בעיות הראייה של העשירים

מחקרים שבחנו את השלכות החיים המרופדים על האישיות וההתנהגות גילו שהרבה כסף לא בהכרח הופך אנשים לטובים, נדיבים או אמפתיים יותר

אורן פרנק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורן פרנק

נראה שכבר מוסכם על רובנו שהפער בין עשירים לעניים הולך וצומח, ולראייה, בשנה שעברה הכריז ה־OECD ש־30 מבין 34 המדינות החברות בו חוות את אי השוויון הכלכלי הגבוה בתולדותיהן. המספרים ידועים וכואבים; כמחצית מאוכלוסיית ארצות הברית אינה מסוגלת לספק את צורכיה הבסיסיים, בעוד שהמאיון העליון הולך ומתעשר בממדים אפיים. כן, גם לאורך המיתון הגדול. התוצאות גם הן מוכרות עד לזרא; התפוררות המרקם החברתי דרך מגוון רחב של חוליים חברתיים המשויכים לתופעה: השמנת יתר, הריונות בגיל נוער, חוסר סובלנות, וכמובן אלימות גואה.

למרות כל זאת, לתחושתי, הדיון הכה חשוב הזה נערך לפרקים באופן חד צדדי; אולי בגלל שיש הרבה יותר עניים מעשירים, נראה שהדעת והמדיה נוטות להתמקד כמעט רק בסבלם של הראשונים, ומזניחות לחלוטין את קשייהם של אותו מיעוט עשיר שרובנו לא מכירים מקרוב. ייתכן שאנחנו גורמים להם בכך עוול גדול.

חשבו לרגע על אותו מיעוט, בני אדם, בשר ודם כמונו, ספונים בבתיהם המפוארים, נעולים בג’יפים הגדולים שלהם ובטרקליני המחלקות הראשונות או במטוסים פרטיים. אחוזי חרדות פן אחרים מבקשים את קרבתם רק בשל הונם, הם נאלצים לבחור את חבריהם רק בקרב אותו מאיון מצומצם, ולבלות אתם באתרי תיירות מבודדים משאון קיומו של שאר המין האנושי. מה אנחנו באמת יודעים עליהם ברמה הרגשית? על הבדידות, החרדה שבחוסר חרדות אמיתיות, התחרותיות האינסופית שלעולם לא יודעת שובע, כל הזמן הפנוי הזה ללא שום דבר דחוף באמת. האם מישהו מאתנו, הלא עשירים, ניסה אי פעם למקד את יכולות האמפתיה שלנו בהם? מי מאתנו - כולל אלה מאתנו שכה רוצים להיות עשירים - הטריח את עצמו לנסות ללמוד ולהבין מה המשמעות והמחיר האמיתי של להיות חבר באותו מועדון?

ובכן, מתברר שכן. לא מעט חוקרים עמלים על לימוד המשמעויות האישיות והאישיותיות של אותו אי שוויון. אחד מהם הוא הפרופסור לפסיכולוגיה דאכר קלטנר מאוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה. קלטנר ערך שורה ארוכה של ניסויים שמטרתם להבין טוב יותר את הצד של העשירים במשוואת האי שוויון. התוצאות, איך לומר, לא ממש מפתיעות וגם לא מאוד משמחות. העשירים נוטים באופן מובהק להיות פחות אמפתיים, פחות אלטרואיסטיים ויותר אנוכיים. שורה של 12 ניסויים שונים הראתה שאנשים ממעמד כלכלי נמוך יותר הם נדיבים, אמפתיים ומפגינים חמלה יותר מאחיהם העשירים. לעומת זאת, יכולתם של העשירים לחשוב על נושאים דרך קונטקסט נמוכה, והם רואים את העולם דרך פריזמה אחת: עצמם. אני מניח שאתם לא ממש בשוק. קלטנר לא עצר בשאלונים וראיונות, והמשיך לבחון גם אספקטיים פיזיים של אותה הבחנה. בבדיקה של עצב הוואגוס (“העצב התועה”) המסייע למוח לספוג ולהגיב לחוויות אמוציונליות, התברר שהנבדקים מהמעמד הכלכלי הגבוה הראו עוצמת תגובה רגשית נמוכה יותר. הם גם נטו פחות ליצור קשר עין עם אחרים, והיו עסוקים יותר בטלפון החכם שלהם.

לטעמי, המבדק המרתק ביותר היה דווקא זה שבחן את היכולת להבין את רגשותיהם של בני אדם אחרים דרך צפייה בהבעותיהם. יחד עם עמיתו מייקל קראוס, גילה קלטנר שיכולתם של העשירים לראות ו”לקרוא” את תחושותיהם של אחרים נמוכה משמעותית.

כאן צף דיון מרתק באם אנו צריכים להשתתף בצערם של אותם אמידים, שאולי לרוע מזלם פשוט גדלו ללא הצורך והאימון הנחוץ כדי להבין את תחושותיהם של נותני השירותים שלהם. כדי להוסיף קושי לשאלה, קלטנר גם לא נדרש להבדלים בין תגובות של עשירים של כסף ישן לסתם נובורישים. בכל מקרה, נראה שהתוצאה הזו מעניקה ממד חדש לטענה הנושנה שהעשירים כקורח לא רואים אף אחד ממטר.

הטור מתפרסם בגיליון יוני של

לקבלת גיליון היכרות חינם,  חייגו:  5200*


הכותב הוא מייסד ומנכ"ל LRN ומחבר הספר "איך" שיצא במהדורה עברית מבית "מטר"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker