מעבר למחאה ולמדינת הרווחה - מגזין TheMarker - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
יוסי דהאן

מעבר למחאה ולמדינת הרווחה

השיח הציבורי השטחי מציג שתי אפשרויות לניהול הכלכלה: מדיניות שבה אמצעי הייצור מולאמים, או קפיטליזם דרוויניסטי חסר מגבלות. מודל הביניים של הכלכלה החברתית מציע ראייה מורכבת יותר של המציאות הכלכלית, ועשוי לצמצם את מקורות האי שוויון

תגובות

באוגוסט 2007, כמדי שנה מאז 1971, התכנסה בעיירה השווייצית דאבוס האליטה הכלכלית העולמית. בדיון שעסק ביציבות שוקי הפיננסים העולמים, הזהיר פרופ' נוריאל רוביני מפני שאננות: "הפחד הגדול הוא ללא ספק העובדה שאין עתה פחד בשוקי הפיננסיים", אמר רוביני. ואולם סיפורי הדובים שלו (סמל לשוק פיננסי הנמצא בירידה) הצחיקו את היושבים באולם, ובהם את יעקב פרנקל, נגיד בנק ישראל לשעבר ולעתיד, ובאותה עת סגן יו"ר תאגיד הביטוח העולמי AIG. "המציאות", העיר פרנקל, "היא שאנחנו רואים הרבה דובים מכוערים שמגדלים קרניים והופכים לפרים (סמל לשוק פיננסי הנמצא בעלייה)". דבריו זכו לתשואות רמות מהקהל.

כשנה לאחר מכן קרסה המערכת הפיננסית העולמית, שלא היתה אלא הונאת פירמידה גלובלית, והתחולל המשבר הכלכלי החמור ביותר מאז השפל הגדול של שנות ה־30 בארצות הברית – משבר שאת תוצאותיו האכזריות חשים מאז ועד היום מיליוני אנשים ברחבי העולם. אגב, ראשי תאגיד הביטוח AIG, שהתנהלותם הביאה את התאגיד לסף פשיטת רגל, ושרק הזרמת כספי ציבור מהממשל האמריקאי הותירה אותו חי, החליטו זמן קצר לאחר קבלת כספי החילוץ להעניק לעצמם בונוסים בסך כולל של 165 מיליון דולר.

מאיה שלייפר

הסיפור הזה אודות עיוורון קוגניטיבי ושחיתות מוסרית אינו חריג. זהו סיפור מייצג אודות כשלים מבניים ומוסריים בגרסה אחת מרכזית של קפיטליזם: הקפיטליזם הניאו ליברלי, שהוא הסדר הכלכלי הדומיננטי בעולם כבר יותר משלושה עשורים. סדר כלכלי זה, שפטרוניו הפוליטיים הם רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר, התברר כבלתי רציונלי בעליל, וככזה הפועל לטובתם של מעטים על חשבונם של השאר. זהו משטר כלכלי החותר תחת הנחות היסוד המוסריות שלהן הוא מטיף, המדברות על שוק תחרותי חופשי והוגן, ועל סילוקה של המדינה ממעורבות בתחום הכלכלי – אותה מדינה שאת סיועה הוא רץ לבקש בעת משבר.

הפרשנות לעיקרון העל האתי לו מטיפים חסידי הקפיטליזם הניאו ליברלי - עיקרון האחריות האישית, הקובע שאדם אחראי לתוצאות מעשיו - מיתרגם במציאות לפרקטיקה שבה אם תוצאות מעשיך מביאים לרווח אתה היחיד שזכאי ליהנות ממנו, אבל במקרים של הפסד צריכים השאר לשאת בעלויות הפסדיך. "הפרטה של רווחים והלאמה של סיכונים", כינה זאת החוקר דייוויד הארווי. כדי להבין את עומק העיוות בסדר זה, אין צורך להרחיק את העדות עד לארצות הברית. די להיזכר במשבר הבנקים של 1983 בישראל ובחילוצם על ידי המדינה, ובהסדרי התספורת המתנהלים בהיכלות המשפט בימים אלה, שבהם כספי פנסיה של אזרחים מממנים את ההפסדים שגרמו הכישלונות הניהוליים ותאוות הבצע של טייקונים ישראלים.

המבחן המרכזי של כל סדר כלכלי וחברתי הוא השאלה אם הוא פועל לטובתם של אלה החיים בו. תנועות המחאה במדינות רבות בעולם וגם בישראל מוחות בימים אלה נגד הסדר הקפיטליסטי בסיסמה "אנחנו 99 האחוזים" - 99% הנושאים בעול שאינם זוכים ליהנות מפירות שיתוף הפעולה החברתי והכלכלי שאותם קוטפים המעטים השייכים לאחוז הנותר. בארצות הברית, גדל חלקו של האחוזון העליון בהכנסה לאומית מ־10% ב־1979 ל־20% כעבור 30 שנה. מ־2009, בתום המיתון, ועד 2011, גדלה הכנסתם הממוצעת של אלה השייכים לאחוזון הזה - שחלקם אחראים במידה רבה למשבר הכלכלי - ב־11% נוספים. באותו זמן ראו אלה השייכים לשאר 99% כיצד הכנסתם יורדת מעט.

בישראל גדלה עלות שכרם של המנהלים הבכירים של התאגידים הנמנים עם רשימת תל אביב 25 ב־161% ב־2003־2010. ב־2011 תוגמלו המנכ"לים של 100 החברות הגדולות ביותר שמניותיהן נסחרות בבורסה של תל אביב (תל אביב 100) בסכום שנתי כולל של 6.48 מיליון שקל בממוצע, או במונחים חודשיים - כ־539.9 אלף שקל. תגמול זה, שכלל שכר ו/או דמי ניהול, מענקים ותשלום מבוסס מניות, היה גבוה בערך פי 60 מהשכר הממוצע במשק ב־2011, ופי 130 משכר המינימום. באותה שנה, גילתה רשימת המיליארדרים של המגזין "פורבס" כי יש קבוצה מצומצמת מאוד שהקפיטליזם פועל בוודאות לטובתה: מספר המיליארדרים בעולם צמח מ־322 ב־2000 ל־1,426 ב־2013. אי הצדק הגלובלי בא לידי ביטוי בכך שההכנסה הממוצעת של אלה השייכים לחמשת האחוזים העליונים בעולם גדולה פי 300 מהכנסתם הממוצעת של אלה השייכים לרבעון התחתון של אוכלוסיית העולם. הפערים בין עשירים לעניים בעולם רק הלכו וגדלו מאז סוף שנות ה־80 ועד היום.

ברוב מדינות העולם מתקיים הסדר הקפיטליסטי בתוך מסגרות פוליטיות דמוקרטיות, אבל המתח בין שני המרכיבים הללו גורם לכך שבנסיבות רבות המרכיב הקפיטליסטי חותר תחת המרכיב הדמוקרטי. העיקרון הדמוקרטי המכונן של שוויון פוליטי קובע כי כל אזרח צריך ליהנות מהזדמנות שווה להשפיע באופן אפקטיבי על ההליך הפוליטי - הזדמנות שלא באה לידי מיצוי אך ורק בהענקת קול שווה לכל אזרח בבחירות. והנה, מתברר כי אי שוויון חברתי וכלכלי גדול מדי, כמו זה המיוצר על ידי הסדר הקפיטליסטי במדינות דמוקרטיות רבות, מפר את עיקרון השוויון הפוליטי. לאנשים הנהנים ממשאבים כלכליים רבים יותר, השכלה גבוהה יותר ופנאי רב יותר, יש השפעה פוליטית גדולה יותר מזו של מי שחסרים את המשאבים הללו.

 

הכתבה מתפרסמת בגיליון יולי של  מגזין TheMarker

למנוי למגזין TheMarker  חייגו:  5200*

 

 

קשה להפריז, בעיקר בישראל, בהשפעתם של בעלי הון על הפוליטיקה הדמוקרטית. הודות להשפעתם בתרומות כספיות ישירות למועמדים פוליטיים, שליטתם בסדר היום ובשיח הציבורי באמצעות בעלות על אמצעי התקשורת המרכזיים, ויכולתם לשכור לוביסטים ואנשי יחסי ציבור לצורך קידום ענייניהם, נהנים בעלי הון בדמוקרטיה קפיטליסטית מעוצמה רבה בקביעת המדיניות החברתית והכלכלית. ראו למשל את אי יכולתו של ממשל אובמה להחיל רפורמות משמעותיות בוול סטריט, ואת עוצמת בעלי ההון ושליחיהם בדיונים המתנהלים סביב שמירת האינטרס הציבורי בתעשיית הגז הישראלית.

נוסף על הכלים שהוזכרו לעיל, בידיהם של אנשי ההון נמצא מרכיב עוצמה משמעותי אחר, הטמון בעצם יכולתם לאיים על מקבלי ההחלטות בהעברת הונם ומפעליהם אל מחוץ למדינה, או לנקוט שביתת הון - סירוב להשקיע עד למילוי דרישותיהם. כך נוהגת, למשל, חברת אינטל ישראל. שליטה כזו של אוליגרכיה מצומצמת מצמיחה אצל אזרחים מן השורה ציניות וייאוש מהמשטר הדמוקרטי, כלומר, מעצם יכולתם לעצב עתידם ולפעול למען טובת הכלל.

מדינת הרווחה, הנמצאת תחת מתקפה בשלושת העשורים האחרונים, אינה יכולה להעניק מענה לבעיות מבניות אלה של עיוות הסדר הדמוקרטי על ידי הסדר הקפיטליסטי. מדינת הרווחה נועדה לתקן את תוצאותיו השרירותיות והבלתי מוסריות של משטר קפיטליסטי שבו הבעלות על אמצעי הייצור וההון נמצאים בידי קבוצה קטנה של אנשים, והיא מנסה להגביל את תוצאות פעילותו של השוק הכלכלי ולתקן את כשליו באמצעות מגוון צעדים ואמצעים - חלוקה מחדש של הכנסות, הבטחת סף מינימלי של רווחה באמצעות יצירת רשת ביטחון חברתית, אספקת שירותים חברתיים אוניברסליים וניסיון להבטיח נקודת פתיחה שווה באמצעות מימוש עיקרון שוויון ההזדמנות בחינוך ובתעסוקה.

אלון רון

גם איגודים מקצועיים, שמספרם והשפעתם הולכים וקטנים עם השנים במדינות שונות בעולם, בעקבות הליכי גלובליזציה, הפרטה והפרדה של מפעלים והגבלות חוקיות ומתקפות של בעלי הון, נועדו להגדיל את כוח המיקוח של העובדים לשיפור תנאי עבודתם ואינם ניסיון לשינוי מבנה הבעלות על אמצעי הייצור וההון. אמצעים אלה אינם יכולים לשמש פתרון לאי השוויון העצום ההתחלתי המאפיין את השוק הכלכלי. הם אינם מבטלים את היתרון המבני של ההון במשטר קפיטליסטי, את השפעתו המשחיתה על המשטר הדמוקרטי, ואת פגיעתו בחירויות, במעמד האזרחי השווה ובזכותם הבסיסית של אנשים ליטול חלק משמעותי בעיצוב חייהם הקולקטיביים.

אין צורך להיות מרקסיסט אדוק כדי לעמוד על הקשר שבין דמוקרטיזציה כלכלית לדמוקרטיה פוליטית וצדק חברתי. הוגים ליברלים קלאסיים כג'ון סטיוארט מיל, והוגים בני זמננו כג'ון רולס, עמדו בהרחבה על הקשרים ההדוקים שבין מרכיבים ערכיים ומוסדיים אלה. העמדה השכיחה בשיח הציבורי מצמצמת את הדיון לבחירה בין מדיניות כלכלית צנטרליסטית נעדרת שוק, שבה אמצעי הייצור מולאמים, לבין קפיטליזם דרוויניסטי חסר מגבלות, ובכך מציגה דילמה וולגרית ומופרכת, הן בהיבט העובדתי והן בהיבט הערכי. המשבר העמוק מחייב חשיבה מחודשת אודות ההסדרים הכלכליים הקיימים. יש צורך בפיתוח כיוונים חדשים להרחבת זכותם הדמוקרטית של אזרחים לעצב את חייהם, להגדיל חירויות ולצמצם את האי שוויון ההולך ומתרחב.

הסדרים כאלה יכולים להתממש במודל ביניים, המכונה לעתים כלכלה חברתית או סוציאליזם של שוק. מודל כזה לוקח ברצינות את הביקורת של כלכלנים קפיטליסטים כפרידריך האייק על מגבלותיה של הכלכלה המתוכננת בכל הקשור למידע, תמריצים, יזמות ולקיחת סיכונים וסכנת ההשחתה שבשליטה של אליטה פוליטית. והוא מכיר בתרומתו של שוק כלכלי ליעילות ולביטוי של אספקטים מסוימים של חירות אישית.

מה שמשותף לגרסאות השונות של סוציאליזם של שוק הוא יצירת משטר כלכלי שבו הבעלות על אמצעי הייצור אינה אך ורק בידי אנשים פרטיים, אלא חלקים גדולים ממנה נמצאים בבעלות הציבור. זהו הסדר המצמצם באופן משמעותי את אחד ממקורות אי השוויון בהכנסות בין אנשים בחברה קפיטליסטית – הכנסות שמקורן בבעלות על אמצעי הייצור ובשליטה על הון. גרסה מרכזית של מודל זה, שאחד המייצגים המוקדמים שלה הוא ג'ון סטיוארט מיל, מציעה להרחיב את העיקרון הדמוקרטי גם לתחום הכלכלי, ולאפשר לעובדים לנהל באופן עצמי דמוקרטי את המפעלים הכלכליים שבהם הם עובדים. תחיית הקואופרטיבים בשנים האחרונות בישראל ובמדינות רבות אחרות, הם ביטוי למגמה זו.

מודל כלכלי דמוקרטי מבוסס על שלושה מרכיבים: ניהול עצמי של מפעלים על ידי עובדים; קיומו של שוק כלכלי למוצרים ושירותים; ושליטה ציבורית על השקעות. ניהול עצמי יכול להיות ישיר במפעלים קטנים, או מבוסס על דמוקרטיה של נציגים במפעלים גדולים. מפעלים המבוססים על עיקרון זה אינם בהכרח יעילים פחות ממפעלים בבעלות קפיטליסטית. עובדים המחזיקים בבעלות על המפעל שבו הם עובדים חשים פחות ניכור כלפי מקום עבודתם, ויש להם תמריץ להתאמץ מכיוון שהם מתחלקים ברווחיו עם חבריהם. מקורם של כספי ההשקעות הכלכליות במפעלים אלה אמור להגיע ממס שמשלמים המפעלים על הנכסים וההון שברשותם. כספים אלה מושקעים בקהילות מקומיות על בסיס שני קריטריונים: רווחיות עתידית ויצירת מקומות עבודה.

סדר כלכלי שבו לצד מפעלים בבעלות פרטית קיימים מפעלים הנמצאים בבעלות עובדיהם ומנוהלים באופן דמוקרטי, מבטיח את צמצום האי שוויון הנובע מעושר כלכלי, מאפשר את הקטנת פערי השכר השערורייתיים הקיימים כיום בין שכבת המנהלים התאגידית לבין עובדים מן השורה, ומונע את ריכוז העוצמה הכלכלית והפוליטית בידי מעטים. כיום קיימים בעולם לא מעט מפעלים המנוהלים כך, והמפורסמים שבהם הם הקואופרטיבים שבבעלות עובדים שהוקמו בחבל מונדרגון בספרד לפני יותר מ־50 שנה והתפשטו למדינות נוספות בעולם, כולל ארצות הברית. ב־2012 הסתכמו מכירות תאגיד מונדרגון על שלל מפעליו בכ־4 מיליארד יורו.

לשיטה זו יש כמובן מבקרים רבים. קולות הביקורת נוגעים בין היתר לחשש מפני התפתחותה של העדפה למקסום הרווח לעובד על חשבון הגדלת הרווח הכללי של המפעל, ולאטיות בתגובתם של מפעלים אלה לעלייה בביקוש למוצרים, להרחבת הייצור ולהגדלת כוח העבודה. ואולם קיומם של מפעלים כלכליים תחרותיים בניהול עצמי מעידה שיש ביכולתם להתמודד בשוק מול מפעלים בבעלות פרטית.

מלבד צמצום הפערים החברתיים והכלכליים ומתן שליטה רבה יותר לאזרחים על חייהם, אחת התרומות המרכזיות של מפעלים דמוקרטיים היא עידוד ההשתתפות הפוליטית וחיזוקה במישור המקומי והלאומי. קשה לפתח אישיות דמוקרטית כאשר רוב חייך - חיי העבודה - מתנהלים במסגרת הייררכית אנטי דמוקרטית ונוקשה. השתתפות אקטיבית בניהול חיי העבודה היא בסיס חינוכי משמעותי לפיתוח עמדות, כישורים ותכונות אישיות להשתתפות פוליטית אפקטיבית, התורמת תרומה ממשית לחיזוקן של חירויות האזרחים. דמוקרטיזציה של הכלכלה ושל חיי העבודה מרחיבה את שיתוף הפעולה ומחזקת את הסולידריות בין אזרחים.

הסדר אפשרי נוסף, המגשים את מה שג'ון רולס כינה "דמוקרטיה של בעלי קניין", משרטט הכלכלן והפילוסוף ג'ון רומר מאוניברסיטת ייל. זהו הסדר שבמרכזו פיזור נרחב של הבעלות על אמצעי הייצור, המתבצע באמצעות חלוקה של מניות תאגידים בין כל האזרחים, כך שכל אחד מהם מקבל לידיו תיק מניות המעניק לו גם את הזכות לקבל דיווידנדים מרווחי התאגידים שבמניותיהם הוא מחזיק. על פי שיטה זו, ניתן לסחור במניות אלה, אך לא למכור אותן בכסף - זאת כדי למנוע מהעשירים לקנות את חלקם של העניים. במודל זה הבנקים מולאמים אולם הם פועלים על פי כללי השוק, זהו מודל הטרוגני הכולל גם תאגידים בבעלות פרטית, שכאשר בעליהם הולכים לעולמם, מניותיהם מחולקות לכלל הציבור. מרכזיותו של השוק בהסדר שמציע רומר מתגבר על בעיות מידע ותמריצים המאפיינים כלכלות מתוכננות ריכוזיות.

הכנסה בסיסית לכל (Universal Basic Income) - תשלום אחיד המשולם על ידי המדינה במועדים קצובים לכל אדם בוגר בחברה באופן שאינו תלוי במידת עושרו או עוניו, הוא הסדר נוסף המנסה לתקן את כשליו של השוק ולממש את הערך הליברלי היסודי של חירות. בין תומכיו של הסדר זה נמצאים הן צ'ארלס מוריי, הוגה אמריקאי שמרן ימני בולט, והן פילוסוף ליברטריאן שמאלי כפיליפה ון פריז', הסבור שעל מנת להבטיח חירות אמיתית לכל יש להעניק לכל אחד אמצעים כלכליים, שהמרכזי שבהם הוא הבטחת הכנסה מינימלית.

הסדר כזה יאפשר לעובדים ליצור תעסוקה כעצמאים, יגדיל את כוח המיקוח שלהם, יאפשר להם לסרב להצעות של מעבידים מנצלים, ויעניק להם זמן לעסוק בפעילויות למען הקהילה ולממש את אזרחותם הדמוקרטית באופן אפקטיבי יותר. בהסדר כזה יש גם מרכיב פמיניסטי: בשוק עבודה שבו נשים מופלות, הוא יעניק להן הכנסה קבועה בטוחה ויפחית את תלותן הכלכלית בבני זוגן.

קריסת המערכת הפיננסית, הקשר בין הון לשלטון המשחית את התרבות הפוליטית הדמוקרטית, אי השוויון ההולך וגדל בין מיעוט קטן לכל השאר, שיטת תגמול המנתקת בין אחריות אישית לתוצאה, הרס הסביבה ומשכון עתידם של הדורות הבאים - כל אלה מחייבים חשיבה חדשה כלכלית וחברתית וזניחת אידיאולוגיה כלכלית המתחזה לידע אובייקטיבי. מיליוני האנשים המוחים בימים אלה במדינות רבות ברחבי העולם - קהל מפגינים הכולל את אלה המצויים בתחתית הסולם החברתי והכלכלי, אנשי המעמד הבינוני ההולך ומצטמק וצעירים ללא אופק תעסוקתי מבטיח עתידי - אינם מוכנים לשאת עוד את הסדר הקיים. המפגינים מבקשים תיקון כלכלי, חברתי ופוליטי החורג מרטוריקת הרפורמות המרגיעה של אליטות פוליטיות וכלכליות שמטרתה הבטחת המשכו של הסדר הישן. הם תובעים עתיד טוב יותר, המבוסס על עקרונות של צדק חברתי, והם מעוניינים בחברה של אנשים שווים וחופשיים הפועלים באופן סולידרי והוגן למען תועלתם ההדדית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם