באיזה אוטובוס היתה רוזה פארקס נוסעת בישראל?

רוזה פארקס אמנם לא היתה פלסטינית, אבל ודאי היתה מרגישה בבית במציאות הגזענית הישראלית

אורן פרנק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים45

בחודש שעבר הופעלו בישראל שני קווי אוטובוס מהמחסומים בגדה לגוש דן המיועדים לפלסטינים בלבד. באופן מקרי וסימבולי, הקווים התחילו לפעול בסמוך ליום הולדתה ה־100 של רוזה פארקס, תאריך הנחגג כ”יום רוזה פארקס”; חג לאומי הבא לציין את סיום ההפרדה הגזעית בארצות הברית. פארקס אמנם לא היתה פלסטינית, אבל כאפריקאית־אמריקאית ודאי היתה מרגישה בבית במציאות הישראלית של 2013, מציאות שעדיין דומה להפליא למציאות הגזענית שבה גדלה פארקס בארצות הברית של תחילת המאה הקודמת.

רוזה פארקס נוסעת באוטובוס בעיר מונטגומרי ב-1955,אחרי ביטול ה הפרדה הגזעית בכלי התחבורהצילום: אי–פי

כשנולדה פארקס כרוזה לואיז מק’קאולי, אלבמה של 1913 היתה מדינה דרומית גזענית טיפוסית. בשנות ילדותה חזתה פארקס מדי בוקר באוטובוס שהסיע את התלמידים הלבנים ללימודים, בעוד היא ושאר התלמידים השחורים צעדו לבתי הספר הנפרדים שלהם. פארקס סיימה 11 שנות לימוד ומצאה עבודה כתופרת. בגיל 19 התחתנה עם ריימונד פארקס, ספר ופעיל ב־NAACP (האגודה הלאומית לקידום מעמד השחורים), וכך למעשה הצטרפה למאבק.

ב־1 בדצמבר 1955 בשש בערב, היא עלתה לאוטובוס מספר 2857 בשדרת קליבלנד במונטגומרי, אלבמה. היא שילמה, וזיהתה מיד את הנהג (הלבן), שבעבר השאיר אותה מאחור בגשם לאחר שכבר שילמה עבור כרטיס. פארקס חלפה על פני האזור השמור ללבנים, והתיישבה מאחור, באזור המותר לשחורים. עם כל תחנה נוספת, לבנים נוספים עלו לאוטובוס, עד שהמושבים השמורים עבורם נתפסו. הנהג קם, ומיקם מחדש את השלט המציין את הגבול בין האזורים מאחורי השורה שבה ישבה פארקס, ודרש ממנה ומשלושה שחורים אחרים לפנות את מושבם. שלושת האחרים צייתו, אבל פארקס נותרה לשבת במקומה. הנהג הזעיק את המשטרה, וזו עצרה את פארקס בעוון עבירה על חוקי ההפרדה הגזעית. היא ישבה במעצר עד למחרת בערב, אז שוחררה בערבות. שנים לאחר המקרה, פארקס סיפרה בביוגרפיה שלה כי למרות שחזרה מיום ארוך מאוד בחנות שבה עבדה (וממנה פוטרה לאחר התקרית), היא לא היתה עייפה פיזית באותו רגע, אלא עייפה נפשית מלהיכנע להתנהלות שנראתה כה שגויה בעיניה.

למרות שפארקס לא היתה הראשונה לסרב לפנות את מושבה לאדם לבן, מאסרה הגיע בתזמון הנכון. ימים ספורים מאוחר יותר היא נשפטה, הורשעה ונקנסה. במקביל למשפטה, עשרות אלפי שחורים מתושבי מונטגומרי החרימו את קווי האוטובוס של העיר, וביום הראשון והגשום של השביתה, הם בחרו לצעוד לעבודה. לעתים גם עשרות קילומטרים. השביתה והמחאה הביאו לעניין ציבורי גדול ולנזקים כלכליים כבדים לעיר ולחברת האוטובוסים שלה. איגוד חדש הוקם כדי לקדם את מעמד השחורים במונטגומרי, וכומר צעיר, מבטיח, ובאותם ימים עדיין אלמוני, נבחר להוביל אותו. שמו היה מרטין לותר קינג. חלק מהלבנים בעיר הגיבו באלימות נרחבת ובתיהם של כמה פעילים, כולל זה של הכומר קינג, אף הותקפו בנשק חם ונשרפו. בסופו של מאבק ציבורי ומשפטי נרחב ועיקש, התכנס בית הדין האזורי וקבע כי חוקי ההפרדה הגזעית של מונטגומרי אלבמה אינם חוקתיים. שנה אחרי שרוזה פארקס סירבה לקום ממושבה החוקים בוטלו.

פארקס הלכה לעולמה בשיבה טובה ב־2005, וכיום היא דמות מוכרת לכל תלמיד בית ספר יסודי בארצות הברית. האוטובוס שבו נסעה פארקס מוצג היום במוזיאון במישיגן, העיר שבה מתה פארקס, והנשיא אובמה - האיש שמסמל יותר מכל את סגירת המעגל שפתחו פארקס, קינג, ורבים אחרים - אף ביקר בו בשנה שעברה. באחרונה חשף אובמה פסל של פארקס המציין 100 שנים להולדתה שהוצב בקפיטול בוושינגטון. “ברגע אחד, ובמחווה פשוטה, היא עזרה לשנות את ארצות הברית ואת העולם”, אמר אובמה באותו מעמד. אצלנו עדיין ממתינים לרוזה פארקס כזו או אחרת, ונראה שאפילו אריך קסטנר ורוזה מרציפן מבוששים לבוא. עד שאלה יגיעו, אולי טוב יעשו נתניהו ושר הסער שלו אם ישבו לרגע קט בקווי האוטובוס החדשים מבית מדרשם. להבין איך זה מרגיש.

הטור מתפרסם בגיליון אפריל של מגזין TheMarker

לקבלת גיליון היכרות חינם, חייגו: 1-700-700-250

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker