כללי - האנשים פחות רוצים למחות", הוא אומר. "קיים עיקרון של אי שוויון מצטבר. במדינות שהכי זקוקות לנגישות למדיה, למשל כדי להפסיק את הדיכוי, הכי קשה להשיג אותה. במדינות עשירות וחופשיות, פחות זקוקים לזה ופחות מתעניינים בפוליטיקה”.

 

הכתבה מתפרסמת בגיליון אוגוסט של  מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם