שילה בייר: החילוצים והמדיניות המוניטארית מעמיקים את הפערים באופן הרסני - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
ראיון מיוחד

שילה בייר: החילוצים והמדיניות המוניטארית מעמיקים את הפערים באופן הרסני

כמפקחת על הבנקים בזמן המשבר, שילה בייר ראתה מקרוב את המנגנון שהביא לחילוץ הבנקים על חשבון משלמי המסים, ונאבקה להגן על הציבור שלדבריה נדחק הצידה לטובת האינטרסים של הבנקים. בראיון למגזין TheMarker היא מזהירה: החילוץ, המדיניות המוניטרית והגישה של שתי המפלגות בארצות הברית מעמיקים את הפערים הכלכליים באופן הרסני

11תגובות

­­­­היא היתה האישה היחידה בחדר מלא גברים רבי עוצמה, וידעה שחוץ ממנה, אין בין הנוכחים אף אחד שההגנה על הציבור האמריקאי כולו בראש מעייניו. האנשים סביבה לא היו פושעים - הם היו מנהיגיה הכלכליים של ארצות הברית - אבל שילה בייר, יושבת ראש של סוכנות רגולציה שנחשבה במשך שנים למוסד פקידותי נידח, נלחמה בהם בשיניים ובציפורניים כדי למלא את מה שנראה לה כתפקיד הנכון של הממשלה.

רויטרס

בספטמבר 2008 קרס בנק ההשקעות ליהמן ברדרס, לאחר שצבר נכסים רעילים – ניירות ערך מגובי משכנתאות שלא נפרעו – בהיקף של מאות מיליארדי דולרים. בן לילה קפא שוק האשראי העולמי, והמערכת הפיננסית היתה על סף השבתה. הנהגת ארצות הברית, בראשותם של שר האוצר, הנק פולסון, ונגיד הבנק המרכזי, בן ברננקי, ניהלה את חילוץ הבנקים הגדול בהיסטוריה. בקבוצה המובילה בחילוץ השתתפה גם בייר. הממשל האמריקאי ארגן את מכירתם של בר סטרנס ומריל לינץ’ לבנקים אחרים, כדי למנוע את קריסתם, והזרים מאות מיליוני דולרים לבנקים הגדולים בארצות הברית על חשבון משלמי המסים.

החילוץ בארצות הברית היה חלק ממאמץ עולמי לבלום את מחנק האשראי ואת נפילת המערכת הפיננסית הגלובלית. המהלך הוכתר כהצלחה כבירה, וכתרים נקשרו לראשם של בן ברננקי וטים גייתנר – שהיה נשיא הבנק הפדרלי של ניו יורק ולאחר מכן התמנה לשר האוצר בממשל ברק אובמה. באותו זמן כיהנה בייר כיושבת ראש FDIC – התאגיד הפדרלי לביטוח פיקדונות, המקבילה האמריקאית של המפקח על הבנקים. כשאובמה נבחר לנשיא ארצות הברית ציפתה בייר שיהיה עליה להתפטר, אבל להפתעתה הוא תמך בהמשך כהונתה והיא נשארה בתפקידה עד יולי 2011.

בזמן המשבר ובשנים שלאחריו ניהלה בייר את הסוכנות שהיתה אחראית לפירוקם המסודר של מאות בנקים שנקלעו לקשיים, בהם ענקיות פיננסים כמו וושינגטון מיוצ’ואל, ואקוביה ואינדימאק. יתר על כן, היא לקחה חלק פעיל בעיצוב הרפורמה הפיננסית ובמאמצים לתקן את השברים שהתגלו במערכת הפיננסית.

לבייר יש דעות שונות מהמקובל על תוצאות החילוץ. כן, היא אומרת, הבנקים האמריקאיים חזרו לתפקד עם הון מספיק ורווחים למכביר, ואולם מישהו אחר שילם על כך מחיר, והבעיות שהביאו למשבר לא נפתרו ברובן. “הם היו צריכים לתת לבר סטרנס ליפול”, אמרה בייר ביולי 2011, כשלוש שנים אחרי קריסת ליהמן, בראיון ל”ניו יורק טיימס” שנערך לרגל פרישתה מתפקידה. עתה, מביתה בוושינגטון, היא אומרת למגזין TheMarker: “הם היו צריכים לתת אפילו למוסדות פיננסיים גדולים כמו סיטי לפשוט את הרגל ולעבור תהליך של ארגון מחדש”.

 

 

הכתבה מתפרסמת בגיליון אפריל של  מגזין TheMarker

לקבלת גיליון היכרות חינם, חייגו: 1-700-700-250

 

 

בייר לא היתה פקידה אופיינית בוושינגטון של שנות ה־2000. היא נולדה וגדלה באינדיפנדנס, קנזס - עיירה קטנה, נידחת וענייה. הוריה גדלו בעוני בשנות השפל הגדול. היא למדה משפטים באוניברסיטה ציבורית בקנזס, והתמחתה בזכויות אזרח. עבודתה הראשונה בממשל, ב־1981, היתה במשרד הבריאות והרווחה, שם התמקדה בפעילות נגד אפליה על רקע מגדר, גזע ונכות. המעסיק השני שלה בממשל היה בוב דול, סנטור רפובליקאי, יו”ר הוועדה המשפטית של הקונגרס ולימים מועמד המפלגה הרפובליקאית לנשיאות. ב־1986 סייעה בייר לדול לכתוב את רפורמת המס שלו, שסגרה הרבה פרצות וביטלה הטבות והחרגות רבות שניתנו לבעלי אינטרסים.

ב־2006, שנה שבה הכלכלה האמריקאית, ועמה שוקי ההון, פרחו ושגשגו, מינה הנשיא ג’ורג’ וו. בוש את בייר ליו”ר ה־FDIC. באותה עת גרפו הבנקים רווחי ענק, שוק הנדל”ן גאה ובעלי הבתים התעשרו עמו. קשה היה למצוא אנשים שראו פגם בתמונה היפה של כלכלה משגשגת, אבל בייר היתה אחת מהם. עוד קודם לכן, ב־2001, בעת שכיהנה בתפקיד במשרד האוצר, ניסתה לשכנע את חברות הסאבפריים בארצות הברית לאמץ קוד להתנהגות אתית ולאפשר לגורמים חיצוניים לבקר את מידת עמידתם בו. אף אחד מהמלווים - חברות פיננסים שלא היו בנקים ולכן לא היו כפופות למגבלות רגולטוריות - לא הסכים לפיקוח חיצוני. בייר שבה והתריעה על כך בפני יו”ר הבנק הפדרלי, אלן גרינספאן, אבל פניה הושבו ריקם. היא חזרה ועשתה מאמצים להגיש סיוע ללווים שקיבלו משכנתאות פוגעניות עד 2007, ערב המשבר.

עם פרישתה ב־2011 הצטרפה בייר לארגון הלא מפלגתי וללא מטרות רווח Pew Charitable Trusts , המפרסם ניתוחים ומחקר בנושאי בריאות, ממשל וביטחון פיננסי, כיועצת בענייני יציבות כלכלית ופיסקלית. ב־2012 התפרסם ספרה, Bull by the Horns ("לתפוס את השור בקרניו"). כותרת המשנה שלו היתה: “לנסות להציל את הכלכלה האמיתית מוול סטריט, ואת וול סטריט מעצמה”. הספר, למותר לציין, לא הוסיף לבייר ידידים בוושינגטון ובוודאי שלא בוול סטריט, אך היא אינה מחפשת חברים. בשנותיה כרגולטורית בכירה בוושינגטון זכתה במוניטין של עושת צרות כי לא הסכימה להשתתף בפגישות שבהן נדון הסיוע שהוגש לבנקים. עם זאת, אפילו גייתנר, שעמו יש לבייר מחלוקת קשה, אמר לפרשן ה"ניו יורק טיימס", ג’ו נוסרה, שהוא מעריץ אותה, כיוון שהיתה הראשונה שהכירה בחומרת המשבר, ובשל השימוש היצירתי שלה ב־FDIC לעצירת הפאניקה בארצות הברית.

כמי שלא שעתה לתפיסה המקובלת הקושרת בין גורל הכלכלה לגורל של וול סטריט, הצליחה בייר להגיע להישגים לא מעטים, והרחיבה את סמכויותיה של הסוכנות שאותה הובילה. בראיון למגזין TheMarker היא משחזרת את ימי המשבר, ודנה בגורמים שהובילו אליו ובתוצאותיו הקשות שעדיין לא תוקנו.

 מה היו הגורמים להתנהגות הפרועה והחזירית במשבר?
“תאוות בצע וקוצר ראות. שוק הדיור נסחר מעל לשוויו, והיה ממש קל לעשות הרבה כסף. הבנקים איגחו משכנתאות, גבו עליהן עמלות גדולות ומכרו אותן למשקיעים, אבל איש לא בדק אם המשכנתאות אכן נפרעות. הבעיה היתה שהם קיבלו את הכסף מראש. היתה אמרה בשוק המשכנתאות – IBG, YBG (I’ll be gone, you’ll be gone), שמשמעותה "קח את הכסף וברח". היתה חשיבה קצרת ראות שחוזקה בתגמול כספי. הם אמרו לעצמם ‘הממשלה אומרת לתת לעניים יותר משכנתאות’, אבל אלה שטויות.

“חלק גדול מהלוואות הסאבפריים היו נצלניות להחריד, ורבות מהן – 75% - בכלל היו ממוחזרות, כך שמה שקרה בפועל זה שאנשים מעוטי הכנסה שהיתה להם משכנתא בטוחה ל־30 שנה עם ריבית קבועה הועברו למשכנתאות סאבפריים רעילות ומסוכנות יותר בריבית משתנה. כשאנשים אומרים שהיתה זו אשמת הממשלה אני מתרגזת. לא שלפאני ופרדי לא היה חלק בשוק הזה - גם הם ניסו לעשות רווח מהיר - אבל אנשים עשו מה שעשו כדי לרפד לעצמם את הכיסים, ולא כדי לסייע לאנשים להיות בעלי בתים”.

מה בדבר מנהלים בכירים כמו מנכ"ל סיטיגרופ, צ'רלס פרינס, שעליו נאמר שהוא אפילו לא ידע מה זה CDO? האם הם אינם צריכים לשאת באחריות?
“זה נכון. לא מספיק שהם יצרו את המשכנתאות הרעות האלה - מכשירים סינתטיים שאף אחד לא ידע מה יש בתוכם – גם אף אחד מהם לא הבין אותן. אני בטוחה שהוא לא הבין אותן, סוכנויות דירוג האשראי לא הבינו אותן. אני לא חושבת שאפילו המפקחים המקומיים על הבנקים הבינו איך הן עובדות. אני זוכרת תדרוך ב־FDIC על CDO; הן עורבבו מחדש כל כך הרבה פעמים שהיה בלתי אפשרי להתחקות אחרי הנכסים המקוריים שבהן.

בלומברג

“לפי דעתי, הוא (פרינס) לא הבין מה הוא עושה. רוב מנהלי הבנקים לא הבינו את המוצרים האלה. יש בזה לקח חשוב לעתיד של הנהגות תאגידים ודירקטוריונים של בנקים. גם כשהמכשירים האלה הניבו להם רווחים הם לא הבינו למה זה קורה, ולכן גם לא ידעו אם זה הולך להתפוצץ להם בפנים.

“אני חושבת שהלכנו רחוק מדי בחילוץ. עם מוסדות כמו סיטי היה צריך להתקיים דיון רציני בשאלה אם יש להעביר אותם תהליך של פשיטת רגל וארגון מחדש, לפטר אנשים מסוימים, לגרום לבעלי העניין בחברה לשאת בתוצאות. החילוץ אפשר לאנשים להתחמק מאחריות. מעט מאוד אנשים הלכו לכלא. יכול להיות שחלק מהדברים שנעשו לא היו פליליים, אבל לפחות הייתי רוצה לראות שמוגשות נגדם תביעות אישיות ושהם משלמים מכיסיהם. המון אנשים איבדו את עבודתם במשבר. המסר שיצא מזה שגוי כולו. חלק ניכר מהרפורמה הפיננסית של דוד־פרנק נועד לתקן את הסיכון המוסרי שנוצר בחילוץ”.

בספרך את מזכירה את התרבות ששררה במחלקות המסחר של הבנקים: יותר מדי רדיפת רווחים על חשבון הלקוחות. האם לדעתך השתנה משהו? האם בכלל אפשר לשנות תרבות כזאת באמצעות רגולציה?
“עניין התרבות חמור במיוחד במחלקות המסחר של המוסדות הפיננסיים הגדולים. שום דבר לא השתנה. תראי את שערוריית הליבור - קרוב לאפס לקיחת אחריות אישית – או שערוריית הלווייתן מלונדון, שבה נעשה שימוש מחפיר בכספי פיקדונות של מבוטחים. אחד הדברים החשובים שניסיתי לעשות בספר שלי הוא להשפיע על התרבות, כך שהבנקים יפעלו מתוך רצון לשרת את הלקוחות, ולא יסחרו למען רווח משלהם. שירוויחו כסף ממתן שירות למישהו אחר, ולא רק יקבלו בונוסים על הימורים לטובת החשבון של הבנק. אם אתם חברה בנקאית, שנהנית מגישה לרשת הביטחון הממשלתית – כמו ביטוח פיקדונות – תפקידכם לשרת את הלקוחות, לא לעשות רווח מהיר לעצמכם, במידה מסוימת על חשבון הלקוח”.

מתי הבנת שלמרות ההשלכות המחרידות של המשבר, כלום לא השתנה באמת?
 “כשכתבתי את הספר חשבתי שאולי כבר קצת נרגעתי מזה. אבל כשעברתי על האימיילים שלי, הרשימות והפגישות, וחייתי מחדש את השנים ההן, שוב התרגזתי. לא אכפנו מספיק לקיחת אחריות על המוסדות הפיננסיים שגרמו למשבר, ולא עשינו די כדי לעזור לבעלי הבתים. בעיקרה, המדיניות היתה ‘להחזיר את הבנקים לבריאות ולרווחיות’ וההנחה היתה שכל השאר יסתדר מעצמו. זה לא מה שקרה בפועל. הבנקים שילמו לעצמם בונוסים גדולים כבר בסוף 2009, הכלכלה בקושי התאוששה והאי שוויון בהכנסות רק הולך ומחריף.

“אני חושבת שהרבה מזה נובע מהחילוץ ומהמדיניות המוניטרית שבאה בעקבותיו, שהיתה רווחית מאוד עבור המוסדות הפיננסיים הגדולים. בגלל זה אני עדיין כועסת. אני לא חושבת שתיקנו את המצב, וקצב הרפורמות בארצות הברית אינו טוב. אמנם היוונו את הבנקים, וזה טוב, והיתה התקדמות מסוימת בעניין המסחר בנגזרים. אבל חוץ מזה, לא השתנה כמעט כלום”.

בלומברג

 בנושא הבנקים ה"גדולים מכדי ליפול", טוענת בייר שהבנקים צריכים לכל הפחות להפריד את פעילות המסחר בנגזרים ובנקאות ההשקעות ולהעבירן לחברות בנות, וכי החלק של הבנק שזוכה לביטוח פיקדונות יוגבל לפעילות מסורתית של בנקאות. מה שקורה בפועל, לדבריה, הוא ההפך: פעילות מסוכנת של מסחר בנגזרים חודרת יותר ויותר לתחום הבנקאות המסורתית.

אף שיצאו לה מוניטין של בעלת תפיסות פוליטיות פרוגרסיביות, בייר היא רפובליקאית מוצהרת. עם זאת, יש לה ביקורת חריפה על ביתה הפוליטי: בפברואר האחרון פרסמה מאמר ב”ניו יורק טיימס” שבו דנה באי שוויון החמור שאותו מעודדת מדיניות ממשלתית ארוכת שנים. “אני רפובליקאית גאה מאז ומתמיד ומאמינה שבמריטוקרטיה (שלטון המוכשרים), מידה מסוימת של אי שוויון בהכנסה היא בלתי נמנעת ואפילו רצויה, כעידוד לאלה שתורמים את המרב לשגשוג הכלכלי”, כתבה במאמר. “אבל אני חוששת כי פעולות הממשלה, ולא כישרון, הן שתדלקו את הקיצוניות שנוצרה בהתפלגות ההכנסה. חילוץ מוסדות על חשבון כספי משלמי המסים, הינדוס בועות נכסים באמצעות הבנק המרכזי ומתן הטבות מס לא מוצדקות לעשירים, אינם דברים שרפובליקאים בעלי מחשבה חופשית צריכים לקבל. הטיית ההכנסה לטובת המעמד הגבוה מאוד פוגעת בכלכלה ובכל מה שארצנו והמפלגה שלי מייצגות (...) מדוע הרפובליקאים אינם יוצאים נגד זה?”.

מתחת ביקורת על הרפובליקאים, אך הממשל הנוכחי, הדמוקרטי, שמיצב את עצמו כמגן ודובר ה־99%, מקיים אף הוא מערכת יחסים הדוקה עם וול סטריט.
“נכון, גם הממשל הזה מושפע יותר מדי מהשקפת העולם של וול סטריט. זה לא אומר שהוא מושחת, או שיש לו כוונות רעות, אלא שהמדיניות שלו ידידותית מאוד כלפי וול סטריט. הם נוטים להשקפה - וזו המחלוקת העיקרית שלי עם טים גייתנר - שלפיה בריאות כלכלית ובריאות הבנקים הם דברים זהים. לתפיסתי, הבנקים הם אמצעי ולא מטרה בפני עצמה – כפי שהתייחסנו אליהם בחילוץ.

“האי שוויון בהכנסות הולך ומחמיר כאן. השכר הריאלי נשחק לכולם, פרט לעשירים ביותר באמריקה. וכל זה נובע גם ממדיניות מוניטרית - מהעלייה ברווחי ההון שנובעת מכך ששוק האג”ח מנופח מאוד בשל המדיניות המוניטרית המרחיבה. אני חושבת שהגישה דומה בשני צדי המתרס הפוליטי, וזו אחת הסיבות לכך שכתבתי את ספרי – לגרום לציבור הרחב, לאמריקאים העובדים, להתעורר ולדרוש רפורמה. אי אפשר לתקן את המצב בלי הצבתו של נושא זה במקום מרכזי יותר בסדר היום הפוליטי. תראי את הפגישות שמקיים הנשיא בנושאים כלכליים, רובן עם אנשים שעבדו בוול סטריט, או שיש להם קשר חזק למוסדות פיננסיים גדולים, וזה מצער מאוד כי אנחנו צריכים זווית ראייה רחבה יותר. המדיניות הכלכלית של ימינו אינה פועלת היטב, ולא מיטיבה עם האוכלוסייה כולה. אני חושבת שזה עצוב ואפילו טרגי”.

המחלוקת עם גייתנר מאוזכרת בספרה של בייר, והיא אולי אחת הסיבות לכך שבייר לא מאמינה שתוכל לעבוד שוב בממשל הנוכחי. גייתנר, לדברי בייר, עבד בעיקר כדי לשרת את הבנקים. בכיר אחר, שנכח בכמה מהפגישות שבהן השתתפו בייר וגייתנר, אומר כי דבריה של בייר מוגזמים. דובר משרד האוצר האמריקאי סירב להגיב בנימוק שבכיריו לא קראו את הספר.

בלומברג

האם ניתן לשנות את הפרדיגמה הקיימת שהעושר מחלחל למטה, שחייבים לחלץ את הבנקים – האם ניתן לשנות תפיסות?
“אלוהים אדירים, הרעיון שהמשקיעים מייצרים מקומות עבודה ולכן צריך להטיל עליהם מסים נמוכים יותר, אלה שטויות. אי אפשר למצוא שום מחקר אקדמי שתומך בהנחה שאם נותנים למשקיעים הטבות מס, זה יוצר מקומות עבודה. העולם שוחה עכשיו בכספי השקעות. לפי מחקר חדש של ביין אנד קומפני, ב־2020 יהיו 900 טריליון דולר של השקעות על כלכלה אמיתית של 90 טריליון דולר בלבד. לרעיון שמתן הטבות מס למשקיעים פיננסיים יוצר מקומות עבודה אני לא רואה שום צידוק כלכלי. אין מספיק עבודה לאנשים, ואנחנו ממשיכים להטיל על הכנסה מעבודה מסים גבוהים יותר מאשר על הכנסה מהשקעה.

“צריך לגרום לאנשים לשנות את החשיבה, להבין שכלכלת צריכה המתודלקת באשראי אינה בת קיימא. זה בדיוק מה שקרה לפני 1929 – ההכנסה הריאלית נפלה, החובות גדלו, והאי שוויון בהכנסות החמיר. האנשים העשירים ביותר מלווים כסף למעוטי ההכנסה, שרק מנסים להתקיים על אשראי זול, מכיוון שהשכר שלהם נשחק. זהו לא מודל בר קיימא. הוא יתמוטט – וזה מה שקרה.

“עכשיו מנסים לחזור למודל הכושל הזה באמצעות מדיניות מוניטרית מרחיבה, שמעודדת אנשים ללוות ולצרוך, אבל רוב האנשים לא רוצים לעשות השקעות מסוכנות. הם רוצים נייירות ערך בטוחים. אבל כשהריבית נמוכה, ניירות הערך האלה (אג”ח ממשלתיות, למשל) לא מציעים תשואה ריאלית – וזה נותן לאנשים תמריץ כלכלי להוציא כסף במקום לחסוך. אני חושבת שזה מכוון. אני חושבת שזה מה שהבנק הפדרלי רוצה.

“המודל הזה לא עובד. כדי לשמור על צמיחה בת קיימא צריך שתהיה עלייה בשכר הריאלי, וזה לא קורה. יש הרבה יותר כספי השקעות עכשיו, אבל הם מתועלים להשקעות של הנדסה פיננסית. אנחנו צריכים להגדיל את בסיס הייצור, אנחנו צריכים לייצר יותר ולצרוך פחות, ולגרום לאנשים לשנות את התודעה שלהם, להפסיק לחיות בכלכלה שמונעת על ידי חובות וצריכה, ולעבור לכלכלה שמניבה עבודות אמיתיות וצמיחה כלכלית אמיתית. זה יהיה קשה ואטי, אבל אנשים מתחילים להבין שזה מה שצריך לקרות.
“אפשר לשנות את התפיסות האלה, אבל זה לוקח זמן. הקהילה האקדמית חייבת למלא תפקיד כאן. הייתי רוצה שיהיו יותר אנשי אקדמיה עצמאיים, אבל רבים מאנשי האקדמיה המובילים מושפעים מאוד מקשריהם לוול סטריט. הם יושבים בדירקטוריונים ובוועדות מייעצות. במועצה שלנו יש כמה כלכלנים טובים, כמו סיימון ג’ונסון, אבל צריך יותר כאלה. נחוצים לנו אנשים פתוחים שיחשבו על המודל הכלכלי הקיים ועל הנזק הנגרם מהפיננסיאליזציה של הכלכלה.

האם ייתכן שהאי שוויון המחמיר, והבעיות במערכת הפיננסית, יגרמו בעתיד לתגובה אלימה יותר מזו שראינו בגל המחאה של 2011?
“אני חושבת שאנחנו עדיין רחוקים מזה, אבל כן, זה יגרום לאי יציבות פוליטית, כי האנשים מרגישים שהמשחק מכור נגדם. אני לא חושבת שלאמריקאים יש משהו נגד אנשים עשירים, כל עוד יש להם הזדמנות להצליח בעצמם. אמריקאים לא מתנגדים לאי שוויון בהכנסה לכשעצמו, אלא מתנגדים – וגם אני מתנגדת – לאי שוויון בהכנסה שנובע ממדיניות ממשלתית.

“הממשלה אמורה לספק הזדמנויות שוות. זה הכלל. ככל שיותר אנשים מרגישים שההזדמנויות נסגרות בפניהם, ושלבנקים יש לובי שפועל בוושינגטון כדי לחלץ אותם כשהם נקלעים לצרות,  זה מזין את האי יציבות הפוליטית. אנחנו חייבים להיות מודעים לכך. אנחנו עדיין רחוקים, זה לא יקרה בעתיד הקרוב, ויש אנשים בוושינגטון שרוצים לשנות את השיטה, אבל זו קריאת התעוררות לשתי המפלגות. חייבים לתקן את זה”.

כתבת על בני טיפוחיו של רוברט רובין, שהיה שר האוצר בממשל קלינטון. טים גייתנר הוא אחד מהם. האם לדעתך משרד האוצר היה מועדון לגברים בלבד?
בייר צוחקת מכל הלב, ונשמעת קצת מופתעת. “היו שם גם כמה נשים. שואלים אותי על מגדר כל הזמן, אני לא יודעת. מה שאני כן חושבת הוא שהאנשים האלה – אותה קבוצה של אנשים ששירתו תחת רובין בתקופת קלינטון - האמינו כולם במודל של כלכלה שמונעת על ידי אשראי וצריכה, רגולציה קלה ומדיניות מוניטרית מרחיבה. זה היה המודל שאליו שאפו באותן שנים. כמה מצעדי הדה רגולציה הגדולים ביותר נעשו תחת רובין. הוא תמך בחקיקה להסרה מוחלטת של הרגולציה על שוק הנגזרים. גם העדפות המס להכנסה מהשקעות נקבעו בתקופת קלינטון־רובין. אני חושבת שזו היתה נקודת ההשקפה שלהם לגבי מה שמניע את הכלכלה. לא היו להם כוונות רעות, אבל עכשיו הם מנסים להצדיק דברים שהתגלו כשגויים. אני חושבת שהנשיא צריך פרספקטיבה רחבה יותר בצוות הכלכלי שלו, אבל זה לא נראה כך”.

מה דעתך על המהומה שפרצה בעקבות החלטתה של מנכ”לית יאהו, מריסה מאייר, לאסור על עבודה מהבית, והטענות כי זה פוגע בנשים?
“קראתי על כך בעיתונות, אני לא מכירה את זה ממקור ראשון. אני חושבת שאפשר לאזן וליהנות מקריירה ומשפחה כאשר יש בעל נפלא. לא נותנים מספיק דגש לתפקיד בן הזוג – או בת הזוג, לא משנה. בן זוג תומך הוא חיוני להתמודדות עם המתחים שיש בין ההורות לקריירה מחוץ לבית.

רויטרס

“לא הייתי מצליחה לעבור את שנותי ב־FDIC ללא בעלי. יש לו קריירה תובענית משלו, אבל הוא הקריב והתייצב בפגישות בבית הספר שלא יכולתי להגיע אליהן. הילדים אף פעם לא נטרו לי על כך שנעדרתי תכופות. הם היו גאים בי, ואני חושבת שאחת מהסיבות לכך היא שסקוט, בעלי, מילא את החסר. אני מתוסכלת מכך שבסרטים ובסאטירות מראים גברים שהם חסרי תועלת כהורים, שלא מצליחים לחתל תינוקות ולא יודעים לבשל. זה לא הוגן. גברים יכולים להיות הורים מוצלחים. אני חושבת ששותפות טובה יותר באחריות ועידוד הגברים שכן עושים זאת - זה שינוי תרבותי שצריך לתת עליו את הדעת, כי שותפות שווה היא המפתח לאיזון הדרישות המתחרות הללו”.

מה התוכניות שלך לעתיד?
“אני הולכת לכתוב ספר ילדים, ספר לבני עשרה בנושא המשבר הכלכלי, שייצא ב־2014. הספר יסביר את הכלכלה הבסיסית לבני עשרה. אני רוצה שילדים יבינו את ההתנהגות שדיברנו עליה, שגרמה למשבר, בתקווה שכאשר יגדלו הם ינהגו בתחום הכלכלי בצורה טובה יותר מהדור שלנו, שירגישו שיש להם אחריות.

“אני מאמינה בהזדמנויות שוות. אנשים צריכים להצליח בזכות עצמם, אבל ההזדמנויות צריכות לעמוד בפניהם בצורה שווה. זכויות האזרח, מערכת המיסוי ותמריצים כלכליים צריכים לפעול באופן שיאפשר הזדמנויות שוות וניידות חברתית. זה התפקיד האמיתי של הממשל, ולא להגן על אנשים שכבר יש להם הרבה כסף. רפובליקאים תמיד מופתעים כשאני מזכירה להם שרונלד רייגן אמר שתפקיד הממשלה הוא לא להגן עלינו מפני עצמנו אלא מפני אנשים אחרים. לאנשים יש זכות להיכשל בכוחות עצמם, אבל על הממשלה להגן עליהם מאנשים אחרים שמנסים לפגוע בהם. אני לא חושבת שהממשלה עשתה עבודה טובה במובן הזה.

“הייתי רוצה לחזור יום אחד לעבודה בממשל, אבל זה לא יקרה בממשל הנוכחי, וזה בסדר. אני נהנית לעבוד בפילנתרופיה, בייעוץ לממשלות, אולי בניהול קרן שמתמקדת בהזדמנויות כלכליות לאנשים מעוטי הכנסה. אני לא רוצה לעבוד יותר בשביל בנקים אף פעם”, היא צוחקת. “אני מאוד גאה במה שעשינו ב־FDIC. סיפקנו מודל מצוין לביטוח פיקדונות לכל העולם. אנשים צריכים להיות רגועים בידיעה שהכסף שלהם בבנק בטוח ושיש להם גישה אליו כשהם צריכים אותו”.

 

הכתבה מתפרסמת בגיליון אפריל של  מגזין TheMarker

לקבלת גיליון היכרות חינם, חייגו: 1-700-700-250


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#