מזרח תיכון חלש

הסערות שמטלטלות את מדינות ערב מרסקות את כלכלותיהן ושוחקות את עוצמתן הצבאית, אבל מבחינתה של מערכת הביטחון הישראלית הערבים אותם ערבים, הים אותו ים והתקציב אותו תקציב

נתן ליפסון
נתן ליפסון

מוחמד בועזיזי ניסה נואשות למצוא לעצמו תעסוקה. שיעור האבטלה בעיירה שבה גר, סידי בוזיד שבתוניסיה, היה כ־30% כך שהסיכויים שלו היו קלושים. הוא ניסה להתקבל לצבא ונדחה, וכך היה גם במקומות עבודה אחרים. בלית ברירה, הקים דוכן קטן לממכר פירות וירקות ובכ־140 דולר שהרוויח בחודש פרנס את עצמו, את אמו, דודו ואחיו הצעירים, ושילם גם את שכר הלימוד של אחותו באוניברסיטה. המשטרה המקומית התנכלה לו פעמים רבות, אבל הוא חזר שוב ושוב לשוק כדי להתפרנס. בבוקר 17 בדצמבר 2010, כשהמשטרה הופיעה פעם נוספת ודרשה ממנו לעזוב את המקום, התפרץ התסכול שהצטבר אצלו במשך שנים והוא הצית את עצמו ומת.

איור: דן לוינשטיין

בועזיזי לא ידע שהמעשה הנואש שלו יניע גל מחאה חסר תקדים, שלימים יכונה "האביב הערבי". בתוך חודש הביאו הפגנות ההמונים לנפילתו של שליט תוניסיה, זין אל־עבאדין בן עלי, ובהמשך הובילו להדחת שליטי לוב ומצרים ולהתערערותם של רבים אחרים – האחרון שבהם, לפי שעה, הוא נשיא מצרים מוחמד מורסי, שכיהן בתפקידו כשנה בלבד. גם בתימן, בבחריין ובירדן פרצו מהומות משמעותיות, ולמעשה לא היתה מדינה אחת ברצף הטריטוריאלי הערבי, ממאוריטניה במערב ועד עיראק במזרח, שהאביב הערבי לא הגיע אליה. במידה מסוימת ניתן לראות גם באירועים האלימים באיראן, שהחלו לאחר הבחירות של 2009, חלק מאותה תנועה.

לנוכח התפתחויות אלה, חייב כל מי שגדל על הנראטיב של מדינה קטנה מוקפת אויבים לשאול את עצמו מהי השפעתן על ישראל, על מקומה באזור ועל האיומים שמולם היא ניצבת. האם ייתכן שהאיום מצדן של המדינות השכנות קטן משהיה בעבר, ואולי אפילו במידה משמעותית?

מאז קום המדינה, נהנים צה"ל ומערכת הביטחון משליטה עצומה על הדיון הציבורי בנושא זה - הן בשל חשאיותו והן מכיוון שהצבא מיצב את עצמו כגוף היחיד המזין את מקבלי ההחלטות בממשלה בנתונים ובניתוחים אודות האיומים הביטחוניים על ישראל. אם הצבא קובע שיש איומים ושהם גדלים והולכים, לא נותר למשרד האוצר, לממשלה, לכנסת ולציבור אלא להתאים את עצמם לקו הרשמי. ככל שהדבר נוגע לשירותים החשאיים, שתקציבם השנתי זינק מאז 2006 מ־4.3 מיליארד שקל ל־6 מיליארד שקל, כלל לא מתקיים דיון ציבורי. אבל אם הצבא קיים כדי להגן על ישראל, אזי מידת האיום צריכה לשמש גורם מרכזי בשיקולי התקציב. ואם כך, הרי שאין מנוס מלכלול במערך השיקולים גם את מצבן הכלכלי של מדינות ערב.  

עשרות מיליוני בועזיזים
הפיכתו של בועזיזי לסמלה של תנועת האביב הערבי ולמקור ההשראה הראשוני שלה אינה מקרית. זה שנים רבות שעקב אכילס של מדינות ערביות רבות הוא אוכלוסייה גדולה ומתרחבת של צעירים שאינם מצליחים להיכנס לתוך מעגל העבודה, ונתקלים במחסומים של מערכת כלכלית מעוותת, מעורבות עמוקה של השלטון ומקורביו בעסקים, שחיתות שלטונית ושרירותיות. בכל מדינות ערב פזורים עוד עשרות מיליוני בועזיזים מתוסכלים וכועסים, ומדי שנה, בגלל הגידול הטבעי של האוכלוסייה, מצטרפים אליהם עוד ועוד צעירים ללא עתיד. היה זה כנראה רק עניין של זמן עד שהדור הזה יצא לרחובות וידרוש שינויים משמעותיים.

בחינת כלכלתן של כל המדינות המקיפות את ישראל – מצרים, ירדן, סוריה, לבנון, הרשות הפלסטינית ועזה - וכן עיראק ואיראן, מעיד על עומק הבעיות הכלכליות והחברתיות שבהן נתונות מדינות אלה.

כבר ב־1965, השנה הראשונה שביחס אליה קיימים נתוני השוואה של הבנק העולמי, היה התמ”ג לנפש של מדינות ערב נמוך מזה של ישראל: התמ”ג לנפש בירדן היה באותה שנה כ־37% מזה של ישראל וזה של סוריה היה כ־19% מזה של ישראל. כעבור 44 שנה, ב־2009, היה הפער גדול עוד יותר: בסוריה היה התוצר לנפש כ־10% מהתוצר הישראלי ובמצרים הוא היה כ־15%.

אחת הסיבות לפיגור הכלכלי של מדינות האזור אחרי ישראל היא ההיסטוריה הכלכלית שלהן. שלא כישראל, שכבר באמצע שנות ה־70 עברה לצמיחה מוטת יצוא הנמשכת, פחות או יותר ברצף, עד היום, במדינות ערב זה קרה מאוחר יותר – בין אמצע שנות ה־80 לתחילת שנות ה־90. גם הרכב הפעילות הכלכלית והיצוא של ישראל תרמו לקידומה המהיר של כלכלתה ביחס לשכנותיה: בעוד בישראל חלק ניכר מהערך המוסף הכלכלי נובע מההון האנושי, ברוב הכלכלות הערביות ענפי הפעילות הגדולים ביותר נשענים על משאבי טבע - בעיקר אנרגיה - או על כוח אדם זול.

גם שוקי היעד ליצוא של המדינות הערביות אינם מגוונים. בסוריה, בירדן ובלבנון אלה המדינות הסמוכות אליהן, מה שמעיד כנראה על ערך מוסף נמוך שעלות ההובלה ליעדים רחוקים גדולה ממנו. שוקי היעד של מצרים, עיראק ואיראן מגוונים יותר, אך הן מייצאות בעיקר נפט, גז או מחצבים – מוצרים שהערך המוסף שלהם תנודתי ונקבע בשווקים בינלאומיים.

התלות במשאבי אנרגיה לצורך יצוא חושפת חולשה נוספת של הכלכלות הערביות: ככל שהעולם מפתח יותר מקורות אנרגיה חלופיים, כך נהפכת תלותן של מדינות אלה בנפט לבעייתית יותר. גם המדינות הערביות שאינן מפיקות נפט בעצמן, ונסמכות על תמיכתן של המדינות העשירות בנפט, עלולות להיפגע מהירידה בביקוש לנפט ומקורות התמיכה שלהן צפויים להתדלדל.

המפתח לקפיצה הכלכלית טמון בחינוך. בישראל, שיעור הממשיכים לחינוך גבוה לאחר השלמת בית הספר התיכון הוא גבוה מאוד, כשני שלישים. במצרים השיעור נמוך בכמחצית ובסוריה הוא נמוך עוד יותר. המדינה היחידה שבה שיעור הממשיכים ללימודים גבוהים מתקרב לזה שבישראל היא לבנון, כ־58% מבוגרי בתי הספר התיכוניים. ככל שכלכלות מדינות ערב ימשיכו להתבסס על עלויות עבודה נמוכות ויזניחו את החינוך הגבוה, כך פוטנציאל הצמיחה שלהן יהיה נמוך יותר. כמו כן, ככל שיסתמכו יותר על משאבי טבע, כך התוצר שלהן יסבול יותר מתנודתיות.

קושי נוסף במדינות ערב נעוץ במעורבות העצומה של בכירי השלטונות ומקורביהם בפעילות הכלכלית, ובפלגנות הניכרת שלא מאפשרת את יצירתה של כלכלה אחת. כך למשל, באיראן מחזיקים משמרות המהפכה – הכוח הצבאי הכפוף ישירות לממשלה האסלאמית - בכשליש מהפעילות הכלכלית. שורה של ארגוני רווחה,  הכפופים אף הם לשלטון, מחזיקים בכחמישית נוספת. על פי אחת ההערכות, במצרים חלקו של הצבא בכלכלה הוא כ־40%. במדינות כמו עיראק ולבנון, השסועות בין לאומים ובני דתות שונים הנלחמים אלה באלה, יש לעתים הבדלים כלכליים עצומים בין אזורים שונים.

כלכלות במחנק
אבל אם כל הבעיות במדינות ערב היא האבטלה. בישראל, זינק שיעור האבטלה מכ־5.5% ב־2011 לכ־7% כעת - שיעור התואם את המיתון שבו שרויה הכלכלה. בקרב צעירים בני 15־24, שיעור האבטלה בקרב גברים ונשים דומה, ונע סביב 11%־12%. לעומת זאת, במדינות ערב המצב שונה בתכלית. בעוד ששיעורי האבטלה הכוללים גבוהים אך לא יכולים להיחשב חריגים, האבטלה בקרב הצעירים גבוהה מאוד. נשים צעירות סובלות מכך במיוחד: על פי נתונים מ־2010, במצרים, כ־54% מהן מחוסרות עבודה, ובירדן ובסוריה השיעור הוא 47% ו־40%, בהתאמה. בקרב גברים, היה שיעור האבטלה בירדן כ־24% ב־2010, ובסוריה ובמצרים כ־15%.

משמעות הדבר היא שברבות מהמדינות הערביות כמעט כל צעיר רביעי הוא מובטל, ורבים מהם מובטלים כרוניים. צעירים אלה מתקשים לתמוך במשפחותיהם המורחבות ולהקים משפחות משלהם. לצעירים, בניגוד למבוגרים, יש עתיד ותקוות ואמונה ביכולתם לשנות דברים. ואם התחושות האלה מלוות אותם מספיק זמן, הם מנסים להגר. אלה שנשארים בארצותיהם ימצאו דרכים להביע את זעמם. מכל הקשיים של כלכלות מדינות ערב, זוהי פצצת הזמן החברתית המסוכנת ביותר. בכמה מדינות היא כבר התפוצצה, ובמצרים זה קרה פעמיים. למרות האבטלה הגבוהה, אי שוויון כלכלי אינו בעיה אקוטית במדינות ערב. למרות טענות חוזרות ונשנות אודות שחיתות ומקורבים הזוכים לנתח גדול יותר מהתפוקה הכלכלית, נתונים עדכניים שמספקים הבנק העולמי ותוכנית הפיתוח של האו”ם (UNDP), מראים שדווקא בישראל, האי שוויון בחלוקת ההכנסות גדול יותר.

צילום: מקור: הבנק העולמי

לצרותיהן הכרוניות של הכלכלות הערביות נוספו בשנתיים האחרונות המהומות שכבר אירעו, ושגבו מהן מחיר עצום. בסוריה הקרועה לגזרים, שכלכלתה משותקת ברובה, מעריך לפחות מומחה אחד כי התמ”ג התכווץ בכ־60% מאז פרוץ מלחמת האזרחים. כלכלת מצרים, שהשקעות המערב בה הסתירו שנים רבות את עומק צרותיה הכלכליות, נמצאת על סף פשיטת רגל. מצב החירום חייב את השלטון להשתמש ביתרות המט”ח שלו, ובתוך שנה אחת, ב־2010־2011, הן נחתכו בחצי. כלכלת איראן נאנקת כבר שבע שנים תחת סנקציות הולכות ומחריפות, שהביאו לירידה חדה ביצוא הנפט, לפיחות, לאינפלציה ולגירעון ממשלתי ענק. עיראק אמנם צומחת בקצב מהיר, אבל המלחמות הפנימיות עדיין קורעות אותה. גם אצלה האבטלה בקרב צעירים עצומה.

אי היציבות הפנימית במדינות ערב פורמת את האמון הבסיסי החיוני לקיומן של כלכלות צומחות, מקטינה את היצוא והיבוא ומרחיקה משקיעים זרים. גם אם ישוקם אמון זה, ידרש זמן רב כדי לתקן את ההרס, ויחלפו שנים רבות עד שמדינות ערב יצליחו, אולי, לחזור למסלול תקין.

הכתבה מתפרסמת בגיליון אוגוסט של מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*



מערכת הביטחון הישראלית בשלה
דבר אחד הנראה בטוח, הוא שמדינות ערב אינן רואות בישראל איום. על פי נתוני המכון הבינלאומי למחקר השלום בשטוקהולם (SIPRI), ההוצאה הצבאית של ישראל כשיעור מהתמ”ג גבוהה בהרבה מהנתון המקביל במדינות ערב. ב־2012 הוציאה ישראל כ־6.2% מהתמ”ג על ביטחון. מבין מדינות ערב, היתה ירדן זו שהקדישה את השיעור הגבוה ביותר מהתמ”ג להוצאות ביטחון (4.6%), ואילו מצרים הפנתה לתחום זה את השיעור הנמוך ביותר מהתמ”ג שלה (1.7%).

במספרים מוחלטים, ההבדלים מתחדדים עוד יותר: על פי נתוני SIPRI, ישראל הוציאה ב־2012 כ־15.5 מיליארד דולר על ביטחון, ואילו מצרים הוציאה כ־4.2 מיליארד דולר וסוריה הוציאה 2.5 מיליארד דולר. איראן, שלה אין גבול עם ישראל, הוציאה סכום גדול בהרבה - כמעט 10 מיליארד דולר - אבל עדיין כשליש פחות מישראל. זאת ועוד: כיוון שכבר כעת נאלצות מדינות ערביות רבות ובראשן מצרים וסוריה לחתוך בשיעור ההוצאה הצבאית, בשל מצבן הכלכלי, צפוי הפער בינן לבין ישראל לגדול עוד יותר. ייתכן אפילו שב־2013 יהיה שיעור ההוצאה בישראל כפול מזה של מדינות ערב.

נתונים אלה אודות הוצאות הביטחון של מדינות ערב הגובלות בישראל אינם מספקים סיבות להניח שהן מתכוננות למלחמה קונבנציונלית. מצבן הכלכלי הנוכחי מחליש אפשרות כזאת עוד יותר ומצבן הפנימי של שתי הגדולות שבהן, מצרים וסוריה, בוודאי לא מאפשר להן לצאת מלחמה כזו. מלחמת טילים ארוכי טווח היא עדיין אופציה קיימת, כפי שהראו בעבר נשיא עיראק, סדאם חוסיין, ומנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, ואולם אף אחד מהם לא ניסה – וממילא לא הצליח - להשיג הכרעה מול ישראל. בהיעדר כוחות קרקעיים משמעותיים, נסראללה כלל אינו יכול להשיג הכרעה כזו, בוודאי לא נוכח כוחו של צה”ל וללא תמיכה סורית.

אמנם מתקפת טילים יכולה לגרום נזק מוראלי משמעותי בישראל ולשבש את החיים האזרחיים, אך יכולתה לפגוע משמעותית בכלכלתה נמוכה, בוודאי לאור התגובה הצפויה של צה”ל. כך קרה במלחמת לבנון השנייה, אז היתה למתקפת חיזבאללה ול־34 ימי הלחימה שבאו אחריה השפעה קטנה בלבד על כלכלת ישראל.

גם מדינות עניות יכולות להוות סיכון לשלום העולמי. קוריאה הצפונית ופקיסטאן, למשל, בחרו בפתרון של מדינות עניות: השגת נשק אסטרטגי לא קונבנציונלי, ובמילים אחרות, נשק גרעיני. זהו פתרון מתאים למדינות עניות מפני שהוא מאפשר להן להשיג הרתעה משמעותית לאורך זמן, והצורך לחדש אותו קטן מזה של נשק קונבנציונלי. עם זאת, הסיכוי שמדינות ערביות יבחרו להצטייד בנשק גרעיני אינו גבוה, שכן רכישת נשק כזה היא כמעט בלתי אפשרית. הזמן הדרוש לשם הבאתה של מערכת כזו לכשירות מבצעית הוא ארוך במיוחד, וההצטיידות בה כרוכה בסכנה של סנקציות כלכליות קשות שבמצבן הנוכחי של הכלכלות הערביות עלול להביא להתמוטטותן המיידית. לפעמים אפילו אין צורך בסנקציות, כמו במקרה של סוריה, שמתקני הגרעין שלה הושמדו עוד לפני שהוטלו עליה סנקציות כלכליות כלשהן.

כלכלת מדינות ערב מעולם לא היתה חלק מהדיון הביטחוני הציבורי בישראל. תחת זאת, הדיון התרכז בעיקר בהצהרות הלוחמניות של כל הצדדים ובספירה הדדית של חיילים, טנקים ומטוסים. אבל הצ’ק שאמור לפרוע את כל זה הוא צ’ק כלכלי, ומידת האיום שכנגדו על ישראל להצטייד ולאמן את צבאה נגזרת ישירות מעוצמתן הכלכלית של המדינות המצויות בעימות עמה. עוצמה זו, כפי שנראה מיד בסקירת כלכלתן של שמונה המדינות שנבדקו, נחלשה מאוד בשנים האחרונות. מצרים על סף פשיטת רגל; מלחמת האזרחים בסוריה מסיגה את כלכלתה לפחות בעשור; ירדן מתגלגלת ממשבר למשבר; עיראק עסוקה בעיקר בהתאוששות וקרועה בין סיעות יריבות. ואיראן? היא אמנם לא ויתרה על תוכנית הגרעין שלה, אבל כלכלתה נאנקת תחת עומס הסנקציות, ובחירתו של הנשיא החדש רוחאני עשויה לבשר על שינויים חיוביים ביחסה למערב. בכל מקרה, איראן היא לא רק הבעיה של ישראל. היא נמצאת במקום גבוה מאוד על סדר יומן של אומות העולם, ומדינות המערב בראשן. מגמות אלה חייבות להילקח בחשבון כגורם מרכזי בשיקולי התקציב.

הם לא מפחדים - ההוצאה הצבאית השנתית ב־2102, במיליוני דולריםצילום: SIPRIמקור

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker