האיום האמיתי על צבא ארצות הברית - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
המלחמה על המלחמה

האיום האמיתי על צבא ארצות הברית

מאז מלחמת העולם השנייה צמחה התעשייה הביטחונית בארצות הברית לממדי ענק, והיא זקוקה לאיומים כדי להוסיף ולשגשג. כעת, התלות הגוברת של הצבא האמריקאי בקבלנים פרטיים ובשכירי חרב מאיימת על חוסנה

31תגובות

ב­­­­ ־17 בינואר 1961, בשעה שנשא את נאום הפרידה שלו מהאומה האמריקאית, ורגע לפני שהוחלף על ידי ג’ון קנדי, עשה נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר את מה שלא העז לעשות אף נשיא לפניו או אחריו: הוא תקף ישירות את מה שזיהה כהתפתחות של ברית אמיצה בין ראשי מערכת הביטחון האמריקאית לבין תאגידי ענק פרטיים שסיפקו לה כלי נשק ומוצרים ביטחוניים אחרים. לברית הזאת, הזהיר, עלולה להיות השפעה מסוכנת על החלטותיהם של אנשי הדרג הפוליטי, ותוצאות המנוגדות לאינטרס של אזרחי ארצות הברית.

אייזנהאואר קרא לברית הזאת “הקומפלקס הצבאי־תעשייתי” (Military Industrial Complex). “עד מלחמות העולם האחרונות כלל לא היתה לארצות הברית תעשיית נשק, ויצרנים יכלו לייצר חרבות לפי דרישה”, אמר בנאום שזכור כאחד החשובים בתקופת נשיאותו, “אולם איננו יכולים להסתכן באלתור בעת חירום בכל הנוגע להגנת האומה, ולכן נאלצנו להקים תעשיית נשק קבועה בקנה מידה עצום. אנחנו מזהים את הצורך החיוני בהתפתחות הזאת, אך עלינו גם להבין את ההשלכות החמורות שלה. עלינו להישמר מפני רכישת השפעה לא רצויה, באופן ישיר או בעקיפין, של הקומפלקס הצבאי־תעשייתי. אסור לנו לעולם להעניק למשקל של השילוב הזה לסכן את החירויות שלנו ואת התהליך הדמוקרטי”.

אי–פי

אייזנהאואר, ראוי לציין, הכיר מקרוב את הממסד הצבאי־תעשייתי שעליו דיבר: הוא היה איש צבא רוב חייו, פיקד על הפלישה האמריקאית לאירופה במלחמת העולם השנייה, והיה נשיא ארצות הברית בתחילת המלחמה הקרה. הוא ראה מקרוב את שילוב האינטרסים המסוכן שעלול להיווצר בין החלק התעשייתי של הברית שאותה תיאר - תאגידים פרטיים שמייצרים טילים, מערכות הגנה ומוצרים אחרים עבור תעשיית הביטחון - לבין צדה הצבאי. הוא חשש ששיתוף פעולה הדוק מדי ביניהם יוביל את הדרג הפוליטי למדיניות מיליטריסטית שאינה עולה בקנה אחד עם הדרוש לאזרחי ארצות הברית. הזמן שעשה באירופה ההרוסה של מלחמת העולם השנייה העניק לו הזדמנות לחזות בתוצאותיה הרות האסון של מדיניות כזאת.

כשמונה שנים לפני נאום הפרידה שלו מהבית הלבן, באפריל 1953, נשא אייזנהאואר נאום אחר שבו קרא לברית המועצות לכרות ברית של שלום עם ארצות הברית, מחשש שהוצאותיהן הביטחוניות של שתי המעצמות גדולות מדי: “כל רובה שנוצר, כל ספינת מלחמה שמושקת וכל טיל שנורה מסמלים גניבה מהרעבים שאיש אינו מאכיל אותם, ומאלה שקר להם ושאינם לבושים”, אמר אייזנהאואר. הוא סיפר כי עלות ייצורו של מפציץ אחד גבוהה מזו הדרושה לבניית בתי ספר ב־30 ערים; שעלות אחזקתו של לוחם יחיד גבוהה ממחיר חצי מיליון בושל של חיטה; ושבמקום לבנות עוד משחתת ניתן להקים בתים חדשים עבור 8,000 בני אדם. “חברה שמבזבזת את כספה על התחמשות מבזבזת את זיעת פועליה, את גאונות מדעניה ואת תקוות ילדיה”, הוסיף.

מאז יצאה ארצות הברית לשורה של מלחמות שנחיצותן הוטלה בספק - בווייטנאם, בעיראק, באפגניסטן ושוב בעיראק. במקביל התערב צבא ארצות הברית בשורה של סכסוכים אזוריים באסיה, בדרום אמריקה, במזרח אירופה, בסומליה ובלוב. גם לאחר תום המלחמה הקרה לא קטנו הוצאות הביטחון, להפך. התעשייה הביטחונית שמרה על תחושה תמידית של משבר. על פי מכון שטוקהולם לחקר השלום (SIPRI), נכון ל־2011 היתה ארצות הברית המדינה שהוצאות הביטחון שלה הן הגבוהות בעולם: כ־711 מיליארד דולר הנחלקים לתקציב ביטחון של יותר מ־500 מיליארד דולר ולשלל הוצאות חוץ תקציביות. בסך הכל, גדלו ההוצאות הביטחוניות ברחבי העולם ב־2011 לכ־1.7 טריליון דולר, לעומת 1.5 טריליון דולר ב־2009.

במשך השנים, טוענים עיתונאים, פרשנים ואקטיביסטים, דאג הקומפלקס הצבאי־תעשייתי לכך שארצות הברית תישאר כל העת במצב של מלחמה, כי מלחמה מתמדת פירושה גידול מתמיד בהוצאות הביטחוניות, מימון קבוע לפרויקטי פיתוח וצמיחה ברווחים. בעשור האחרון יותר מהוכפל תקציב הפנטגון, ליותר מ־700 מיליארד דולר. תקציב הביטחון השנתי של ארצות הברית הוא כעת קרוב לזה של כל המדינות האחרות גם יחד, ומכיוון שברית המועצות לא קיימת יותר, ואינה יכולה לשמש כאויבת הגדולה והרעה שנגדה צריך להתחמש מחשש למלחמת עולם, נמצאו איומים חדשים: אל־קאעדה ואוסמה בן לאדן מילאו את תפקיד האויב הגדול לאחר 11 בספטמבר, ובהמשך איראן וכמובן סין.

הקונספירציה של המיליטריזציה
אנדרו בסביץ’, סופר ופרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת בוסטון, עוקב כבר שנים רבות אחר התהדקות הקשרים בין הממסד הפוליטי בוושינגטון לבין קבלניות הביטחון הגדולות. בספריו הוא מנתח את הסיבות לתלות המוגזמת, לדבריו, שפיתחה ארצות הברית בעוצמתה הצבאית, ואת הסיבות להפיכתו של הקומפלקס הצבאי־תעשייתי ממוסד שתפקידו לשרת מדיניות לכזה שמכתיב אותה.

50 שנה לאחר האזהרות של אייזנהאואר אומר בסביץ’ למגזין TheMarker שנבואתו התגשמה במדויק. למעשה, הוא אומר בצער, המציאות אפילו עולה על תחזיותיו. “התלונה היחידה שלי על הנאום של אייזנהאואר היא שהוא חיכה עד לסוף נשיאותו כדי לספר לאמריקאים על קיומה של הבעיה הזאת”, הוא אומר. “מכיוון שייחס לה חשיבות, מדוע לא סיפר לנו עליה כמה שנים קודם לכן, כשעוד היה יכול לעשות משהו בקשר אליה?".
האם אתה סבור שהקומפלקס הצבאי־תעשייתי אכן חזק עד כדי כך, שהוא דואג לשמור על מצב קבוע של מלחמה לצורכי רווח כספי?

“לא הייתי אומר שהסיבה היחידה לכך שאנחנו במצב תמידי של מלחמה היא לספק את תעשיית הנשק, אבל זו בהחלט אחת מהסיבות. יש כוחות פוליטיים שמחויבים לשמר את עוצמתה של תעשיית הנשק. הם עושים זאת גם כי הם מאמינים שתעשיית נשק חזקה היא אחד מהמפתחות לביטחון לאומי, וגם כי יש המון כסף שמועבר אליהם מיצרניות הנשק ועוזר לשמן את גלגלי הפוליטיקה. לתעשיות הצבאיות יש הרבה כסף לשלם ללוביסטים – ולמי שמתנגד להן אין הרבה כסף.

“הצבא הרעיל את הפוליטיקה האמריקאית והוצאות ביטחוניות מוגזמות מכבידות על השגשוג באמריקה. יש לנו משבר תקציבי, ובכל פעם שמבקשים לקצץ בתקציב הפנטגון התגובה היא שזה יגרום לפיטורים בלוקהיד מרטין או בג’נרל דינמיקס. ואז השאלה היא כבר לא אם אנחנו צריכים את הנשק או אם המלחמות שניהלנו היו יעילות, אלא ההשלכות הכלכליות שיהיו לשינוי במדיניות הביטחונית של ארצות הברית”.

במשך השנים גם שינה הקומפלקס הצבאי־התעשייתי בארצות הברית את פניו. מאז שנות ה־90 חל גידול עצום בהיקף התעשייה הצבאית הפרטית, המורכבת ממאות קבלניות צבאיות (PMC) ומוערכת ביותר מ־100 מיליארד דולר. לא רק יותר ויותר כלי נשק מפותחים כיום על ידי קבלנים חיצוניים; גם החיילים הם במקרים רבים שכירי חרב של חברות עצמאיות המעסיקות יוצאי צבא. בעיראק, למשל, פועלים כיום יותר מ־20 אלף חיילים פרטיים. חברות עצמאיות אחראיות ל־29% מכוח העבודה בקהילת הביון האמריקאית ויותר מ־49% מתקציבן של 17 סוכנויות הביון הממשלתיות מופנה אליהן. בעוד בתחילת שנות ה־90 היו 50 אנשי צבא על כל קבלן עצמאי, כיום היחס הזה קרוב יותר לאחד מעשרה.

למיקור החוץ של מושג המלחמה היו השלכות רציניות על תעשיית הביטחון האמריקאית. שלוש יצרניות הנשק הגדולות בארצות הברית – לוקהיד מרטין,  ג'נרל דיינמיקס ורייתאון - איבדו בשנים האחרונות כ־8% מנתח השוק שלהן. הכוחות הצבאיים הפרטיים רוכשים נשק במחירי מבצע בשוק הנשק העולמי, ומקבלים תשלום הגבוה פי שניים עד פי עשרה מזה שמקבלים אנשי צבא רגילים (תלוי במיקום), ואילו החברות הפרטיות זוכות בחוזים של מיליון עד 100 מיליון דולר ומרוויחות לעתים מיליארדים.

תהליך ההפרטה שעובר הצבא האמריקאי הואץ מאוד לאחר התקפות הטרור של 11 בספטמבר 2001, אומר בסביץ’, והוא מונע בחלקו על ידי העובדה שהעם האמריקאי אולי תומך במלחמה אבל לא ממש שש להשתתף בה. “ממשל בוש לא היה מוכן להורות על גיוס כללי למה שהוא הגדיר כמשימה חשובה, וסיים במצב שבו יש לנו מלחמה אבל אין לנו מספיק חיילים”, הוא אומר. “לכן, הוא פנה למיקור חוץ של המלחמה, ולקבלנים פרטיים, שהם בעצם שכירי חרב. ממשל אובמה המשיך באותה מגמה”. למרות הטענות שלפיהן הפרטת המלחמה תחסוך בהוצאות, מוסיף בסביץ', התהליך הזה היה יקר מאוד לעם האמריקאי. “ועדה ממשלתית על־מפלגתית שבדקה את ביצועיהם של קבלני הביטחון בעיראק ואפגניסטן, גילתה בזבוז עצום של כסף. מתברר שמיקור חוץ הוא לא דרך לנהל מלחמה”.

 

הכתבה מתפרסמת בגיליון אפריל של  מגזין TheMarker

לקבלת גיליון היכרות חינם, חייגו: 1-700-700-250

 


הלוביסטים מזיעים
המומחה הביטחוני פ.וו. סינגר מנתח את צמיחתה של תעשיית השירותים הצבאית הפרטית בספרו Corporate Warriors: The rise of the privatized military industry (“לוחמים תאגידיים: עלייתה של התעשייה הצבאית הפרטית”). בעולם שהוא מתאר, חלק גדל והולך מהקומפלקס הצבאי־תעשייתי מקבל צביון פרטי, ואופייה של המלחמה משתנה בהדרגה עד שהיא נהפכת מפעולה ממשלתית שמחייבת גיוס אזרחים למשימה פרטית שמבצעים שכירי חרב תמורת תשלום.

למרות התהליך הזה, תעשיית ההגנה תלויה עדיין בתקציבים ממשלתיים גדולים, ובתקופה של שלום יחסי, משבר כלכלי וממשל דמוקרטי – כמו התקופה הנוכחית – היא דואגת כי אלה לא ייפגעו. לשם כך היא מפעילה גדודי לוביסטים, רובם יוצאי וושינגטון וותיקי המערכת הפוליטית, כדי שימנעו פגיעה בתקציבי הביטחון או לפחות ירככו את המכה הצפויה בעקבות כוונות הקיצוץ של הממשל. בנוסף, במשך השנים פיזרו יצרניות הנשק את פעילות הייצור והפיתוח שלהן על פני מספר רב ככל האפשר של מדינות, ופריסת פעילותן מסייעת להם להשיג את תמיכת נציגיהן של אותן מדינות בוושינגטון. אלה שואפים לזכות בהשפעה התעסוקתית והכלכלית של חוזים ביטחוניים שמנים על אזורי הבחירה שלהם, ובדיווידנדים הפוליטיים הצומחים ממנה.

ככל שחרב הקיצוצים מאיימת יותר, כך גוברים גם מאמציהם של הלוביסטים בוושינגטון. חברי ועדת הקונגרס המיוחדת להפחתת הגירעון קיבלו תרומות של מיליוני דולרים מתעשיית הנשק בשתי מערכות הבחירות האחרונות. לפחות חמישה מחברי הוועדה לשעבר עובדים כעת כלוביסטים באחת מעשר הקבלניות הצבאיות הגדולות בארצות הברית. במערכת הבחירות של 2012 נתנו הלוביסטים של תעשיית הנשק הגרעיני 2.9 מיליון דולר בתרומות לחברי קונגרס והעסיקו לא פחות מ־137 שתדלנים שעבדו בעבר בוושינגטון, כדי להימנע מקיצוצים בפרויקטים ביטחוניים חשובים כמו פיתוח מטוסי הפצצה גרעיניים וטילים בליסטיים חדשים.

יו”ר ועדת השירותים המזוינים של בית הנבחרים, הווארד “באק” מקון, הוא התומך הנלהב ביותר של תעשיית הביטחון האמריקאית: בסך הכל הוא קיבל קרוב ל־260 אלף דולר מלובי הנשק הגרעיני בלבד, בנוסף לכ־700 אלף דולר מתעשיית הביטחון בכלל, כדי להביס את מתחרהו הדמוקרטי בבחירות לקונגרס. יצרניות הנשק הגרעיני מעסיקות 137 לוביסטים משלהן בוושינגטון. 96 מהם עבדו בעבר עבור חברי קונגרס ששימשו חברים בוועדות שמקבלות החלטות בנוגע לתקצוב פרויקטים ביטחוניים גרעיניים.

חרף כל מאמציה, תעשיית הביטחון בארצות הברית מוצאת את עצמה בימים אלה נטולת כוח מאי פעם בוושינגטון. למרות הוצאה כוללת של כ־27 מיליון דולר על פעילות לובי במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות ב־2012, היא כשלה בניסיונה למנוע קיצוצים של 54 מיליארד דולר בתקציב הביטחון ב־2013 לבדה ונערכת לפיטוריהם של קרוב ל־800 אלף עובדים אזרחים הקשורים למשרד ההגנה האמריקאי, בהם קבלנים חיצוניים. הקיפאון הפוליטי והמריבות התכופות בין הדמוקרטים לרפובליקנים בוושינגטון פגעו גם בה, וחבריה בממשל נטולי השפעה מבעבר. התאחדות התעשייה האווירית האמריקאית (AIA), למשל, שילמה 1.7 מיליון דולר ב־2012 על קמפיין נגד ה”סיקווסטרינג” – תהליך הקיצוץ האוטומטי בסך מאות מיליארדי דולרים שנכנס לתוקף בחודש מארס – כולל הפגנות שערכה, אבל לא הצליחה לשנות את רוע הגזירה.

"במיוחד ברגע שבו הכלכלה האמריקאית סובלת ממשבר והאבטלה גבוהה, הדאגות של יצרניות הנשק נוטות להישמע קצת פחות בגבעת הקפיטול", אומר בסביץ'. "הקומפלקס הצבאי־תעשייתי הוא עדיין חלק חשוב מהכלכלה האמריקאית, אבל אולי קצת פחות מכפי שהיה ב־1961". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#