הזרים שינו את הכללים |

איפקס יורק ופרמירה פועלות ללא סנטימנטים

קרנות זרות מגלות עניין ער בנעשה בשוק ההון המקומי, בעיקר בשל חולשתם של בעלי השליטה בתאגידים הישראליים הגדולים. נציגיהן, שלא יושבים במסעדת מסה ולא שיחקו שש בש עם אף אחד בצבא, אינם נגועים באינטרסים אישיים ובוחנים את החברות שעל המדף לפי קריטריונים כלכליים טהורים. לטייקונים אלה חדשות רעות; הציבור עשוי לגלות שזה בדיוק מה שנחוץ לו כעת

חגי עמית
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
חגי עמית

"בלילה שבו הגישה חברת אמפל בקשה לפשיטת רגל קיבלתי טלפון מעורך דין אמריקאי”, מספר מנהל קרנות הגידור אוורסט, נני מעוז, שרגיל לפניות ממבריאי וממפרקי חברות למיניהם, המראים לו תיקים של חברות בקשיים. “הוא שלח לי במייל את הבקשה שהגישה אמפל ואת התצהיר שלה, ואמר ‘תראה אם זה מעניין אותך. זו חברה ישראלית שאין לה נושים אמריקאיים אבל ממלאת מסמכים לפשיטת רגל בניו יורק. היא בטח מנסה להתרחק כמה שיותר מהנושים בישראל”. מהר מאוד הבהיר מעוז לעמיתו האמריקאי שזו אינה השקעה מהסוג שהוא מחפש, ומסיבות רבות. ואולם עצם הפנייה שקיבל בנוגע לאמפל מעידה על העניין הרב שמעוררים המשק הישראלי והחברות הפועלות בו בקרב פיננסיירים ברחבי העולם.

כללי המשחק משתניםצילום: אילייה מלניקוב

נציגי קרנות זרות פועלים בישראל תקופה ממושכת, ובשיחות עמם הם מספרים שבחודשים האחרונים מגיעות אליהם פניות מחברים בתעשייה האמריקאית המתעניינים בהשקעות בישראל. פעילים בשוק ההון מכירים את ההשקעות הגדולות שקיבלו כותרות: קרן יורק השקיעה בחובותיהן הציבוריים של אי.די.בי ואלביט הדמיה; קרן פרמירה השקיעה בנטפים  והתעניינה בכלל ביטוח; קרן איפקס מושקעת בפסגות ובתנובה. כעת, מגלים פעילים בשוק כי הזרים מגששים בשקט אחר עסקות נוספות, ומבצעים השקעות בהיקפים קטנים יותר שלא תמיד זוכות לחשיפה.

ההסבר לעניין הער בחברות הישראליות נעוץ במצבו של שוק ההון המקומי. “רואים כיום התעוררות כי יש הרבה חברות גדולות על המדף”, אומר מנהל השקעות ישראלי, המתמחה בהשקעה בקרנות הזרות. “השוק הישראלי לא ערוך למצב שבו כל אנשי העסקים הגדולים צריכים מזומנים. מי בישראל יקנה חברה כמו כלל ביטוח? אתה רוצה כיום לקחת הלוואה של 30 מיליון שקל ואין לך מקום לעשות את זה. זו גם הסיבה לכך ששוק החוב בישראל מעניין כיום הרבה יותר משוק המניות. הבנקים הישראליים מפחדים לתת הלוואות לאנשי העסקים שצריכים אותן, ובבורסה עדיין קשה להם לגייס. זו גם הסיבה לכך שרואים כיום גישושים מצדם של גופים מאירופה שרוצים להיכנס לשוק ההלוואות”.

עד שיתחילו להעניק הלוואות, הזרים בודקים בעיקר אפשרויות להשקעה בהון העצמי של החברות (אקוויטי) ובאיגרות החוב שלהן. לדברי מעוז, העומד בקשר שוטף עם גופים זרים, יש להם הרבה מה לבדוק: “בראשונה זה שנים רבות יש פה הרבה חברות גדולות על המדף, בגלל מצבן של חברות האחזקה שמעליהן. חברה כזו יכולה להיות חברה בת או נכדה של מי שבקשיים, אבל היא חייבת להימכר. במקביל, יש בעיה בצד הקונה: המוסדיים לא יכולים לרכוש חברות, ואילו רבים מבעלי השליטה נמצאים בקשיים בשל ערבויות ומינופי יתר שנטלו - ולכן לא מועמדים להתייצב בצד הרוכש. הזרים רואים יתרון בכך שאין עוד 50 שחקנים שמסתכלים יחד אתם על המניה. במידה מסוימת, הם לא רואים מולם בישראל כיום שוק משוכלל. אין להם מתחרים”.

ניב כרמי, העובד לצד מעוז באוורסט, מוסיף שיש עוד דבר שקוסם לזרים בחברות הישראליות: “מה שמוגדר כיום בישראל כתחום השקעות בתשואה גבוהה, הרבה יותר משתלם ממה שמוגדר כך בארצות הברית. יש פער של אחוזים שלמים בין חברות באותה רמת סיכון כאן ובארצות הברית - לטובת ההשקעה בחברות הישראליות. אם בארצות הברית השקעות בתשואה גבוהה מוגדרות ככאלה שמשיאות 3%־4% בשנה, בישראל מדובר ב־8% ומעלה”. מעוז מזכיר גם שבעיני הזרים מגלמת ישראל שוק יוצא דופן, שמצד אחד יש בו הזדמנויות שאין בשווקים של העולם המערבי, ומצד אחר הוא שוק מוסדר וידידותי לאנשי עסקים. “מבחינת הזרים אנחנו מקום מערבי שבו חוק החברות הוא ברור, ובכלל חוק הוא חוק ותקנה היא תקנה”, הוא אומר. “מבחינתם זה משמעותי מאוד”.

פעיל אחר בשוק ההון מציין אפשרות אחרת, משמעותית לא פחות, שבגללה נהפכו הזרים לשחקנים משמעותיים כל כך בשוק הישראלי: “בגלל האגו של אנשי עסקים בישראל, חברה שנקלעה לקשיים לא תמכור בקלות נכס למתחרה. זה לא קונה מזה וזה לא קונה מההוא. לעומת זאת אותה חברה, אם יבוא מישהו מחו”ל ויגאל אותה מקשייה - מבחינתה זה יותר בסדר”.

הכתבה מתפרסמת בגיליון מארס של מגזין TheMarker

לקבלת גיליון היכרות חינם, חייגו: 1-700-700-250



החברות המבוקשות: לא קטנות מדי ולא מקומיות מדי
השחקנים הזרים שנכנסים לשוק הישראלי נתקלים בהיצע עצום. כשמדובר בקבוצת אחזקה כאי.די.בי, המונה עשרות חברות, הרי שלאור חוסר יכולתה לעמוד בהתחייבויותיה ניתן לומר שכל פורטפוליו החברות שלה עומד למכירה. אלה הם פני הדברים גם בקבוצת אמפל, ובנכסים מסוימים של חברות המצויות בקשיים, כמו דלק נדל"ן ואלביט הדמיה. ואולם למרות נכונותם של הזרים לרכוש נכסים כאלה, הטייקונים הגדולים במשק המשוועים לנזילות עדיין לא יכולים להתחיל לחגוג. הזרים רחוקים מלרכוש כל מה שנמצא על המדף.

המגבלה הראשונה שמציבים הזרים נוגעת לגודל ההשקעה. הם מחפשים השקעות גדולות, וחלק מהחברות הישראליות פשוט אינן גדולות מספיק. “לקרן הדומה לקרן יורק הראיתי שתי השקעות של 40 מיליון דולר, שהבטיחו שליטה בחברות ציבוריות”, מספר מעוז. “הם אמרו ‘זה מעניין, אבל קטן מדי. תביא השקעה של 100 מיליון דולר’. גם אם באחוזים התשואה על ההשקעה תהיה גבוהה, הגישה היא שעם אחוזים לא קונים במכולת. חשוב להם שזו תהיה השקעה בכסף גדול, ובמקומות שבהם הם השחקנים היחידים בתחום. במקום שבו צריך להשקיע 150־200 מיליון שקל, אין אף אחד שיכול להתמודד אתם”.

חסם נוסף מוציא מהמשחק חברות מקומיות מדי. “פרטנר, דיסקונט וכל העסקים האחרים שהם ‘Israeli Oriented’, כלומר, מוטים למשק הישראלי, לא יעניינו קרן מניו יורק”, אומר כרמי. “לא רק בגלל שחברה כמו פרטנר לא יודעת לדבר ‘אמריקאית’ ולא מכירה את הניואנסים הקטנים של להביא למשקיע מה שהוא צריך. גם חברה כמו כלל ביטוח תירכש על ידי זרים רק אם תהיה קרן השקעות שישראל ממש מסומנת על המפה שלה ככלכלה שאליה היא רוצה להיות חשופה”.

“את הקונים הגדולים מעניינות חברות שאפשר לקחת אותן לחו”ל ולהגדיל אותן”, אומר מעוז. “הדברים הפרובינציאליים - בנק לאומי, שופרסל - לא מעניינים אותם. הם רוצים להיחשף לאיכות של חברות כמו נטפים, או חברות היי טק ותעשייה טובות”.

השקעה זרה בחברה ישראלית יכולה להתבצע בכמה דרכים, מסביר מעוז. “אפשר להזרים כסף לחברה בקשיים תמורת שליטה, ואפשר לרכוש מאחד הבנקים חוב בעייתי - לחלק מהחברות הישראליות יש חובות כלפי המוסדיים שהבנקים לא ישנים אתם בשקט. אפשרות אחרת היא לקנות חוב של חברה בת או חברה נכדה שחייבת להימכר, מתוך הנחה שאחרי המכירה יבוא בוס חדש ועשיר שיסדיר את החובות. גם הנדסה מחדש של מצבת החובות היא אופציה שיכולה לעניין את הזרים”.

“לדעתי יש פה שני סוגי שחקנים”, אומר פעיל בשוק ההון שמרבה לעבוד מול הקרנות הזרות. “אלה שבאים לקנות עסק, לשפר ולמכור אותו, ולעומתם ה’יורקים’ למיניהם, שרואים הזדמנות בקניית החוב של אי.די.בי ב־30 סנט על הדולר ולקבל עבורו 70 סנט על הדולר, או בהשתלטות על החברה. יש גם מקרי ביניים שבהם קרנות פועלות במודל של חוב־מניות (Debt Equity), כלומר קונות אג”ח של חברות, מחכות שהן יפשטו רגל ואז משתלטות על המניות שלהן.

“יש הרבה קרנות פרייבט אקוויטי שעושות כסף לא רע מאג”ח ישראליות. בשוק האג”ח אתה רואה רק את מה שבכותרות. קח חברה בינונית שהאג”ח שלה נסחרת ב־70 סנט לדולר, ועלתה ל־80 סנט לדולר - ברקע של הסיפור הזה יש מישהו שראה תשואה של 10% בכמה חודשים. חוץ מיורק פועלת פה פרימרה שעשתה עסקה וחצי, בלקסטון שטיילו בישראל בזמנו ואיפקס. יש הרבה עסקות, אבל לא ראיתי מישהו מקים כאן פעילות מלאה ומקדם אותה. יש הרבה יותר קרנות שפועלות פה על בסיס אד־הוק. אחרי הכל, אנשי הפרייבט אקוויטי הם אנשים של הזדמנויות”.

"בעל שליטה" זה לא מינוי לכל החיים
מבחינתו של הציבור הרחב, ההיבט המעניין ביותר בכניסתן של הקרנות הזרות הוא ההשפעה ארוכת הטווח שעשויה להיות להן על הדמויות הבולטות בשוק ההון הישראלי. כניסתם של הזרים להשקעה בחברות במצוקה בשוק המקומי משולה לגוף החיצוני המושך את המפה מהשולחן שסביבו יושבים בעלי ההון הגדולים במשק, אלה שהתרגלנו לכנות “טייקונים”, וכלל לא שיערו שבעת נפילתם יידרשו לשלם מחיר מלא על כישלונותיהם העסקיים.

מנהלי קרנות זרים אינם מוטים על ידי היכרות אישית קודמת עם הגורמים המעורבים בחברות הציבוריות בישראל. הם לא היו עם אף אחד בגדוד, לא זוכרים את אחותו של איש מהתנועה, ובטח לא מכירים את השולחנות במסעדת מסה בתל אביב, שסביבם נסגרים תנאי האשראי מהם נהנים הטייקונים הגדולים במשק.

דוגמה קלאסית לכך היא ג’רמי בלנק, נציגה בישראל של קרן יורק, שהוביל את הקרן להשקעה בחובותיו של נוחי דנקנר, בעל השליטה באי.די.בי, ובאלה של מוטי זיסר, בעל השליטה באלביט הדמיה. בלנק, איש פיננסים צעיר מארצות הברית, מתעניין אך ורק במספרים שמאחורי החוב, ובתוחלת הרווח שהם מייצגים עבורו. אין לו כל עניין אישי בבעל השליטה, במה שיעלה בגורלו, ובשאלה אם ישמור בסופו של התהליך על אחזקתו בחברה שייסד או לא.

הקרנות הזרות הגדולות שפעילות בישראל

“כקרן זרה אתה שחקן שחמט”, מתאר זאת מעוז. “אתה צריך לבוא מלמעלה ולראות מה הכי טוב בשבילך. אין לך עניינים אחרים. הזרים פועלים ללא אמוציות, והם מזמן הבינו שבעסקים, אם ממשיכים לעשות את אותם מהלכים עם אותם אנשים, מקבלים את אותה התוצאה. הנטייה בישראל היא שכשיש קשיים מעבירים עוד קצת כסף כדי שיהיה קצת חופש לשנות את המאזן, וממשיכים עם אותם מנהלים ובעלי שליטה ובאותה אסטרטגיה. זה לא עובד. זה יביא לכך שבעוד שנתיים תהיה אותה בעיה. "בגלל הגישה הזו אנחנו רואים בשנה שנתיים האחרונות שבעלי שליטה מביטים גם על הצד השני שניצב מולם ומציעים לו פתרונות יותר מאוזנים למשבר החוב”.

“ברוב המכריע של המקרים שאני מכיר שבהם חברות בחו”ל נקלעו למצוקה, בעל השליטה לא נשאר עם החברה”, אומר מנהל קרנות גדול אחר, הפעיל בחו”ל. “איכשהו, מקרה אפריקה־ישראל יצר נורמה שלפיה אפשר לבצע הסדר חוב ולהישאר בשליטה. "אבל בפירוש לא צריך לפחד לקחת מפתחות או לשנות את ההנהלה. אני מקווה שבימים אלו מקרה יורק ואי.די.בי מיישר את כל השחקנים הישראלים לפי מה שקורה בחו”ל בתחום. ברגע שהתקדים יקרה וקרן אחת תייצר מבנה חדש לעסקות, והכל יעבוד כמו שצריך, זה יקרה גם בשאר שוק ההון”. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker