דם, שחיתות ויהלומים - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
אוצרות טבע

דם, שחיתות ויהלומים

במכרות היהלומים של אנגולה נרמסות זכויות אדם בסיסיות בשם החיפוש אחר המחצב היקר. העיתונאי והאקטיביסט האנגולזי, רפאל מרקז דה מוראיס, החושף מקרים מחרידים כאלה כבר יותר מ־20 שנה, סובל בשל כך מהתנכלויות הממשלה, אך למרות הכל מאמין שניתן עדיין לחולל שינוי בארצו מוכת השחיתות

5תגובות

לינדה מואיסה דה רוסה איבדה בתוך חודשיים את שני בניה. “בני הצעיר היה כורה יהלומים, שמו היה פריירה אדוארדו אנטוניו”, היא מספרת בפנים חתומות. ב־5 בדצמבר 2009, הוא נהרג ביחד עם 44 כורים נוספים, כשהכוחות החמושים של אנגולה (FAA) הרסו את היתדות שתמכו במכרה שבו עבדו וקברו אותם בעודם בחיים. כעבור חודשיים נרצח גם בנה הבכור של דה רוסה, קיטו. הוא עבד במכרה פתוח באזור פונה שבצפון־מזרח אנגולה, כאשר הגיעו אנשי חברת האבטחה הפרטית טלסרוויס ודרשו מהכורים שוחד. לקיטו לא היה מספיק כסף, והוא שילם על כך בחייו. “קודם הכו אותו במצ’טה במצחו, אחר כך שיספו את צווארו והוא מת”, היא אומרת.

סיפורה של דה רוסה, תושבת הכפר קפונפו, הוא רק אחד ממאות סיפורים מצמררים המעידים על שפיכות הדמים והשחיתות שבה נגועה תעשיית כריית היהלומים של אנגולה. חיילי הכוחות החמושים מעורבים בתקריות אלימות בלונדאס, אזור כריית היהלומים הגדול במדינה הנמצא בצפון מזרחה. הם מגנים על חברות הכרייה, שבהן יש לקציני צבא בכירים אחזקות, והאלימות נגד הכורים היא אחת הדרכים לבסס את שליטתן באזור. בתוך כך, חברת האבטחה הפרטית טלסרוויס, שגם בה יש לקציני צבא בכירים אחזקות, מעורבת אף היא באלימות.

אי–פי

“אני מסתובב באזור כבר 20 שנה, ואני יכול לומר שהאווירה שם מדכאת. זה כמו מחנה ריכוז”, מספר למגזין TheMarker רפאל מרקז דה מוראיס, עיתונאי ופעיל זכויות אדם אנגולזי. “זכויותיהם של אנשים נרמסות בשם חיפוש היהלומים. שוחחתי עם אנשים שנתפסו ועונו אחרי שדגו דגים או לקחו מים מהנהר, רק משום שמאבטחים שעבדו בשם חברות הכרייה טענו שהנהרות הללו שייכים למרבצי היהלומים”.

דה מוראיס צילם את עדותה של דה רוסה והעלה אותה לאתר שלו, Maka Angola, וגם ליוטיוב, שם הוא זכה לכ־360 צפיות בלבד. עדות זו, ועשרות סיפורים קשים אחרים, מופיעים גם בספרו Blood Diamonds: Corruption and Torture in Angola (“יהלומי דמים: שחיתות ועינויים באנגולה”). כמו כן מפורטים בו מעשי זוועה שביצעו חברות האבטחה הפרטיות. אלה, נטען בספר, רצחו במרוצת השנים יותר מ־100 בני אדם ועינו יותר מ־500. תשעה קציני צבא המוזכרים בספר הגישו בשנה שעברה תביעה נגד דה מוראיס בניסיון למנוע את הוצאת הספר בפורטוגל, אך בית המשפט פסק לטובתו. עם זאת, הקצינים הגישו באחרונה תביעה אזרחית נגדו בדרישה לפיצויים בסך 051 אלף יורו.

רוב התחקירים שפרסם דה מוראיס מתמקדים בנעשה באגן קואנגו שבצפון־מזרח המדינה, האזור העשיר ביותר ביהלומים הטמונים באדמות סחף. דה מוראיס מנסה לשמש פה לכורים ולבני משפחותיהם, שאיש אינו מוכן לתת דין וחשבון על הקורה להם. בספרו הוא מתאר מקרים חוזרים ונשנים שבהם התעללו אנשי טלסרוויס בכורים לא חוקיים, שרבים מהם נכנסים למדינה מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. בפברואר 2010, למשל, הוצאו להורג 22 כורים כאלה בירי, ללא משפט. במארס 2011, מאבטח של טלסרוויס השתמש במצ’טה מחוממת כדי לענות כורה בצריבות על גבו, כך על פי העדויות המפורטות בספר.

ב־2006 הגיש דה מוראיס עצמו תלונה למשטרה בקואנגו, לאחר שניסה לסייע לג’ק קוילולה, כורה ממוצא קונגולזי, שנפצע. לדבריו, אנשי טלסרוויס שיסו בקוילולה כלבים, הפשיטו אותו, היכו אותו באת חפירה ואילצו אותו לסחוב מים ולבצע מטלות אחרות. כשדה מוראיס מצא אותו, כבר חדר זיהום לפצעיו. הוא לקח אותו לבית החולים, אך שם הוא מת. “טלסרוויס מפרה את החוק, משום שאנשיה לא מסגירים כורים לא חוקיים למשטרה, אלא מענים אותם, מאלצים אותם לעבוד בעבודות כפייה, ובחלק מהמקרים אף רוצחים אותם”, כותב דה מוראיס בספרו. “החוקה של אנגולה אוסרת על הטלת עונש מוות. ואולם עובדי טלסרוויס גוזרים בקלות עונשי מוות על כורים ומבצעים אותם בירייה או בשיסוף גרונותיהם במצ’טה”.

יהלומי מלחמה
שורשיה של סוגיית יהלומי הדמים באנגולה נעוצים במלחמת האזרחים שבה היתה המדינה שרויה במשך 27 שנים, עד ל־2002. במלחמה, שהחלה עם סיום שלטונה בן 400 השנה של פורטוגל באנגולה, היו מעורבים שלושה כוחות: הממשלה, בהנהגת מפלגת השלטון הסוציאליסטית MPLA (התנועה העממית לשחרור אנגולה) והנשיא דוש סנטוש; יריבתה, תנועת UNITA (האיחוד הלאומי למען עצמאותה המוחלטת של אנגולה) שבראשה עמד ד”ר ג’ונאס סווימבי; ותנועת FNLA (חזית השחרור הלאומית של אנגולה) הקטנה יותר. חיילי UNITA, שזכו לתמיכתה של ארצות הברית, נלחמו ב־MPLA שקיבלה גיבוי מברית המועצות, ושלטו ברוב טריטוריית היהלומים של המדינה. כדי לממן את מאמצי הלחימה שלהם, הם גייסו כורים מהכפרים באזור וכן מקונגו השכנה, ובשנות ה־90 מכרו יהלומים בשווי 3.72 מיליארד דולר.

האו”ם הכיר בתפקיד שמילאו היהלומים במימון כוחות המורדים וב־1998 אישר שורת החלטות האוסרות על רכישת יהלומי דמים מאנגולה (ראו מסגרת). זה לא הפריע ל־UNITA להמשיך למכור ולסחור ביהלומים. אחת התוצאות של המלחמה היתה שתאגיד היהלומים הענק דה בירס עזב את השוק באנגולה – אך לא בשל מודעות הומניטרית שפקדה את מנהליו. במהלך המלחמה דווקא רכש דה בירס יהלומי גלם מכל מקום, גם ממורדי UNITA, ואולם תמיכתו העקיפה של התאגיד במורדים הכעיסה את ממשלת אנגולה, והיא זו שהוציאה את דה בירס מהמדינה.

עם סיום המלחמה זינק ייצור היהלומים, וחברות כרייה מערביות גדולות – ביניהן אודברכט מברזיל, אלרוסה שבבעלות ממשלת רוסיה, וקבוצת לבייב שבשליטת לב לבייב - השיקו מחדש את פעילותן באזור בשיתוף פעולה עם החברה הממשלתית אנדיאמה. במקביל המשיך לפעול גם מגזר הכרייה הלא רשמי, שתפוקתו הגיעה ליותר מרבע מיצוא היהלומים של אנגולה, כך לפי נתונים שפרסמה סוכנות Partnership Africa Canada הקנדית.

מאז סיום המלחמה - שגבתה את חייהם של חצי מיליון בני אדם ושבה איבדו את בתיהם יותר מ־4 מיליון אנגולזים, כשליש מאוכלוסיית המדינה - צמחה כלכלת אנגולה במהירות. בעשור האחרון היא היתה בין הכלכלות בעלות הצמיחה המהירה בעולם, 17% בשנה בממוצע ב־2004־2008, והיא יצרנית הנפט השנייה בגודלה באפריקה שמדרום לסהרה, אחרי ניגריה. בשנים האחרונות מושכת אליה אנגולה השקעות זרות בקצב של יותר מ־10 מיליארד דולר בשנה. הכנסות עצומות מנפט – אנגולה היא ספקית הנפט הגדולה ביותר לסין, וארצות הברית היא היבואנית השנייה בגודלה מאנגולה – התניעו גל בנייה של בתים, בתי חולים, בתי ספר, כבישים וגשרים. גם איכות החיים באנגולה השתפרה ותוחלת החיים עלתה מ־45 ל־51 ב־2011, אך תושבי אנגולה אינם נהנים עדיין מהצמיחה המהירה. התמ”ג לנפש במדינה הוא כ־300 דולר בחודש, ו־87% מהתושבים העירוניים חיים בעיירות של צריפים רעועים, לעתים ללא גישה למים נקיים, על פי נתוני יוניצ"ף. כ־40% מהתושבים סובלים מעוני, אחד מכל שלושה מבוגרים אינו יודע קרוא וכתוב, והתחלואה במדינה גבוהה – 5% חולים במלריה ו־2% באיידס.

הפרטה במובן ביזה
מי שנהנה מפירות הצמיחה הוא נשיא אנגולה, ז’וזה אדוארדו דוש סנטוש. באוגוסט האחרון היתה לו סיבה כפולה למסיבה: ימים לאחר יום הולדתו ה־70 זכתה שוב מפלגת MPLA שבראשותו בבחירות. דוש סנטוש הוא השליט השני הכי ותיק באפריקה, והודות לשינויים בחוקה, הוא צפוי להישאר בכסאו לפחות עד 2022. עם זאת, ובניגוד לראוותנותם של רבים משליטי אפריקה האחרים, לא הרבה ידוע עליו. “זה מטעה הרבה אנשים”, אמר דה מוראיס בראיון ל”גרדיאן” לקראת הבחירות בשנה שעברה. “כמה ראיונות עם דוש סנטוש אפשר למצוא? כמעט כלום. מעולם לא ראיתי תמונה שלו יושב ליד השולחן ועובד. כולנו יודעים איך נראה הבית הלבן בארצות הברית, אבל לאיש אין מושג איך נראה המשרד של הנשיא שלנו”.

גם גודלו של ההון שצבר דוש סנטוש אינו ידוע, אך ניתן לדלות מעט מידע אודותיו ממה שידוע על בתו הבכורה, איזבל, שהיא אשת עסקים מצליחה והוגדרה על ידי המגזין “פורבס” כמיליארדרית. איזבל היא בעלת המניות הגדולה בתאגיד המדיה הפורטוגלי ZON, ומחזיקה ב־28.8% מהמניות, ששוויין 385 מיליון דולר. בבעלותה גם 19.5% ממניות הבנק הפורטוגלי BPI, בשווי 465 מיליון דולר, ו־25% ממניות הבנק האנגולי BIC, בשווי של 160 מיליון דולר. בנוסף, נטען כי היא מחזיקה גם ב־25% ממניות חברת הטלקום האנגולית יוניטל. העיתון “ג’ורנל דה אנגולה”, הנמצא בבעלות ממשלתית, העניק לה ב־2012 את התואר יזמת השנה, אבל  ברור כי את הונה הרב היא צברה בזכות אביה.

פעילי זכויות אדם כמו דה מוראיס מאשימים את הנשיא דוש סנטוש ואת קציני הצבא בשחיתות, וטוענים כי הם גוזלים את עושר הנפט והיהלומים של המדינה מהאזרחים. “תעשיית היהלומים באנגולה היא בעצם מיזם משותף של בכירי המשטר, במיוחד משפחת הנשיא וקציני הצבא הבכירים, עם חברת הכרייה הממשלתית אנדיאמה וחברות זרות”, אומר דה מוראיס בראיון שהעניק לאתר Carnegie Council ב־2010. “במהלך השנים התפתחה מגמה שבה בכירי הממשלה מעבירים את רוב נכסי המדינה כך שיהיו רשומים על שמותיהם, באמצעות מה שהם מכנים ‘הפרטה’. זה לא חוקי על פי החוק באנגולה ועל פי אמנות בינלאומיות בנושא השחיתות שאנגולה חתומה עליהן. כשבכיר בממשלה לוקח לעצמו 20% מהבעלות על מאגר נפט, המשאב הגדול ביותר שיש למדינה הזו, וכש־95% מהכנסותיה מגיעות מיצוא, זה חמור מאוד. בעצם המדינה הזו נבזזת”.

 

הכתבה מתפרסמת בגיליון אפריל של  מגזין TheMarker

לקבלת גיליון היכרות חינם, חייגו: 1-700-700-250

 

 

שחיתות היא אחת הבעיות הגדולות של אנגולה. דה מוראיס, שכתב תזה בעת לימודיו באוקספורד תחת הכותרת “השקיפות של הביזה” (The Transparency of Looting), טוען כי החברה כולה נגועה בה. “זה בעייתי מאוד לחיות בחברה שבה כולם נאלצים להיות מושחתים”, הוא מודה. “קשה מאוד לאנשים לשפוט בין טוב לרע”. המגזרים המושחתים ביותר, לדבריו, הם מגזרי הנפט, היהלומים והבנייה.

דה מוראיס שילם מחיר לא קטן על מלחמתו בשחיתות כבר בעת שהיה עיתונאי מתחיל. הוא נולד בפרובינציית מלנג’ה שבצפון אנגולה, כארבע שנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים, ולדבריו נחשף כבר בצעירותו לממדי השחיתות במדינה: “מעולם לא שמעתי על עורך דין, לא היה לי מושג מה הן זכויות אדם או מה זה מאבק בשחיתות, והבנתי שהדרך היחידה לטפל בנושאים האלה היא להיות עיתונאי”, סיפר בשנה שעברה בראיון לאתר Think Africa Press.

כשהיה בן 21, כעיתונאי מתחיל ב“ג’ורנל דה אנגולה” - “היומון היחיד במדינה עד היום”, הוא מציין - נוכח לדעת עד כמה השחיתות בארצו ממוסדת. “זו היתה הפעם הראשונה שבה ביקרתי באזורי היהלומים, וראיתי במו עיני הפרות זכויות אדם", הוא מספר. דבקותו בנושאי שחיתות וזכויות אדם הצליחה להרגיז שוב ושוב את עורכי העיתון, עד שלבסוף פוטר. בשנים הבאות עבד כפרילנסר ואף חי כשנה בלונדון, אך לא זנח את מאבקו בשחיתות ולמען חופש הביטוי, ושב לאנגולה.

ב־1999 הסתבך לראשונה עם השלטונות וזומן לחקירה, בעקבות מאמר חריף שכתב בגנות המלחמה. במאמריו הבאים האשים את ממשלת אנגולה בכך שהיא משתמשת במלחמה האינסופית כדי להסיח את דעתו של הציבור מהשחיתות של מפלגת השלטון. התקפותיו הגיעו לשיא במניפסט שפרסם תחת הכותרת “הליפסטיק של הדיקטטורה”, שהביא לראשונה למעצרו. במארס 2000, לאחר שישב במעצר 40 יום והורעב, ובתום משפט שבמהלכו נשללו ממנו ביקורים של עורך דינו, נמצא דה מוראיס אשם בהוצאת דיבה, נקנס ב־17 אלף דולר ונגזרה עליו חצי שנת מאסר בפועל. רק לחץ בינלאומי של ארגוני זכויות אדם הביא לבסוף לביטול העונש.

את Maka Angola, האתר שדרכו הוא מנסה לעורר מודעות ציבורית לשחיתות והפרות זכויות האדם במדינה, הקים ב־2008. בשנה שעברה קיבל האתר מענק של 64 אלף דולר מהקרן הלאומית לדמוקרטיה הפועלת בארצות הברית. דה מוראיס עצמו זכה במרוצת השנים בפרסים שונים מארגוני זכויות אדם ומארגונים הפועלים למען חופש העיתונות, אך הוא אומר שפרסים אינם מעניינים אותו.

נוסף על הספרים והמאמרים שפרסם, הוא מנסה לפנות ישירות אל הממסד  ולדרוש ממנו לקחת אחריות לפשעים החמורים שהתרחשו מתחת לאפו. בינואר השנה כתב מכתב לדוש סנטוש, המשמש גם נשיא בית המשפט העליון באנגולה, שבו הפציר בנשיא לחקור מקרים של הפרות זכויות אדם באזורי כריית היהלומים, במיוחד לנוכח התעלמותו של משרד התובע הכללי ממקרי רצח ועינויים שהתרחשו בלונדאס. “כשמשרד התובע הכללי, שמופקד על הגנת שלטון החוק, מתנהג בכזו אדישות, ומשתמש בדיווחים כוזבים כדי לתקוף אזרחים בתקשורת הממשלתית, אפשר רק לדמיין את מידת האבסורד וחוסר האחריות של האנשים שמנהלים מוסד כזה. זה פשוט מגוחך”, כתב.

מלחמת האזרחים באנגולה הסתיימה לפני יותר מעשור, ואולם הפרות זכויות אדם הקשורות לתעשיית היהלומים נמשכות, והיחס לעיתונאים סוררים המדווחים עליהן עדיין קשה. במארס 2011 הורשע כתב Voice of America, ארמנדו צ’יקוקה בהוצאת דיבה ונדון לשנת מאסר, בעקבות שני מאמרים שבהם האשים את נשיא בית המשפט של מחוז נמיבה בהטרדה מינית ובשחיתות.

“יש כיום יותר אנגולזים שמעזים להשמיע ביקורת על הממשלה, בעיקר דרך הרשתות החברתיות”, מודה דה מוראיס. “זה לא אומר שחופש הביטוי השתפר, משום שהממשלה ביצעה השתלטות עוינת על התקשורת העצמאית הקטנה שהיתה קיימת במדינה. מעבר לכך, מי שעובדים במגזר הציבורי או בחברות שתלויות בחוזים ממשלתיים חייבים להיזהר כשהם מדברים בפומבי”. למרות הכל, הוא אופטימי לגבי עתידה של אנגולה: “אני מאמין שהמצב של אנגולה ישתפר. בעוד 20 שנה היא תהיה בדרכה להיהפך לאומה נהדרת, שיהיו בה מנהיגים צנועים, אנשי חזון ובעלי יכולת לשרת את אנשיה כדי להציב אותם על מסלול הפיתוח האנושי. מחובתי לוודא שכך יהיה”. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#