סטארט אפ לכל פועל

האם הפופולריות והעלות היורדת של טכנולוגיה דיגיטלית מייצרת דור חדש ועצום של דה-וינצ'ים או ג'ובסים?

אורן פרנק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורן פרנק

המספרים מרשימים מספיק כדי שנפתח אתם את הטור: בכל שנה יותר משלושה מיליון יזמים בארצות הברית מחליטים להיות צוקרברג ויוצאים, מצוידים בהמון תקווה ותמימות, להקמת הסטארט אפ החדש שלהם. מתוכם כ־50 אלף יצליחו לגייס גיוס ראשוני, רובם המכריע מאנג'לים (משקיעים פרטיים); כ־1,500 מהם יזכו בכספן של קרנות הון סיכון.

האדם הוויטרוביאני של ליאונרדו דה וינצ'י
האדם הוויטרוביאני של ליאונרדו דה וינצ'י

מבין אלה שהצליחו לגייס, רק 2 מ־1,000, כ־0.2%, יגיעו בסופו של תהליך ארוך ומלא מהמורות לחברה ששווי השוק שלה הוא 100 מיליון דולר או יותר. שיעור הצלחה זניח.
מספר המיזמים נמצא במגמת עלייה כבר כמה שנים: ב־2011 למשל היתה עלייה של 60% בהשוואה לקודמתה. ב־2012 לעומת זאת נרשמה ירידה בכמות הכסף שהשקיעו קרנות הון סיכון בהשוואה לשנה הקודמת. יותר מיזמים אך פחות כסף? מעניין.

מה קורה כאן? האם הגענו לעידן שבו החדשנות האנושית נוסקת לגבהים חדשים? האם הנפיצות והעלות היורדת של טכנולוגיה דיגיטלית מייצרת דור חדש ועצום של דה־וינצ'ים או ג'ובסים? האם מהפכת תעשיית המידע של דורנו הולכת ומגמדת את המצאת החשמל והמהפכה התעשייתית ומפיצה מספיק ידע וכלים כך שמיליוני אנשים ברחבי העולם זוכים לניידות חברתית חדשה, מבוססת טכנולוגיה וחדשנות, ומייצרת שכבה חברתית חדשה של יצרנים קטנים שבונים כלכלה מאוזנת, פרודוקטיבית והוגנת יותר? סטארט אפ לכל פועל? עידן ההשכלה החדש? ואולי כל התשובות נכונות?

למגינת לבי, נראה שלא. אמנם מספר הסטארט אפים בארצות הברית עצום במונחים נומינליים, אבל הוא אינו גבוה כשמשווים אותו לארצות כמו ישראל, שוודיה, קנדה או אפילו איטליה. בנוסף, הכמות הצומחת של המיזמים אינה מובילה לעלייה במספר מקומות העבודה בתחום - או בעברית, חלק גדול מאוד מהמיזמים נשארים עסק של יזם בודד או של קומץ עובדים.

גילוי נאות ראוי כאן: גם אני סטארט אפיסט, ויוצא לי לפגוש הרבה מאוד מיזמים ויזמים. אינני מתיימר לרגע לדעת טוב יותר מאחרים, והסטטיסטיקה ממילא מגלה שיכולת הניבוי של כולנו בתחום הזה ירודה עד כדי מקרית, אבל לטעמי ולהבנתי, יש מעט מאוד מיזמים מרהיבים; כאלה שרוצים לשנות את העולם; כאלה שמביאים אתם תעוזה ותשוקה מעוררת הערצה, שמובלים בידי יזמים שכל מי שעיניו בראשו רואה את הברק שלהם; כאלה שיודעים להציג בעיה ברורה ופתרון ברור וחדש לאותה בעיה, שהרי בעיה אמיתית+פתרון מבריק=כסף. יותר מדי מהם קטנים. דומים קצת לכל מיני רעיונות שכבר קיימים. לא יומרניים. "נייס טו האב" כמו שאומרים בגולת ניו יורק. נחמדים.

נראה שהמוטיווציה מאחורי חלק מהמיזמים בארצות הברית, ואולי גם בישראל, היתה ראויה יותר לכותרת "סטארט אפ לכל מובטל". ישנה קורלציה ברורה בין המיתון הגדול של 2008 והצמיחה בכמות המיזמים בכלל, ואלה הטכנולוגיים בפרט. מדובר בדור של אנשים צעירים שמבינים שהמערכת המסורתית האמריקאית של "סיימת קולג' טוב, תקבל ג'וב טוב" אינה מספקת יותר את הסחורה. יזמים שהמניע שלהם הוא ייאוש וחוסר ברירה ולא שכנוע פנימי עמוק. צעירים שרואים את הצוקרברגים למיניהם ואומרים לעצמם שגם הם יכולים, ובכל מקרה לנסות יהיה עדיף על להמשיך ולחזר על פתחי המערכת השבורה בראיונות עבודה אינסופיים. אומרים שהצורך הוא אבי ההמצאה, אך נראה שבמקרה הזה הצורך הוא במקום עבודה ופרנסה ולא בהגשמת רעיון גדול שטורד את שנתך בלילות.

נראה שיש יותר מדי ומעט מדי סטארט אפים בעת ובעונה אחת. יותר מדי מיזמים שנולדים ממקום לא נכון ולא מחויב מספיק בראשם ולבם של היזמים שלהם, ואלה מיתרגמים לשיעור הכישלונות הגבוה שאותו הזכרתי בתחילת הטור. מעט מדי סטארט אפים חצופים מספיק כדי להתיימר לשנות ולשפר את חיינו באופן מהותי. מעט מדי יזמים שבאמת רוצים להגיע לכוכבים. סיכם את הדיון הזה היטב ה"אקונומיסט" באחד מגיליונותיו האחרונים, כשהציג בשער תמונה של אסלה ביתית ושאל: "האם אי פעם נמציא שוב משהו כה שימושי?"

הכותב הוא יזם אינטרנט החי בניו יורק

הטור מתפרסם בגיליון פברואר של מגזין TheMarker

לקבלת גיליון היכרות חינם, חייגו: 1-700-700-250

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker