הכירו את המחקרים הישראליים המוזרים של השנה - מגזין TheMarker - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
האקדמיה לצחוק

הכירו את המחקרים הישראליים המוזרים של השנה

בין זוכי פרס נובל יש לחוקרים ישראלים נוכחות מכובדת, אבל באיג נובל, הפרס המוענק מדי שנה למחקרים ש"קודם גורמים לך לצחוק, ואחר כך לחשוב", זכו עד כה רק ישראלים מעטים ■ שמונה מועמדים טריים לשיקולה של ועדת הפרס

11תגובות

האם שאלתם את עצמכם פעם מהי הדרך הטובה ביותר לטבול ביסקוויט בספל תה? כמה תמונות צריך לצלם כדי להבטיח שאיש מהמצולמים לא יונצח עם עיניים עצומות? האם דחף חזק להשתין משפיע על דרך קבלת ההחלטות? או אולי איך ניתן להדליק מנגל בתוך שלוש שניות בלבד? גם אם אחת מהשאלות הללו חלפה במוחכם לשבריר שנייה, סביר להניח שהמשכתם הלאה בעניינכם וברצף המחשבות הארציות שלכם - וזה בדיוק ההבדל ביניכם לבין מדענים עם שאר רוח של ממש. ככל שמדובר במוחות המבריקים יותר כך האובססיה לפתרון הבעיה בכלים מדעיים הולכת וגוברת.

עשו לנו לייק ותקבלו את מיטב הכתבות והטורים של המגזין ישירות לפייסבוק שלכם

לפני כל שאלה מוזרה כזאת עומד פרופסור למדעים שהשקיע חודשים ארוכים של מחקר בניסיון להגיע לתשובה, אפילו חלקית, ואחרי כל מחקר כזה מחכה למדען המכובד גם פרס. לא נובל, אבל הכי קרוב שאפשר: איג נובל (Ig Noble), פרס ההוקרה האלטרנטיבי של קהילת המדענים העולמית שניתן לחוקרים עבור המחקרים המשעשעים, האזוטריים והמיותרים של השנה.

כמו נושאי המחקר המגוחכים, גם הפרסים מוענקים בטקס משעשע ומלא הומור עצמי. טקס הענקת פרסי איג נובל לשנת 2012, למשל, נפתח במפגן מרהיב ומגוחך שבו העיף הקהל מאות מטוסים מנייר לעבר לוח מטרה אנושי בוורוד צעקני שניצב במרכז הבמה. השתתפו בו גם עשרות פרופסורים בכובעים מטופשים, דגם של מגדל אייפל ודוגמנית שגופה צבוע בכסף. לאחר מכן הוצגו ברוב כבוד שבעה חתני נובל האמיתי, שבאו להעניק את הפרסים. הטקס השנה גם זכה לארח שני מדעני נאס”א שחגגו עשור לנישואיהם, לאחר שהתחתנו בטקס לחלוטין לא אזוטרי במהלך הענקת פרסי האיג נובל בשנת 2002.

את הרעיון לאיג נובל הגה פרופ’ אלכסנדר (לשק) כהן, ממייסדי המכון למחקר ביולוגי בנס ציונה, שכבר ב־1956 ייסד כתב עת מדעי סאטירי בשם Journal of Irreproducible Results, שתוך שנים אחדות קנה לו שם ואחיזה בקרב חוקרים מכל רחבי העולם. מדענים שלחו לכהן קטעי סאטירה ובדיחות מדעיות שחיברו, ובמשך הזמן הפך לכתב העת המבוקש ביותר בעיתונות המדעית - רק אחד מכל ארבעה מאמרים או קטעים שנשלחו אליו התפרסמו.

האיג נובל מוענק מאז 1968 על מחקרים “פחות נחוצים” בעשרה תחומים, בהם פיזיקה, מתמטיקה, כימיה, כלכלה וגם שלום וספרות. הטקס הפומבי עצמו נערך מ־1991 באופן קבוע בבימה היוקרתית של אוניברסיטת הרווארד, וזוכה לחסות של מחלקת מדעי המחשב של האוניברסיטה. ב־1996 נרשם ציון דרך היסטורי בתולדות האיג נובל, כשלראשונה הגיע זוכה לטקס לקבל באופן אישי את הפרס. היה זה האמן האמריקאי דון פדרסטון, שזכה בפרס איג נובל לאמנות על “המצאתו המהפכנית בתחום הקישוטים - פלמינגו ורוד מפלסטיק”. המוטו המלווה את הטקס משנתו הראשונה הוא: “קודם תגרום להם לצחוק, אחר כך לחשוב”.

הכתבה מתפרסמת בגיליון ינואר של  מגזין TheMarker

לקבלת גיליון היכרות חינם חייגו: 5200*,
שלוחה
1

 היו גם כמה וכמה ישראלים שהתכבדו באיג נובל, בהם המתמטיקאי פרופ' אליהו ריפס ושותפיו לחקר הצופן התנ"כי, ופרופ' דן אריאלי על מחקרו שבו הוכח כי תרופות פלצבו יקרות הן יעילות יותר מתרופות פלצבו זולות. ואולם בהשוואה לפרס הנובל המקורי, שבין הזוכים בו יש שיעור יוצא דופן של חוקרים ישראלים, מקומנו בין זוכי האיג נובל אינו מהמשופרים. הנה, אם כן, כמה מועמדים חדשים לפרס.

צוכה או בוחקת?

צווחה מפלחת את חלל החדר וקוטעת את השקט. “הכול בסדר?”, אנחנו שואלים מיד בדאגה, לאחר שלא הצלחנו לפרש אם הצליל שבקע מגרונו של יקירנו מעיד על רגש חיובי או שלילי. עוד לפני שנשמעת התשובה אנחנו ניגשים לבדוק במו עינינו מה קרה. ואולם על פי מחקר שפירסם באחרונה ד”ר הלל אביעזר מהאוניברסיטה העברית, סביר להניח שגם לאחר שנביט בפניו של אותו אדם, לא בטוח שנדע בוודאות אם הוא שמח או עצוב. בשיתוף עם עמיתיו למחקר, פרופ’ יעקב טרופה מאוניברסיטת ניו יורק ופרופ’ אלכס טודורוב מאוניברסיטת פרינסטון, הוכיח אביעזר כי אנשים מתקשים להבדיל בין הבעות פנים שמחות במיוחד לעצובות במיוחד.

במסגרת המחקר הוצגו לנבדקים הבעות פנים שונות ממצבים קיצוניים בחיי היומיום, כמו אדם שהתבשר על זכייתו בפרס הגדול בלוטו, או משקיע שנודע לו כי המניה שבה השקיע את כל כספו קרסה. דוגמאות נוספות היו הבעת כאב של אנשים שעשו פירסינג, הבעת עונג באורגזמה והבעת יגון בעקבות פטירת אדם קרוב. הנבדקים כשלו בזיהוי תחושות האנשים שהוצגו להם על בסיס הבעות פניהם, עובדה המעמידה בספק את האינטואיציות הבסיסיות שלנו.

דרימסטיים

עוד עולה מהמחקר כי כדי לא לטעות בקריאת רגשות הזולת, עדיף להתמקד דווקא בתנוחות הגוף. קבוצה של נבדקים שההתבוננה רק על תנוחת הגוף של שחקני טניס בלי לראות את הבעות פניהם לא התקשתה לגלות מי זכה ומי הפסיד, בניגוד לקבוצה שבחנה רק את הבעות הפנים וכשלה לחלוטין. בניסוי נוסף שחיזק את הממצא הזה, חברי קבוצה שלישית שהסתכלו על הבעת פניהם של השחקנים וגם על תנוחת גופם, טענו בתוקף שהצליחו לזהות מי המנצח ומי המפסיד על פי הבעות פניהם, אף שלא היו מודעים לכך שזיהו נכונה את רגשות השחקנים על בסיס הסתכלות על הגוף.

יד חמה? נא לצנן את ההתלהבות

“הוא ב־Zone!”, נוהג לשאוג בשמחה פרשן הכדורסל הססגוני שימי ריגר, בכל פעם שהוא מזהה שחקן לוהט שקולע רצף של סלים בתוך זמן קצר. ובאמת, יש רגעים במשחק שנדמה לכולם, כולל לשחקן עצמו, שלא חשוב מה הוא ייעשה עם הכדור ברגע שיקבל אותו - זה ייגמר בסל (או ב”רק רשת”, מונח נוסף שטבע ריגר). ובכן, המחקר המדעי הוכיח עד כה אחרת.

לפני כשנה פירסמו ד”ר יונתן לוינשטיין מהמרכז לחקר המוח והחוג לנוירוביולוגיה באוניברסיטה העברית וטל נימן, דוקטורנט במרכז לחישוביות עצבית באוניברסיטה העברית, מחקר שמסקנותיו מפריכות את מיתוס “היד החמה”. לפי הממצאים, שחקנים שקלעו סל של שלוש נקודות והתפתו לזרוק פעם נוספת מטווח דומה – החטיאו ברוב המקרים. מנגד, דווקא לשחקן שהחטיא זריקה מטווח שלוש הנקודות, יש סיכוי גבוה יותר לקלוע בזריקה הבאה מחוץ לרחבת השלוש.

תצפיות המחקר התמקדו באחד השחקנים הפעילים הטובים בהיסטוריה - קובי בראיינט מקבוצת לוס אנג’לס לייקרס בליגת ה־NBA האמריקאית, וב־41 שחקניות מליגת הנשים האמריקאית, WNBA. מהלכיו של בראיינט הוכיחו כי לאחר שקלע שלשה, היה סיכוי של 53% שגם הזריקה הבאה שלו תהיה מטווח השלוש. אלא שלאחר שהחטיא - הסיכוי שיזרוק שוב מחוץ לרחבת השלוש צנח ל־14%. דפוסי הזריקות של שחקניות ה־WNBA המחישו כי פרק הזמן שחולף מקליעה מוצלחת של שלוש נקודות לזריקה הבאה קצר יותר לעומת פרק הזמן שחולף בין זריקה לא מוצלחת לזריקה הבאה.

אי–פי

אף שהמחקר הזה יכול להיתפס כאזוטרי (אלא אם אתם חובבי כדורסל, כמובן), מחבריו טוענים כי ניתן להשליך ממנו על תהליך הסקת המסקנות של אנשים לאחר הצלחה גם מחוץ למגרשי הספורט. לוינשטיין טוען כי אם כוכבי הכדורסל הגדולים והמנוסים ביותר סובלים מהטיה של הסקת מסקנות מתוצאותיהם על המגרש, הדבר מוכיח שכולנו סובלים מהטיות בחיינו, ומביא דוגמאות שעלולות לסכן חיי אדם - כמו אופנוען שאינו טורח לחבוש קסדה משום שעד כה לא קרתה לו תאונה, או רופא שמספק תרופה לפי ההצלחה שלה על פציינטים אחרים ולא על פי ההתאמה לתיק הרפואי של המטופל. המחקר, לטענתם, יכול להסביר גם אסטרטגיות הימורים כושלות של סוחרים ומשקיעים, הנסמכים בהשקעותיהם בעיקר על התשואות שהניבו בעבר, ופחות על פי תנאי השוק בהווה ובעתיד.

ותודה למבוכה ולאשמה שמימנו לי את שכר הלימוד

השולחן בבית הקפה מלוכלך בפירורי אוכל שהשאיר הזוג שישב לפנינו. כשהתיישבנו אף מלצר לא טרח לגשת אלינו ועברו עוד עשר דקות עד שקיבלנו תפריטים. המלצרית היתה חביבה, אבל אולי היה עדיף שהיא תפגין בקיאות רבה יותר במנות מאשר בניפוח המסטיק שאותו לעסה מול עינינו. בסוף הארוחה השארנו לה טיפ של 15%. בכל זאת, היא סטודנטית, חמודה, ובאמת שהיו לה כוונות טובות.

מי מאתנו לא נתקל לפחות פעם אחת בסיטואציה הזאת. השירות שקיבלנו היה מזעזע ועמו עולה תחושת הנקם, אבל בסופו של דבר, אף שבשום מקום החוק לא מחייב אותנו, בכל זאת השארנו תשר. למה, בעצם? ד”ר עופר עזר מהמחלקה למינהל עסקים באוניברסיטת בן־גוריון החליט להקדיש לשאלה הזאת את מחקרו, שהעלה ממצאים לא צפויים.

השערת המחקר היתה שהטיפ שאנשים משאירים במסעדות ובבתי קפה נשען בעיקר על רמת השירות שקיבלו, אולם התשובות של הנשאלים חשפו עובדה אחרת. כמעט אף אחד מהנשאלים לא ציין את רמת השירות כגורם להשארת תשר. יתר על כן, מיעוט קטן אמר שהם מעניקים טיפים בשל החשש מפני שירות גרוע בעתיד מאותו מלצר. לעומת זאת, הגורמים המרכזיים למתן טיפ היו הכרת תודה, הידיעה שטיפים הם מקור פרנסה מרכזי לנותן השירות, וגם שני גורמים מפתיעים שלא ממש הובאו בחשבון - אשמה ומבוכה.
60% מהנשאלים האמריקאים הודו שאחת הסיבות שהם מעניקים טיפ היא תחושת אשמה שתתעורר בהם אם הם לא יעשו זאת. מסיבה דומה, 44% הודו שיחושו מבוכה אם ילכו בלי להוסיף כמה מטבעות לחשבון. החוצפה הישראלית, לעומת זאת, הוכיחה את עצמה גם במקרה זה - רק 13% מהנשאלים ציינו כי הם מונעים מאשמה, ורק 23% ציינו את החשש ממבוכה.

אמיל סלמן

אחת המסקנות החשובות שעלתה מסדרת המחקרים שערך עזר היתה כי מתן טיפים מערער את ההנחה המקובלת בתיאוריה הכלכלית, שלפיה האדם הוא יצור אגואיסטי הפועל להפיק את התועלת המרבית מאינטראקציה כלכלית שבה הוא מעורב. לדבריו של עזר, הענקת טיפ היא דוגמה מובהקת לפעילות כלכלית שבה נורמות חברתיות ומניעים פסיכולוגיים ממלאים תפקיד מרכזי. כה מרכזי, עד שתשר הפך להיות חלק בלתי נפרד מעולם המסעדנות ומענפים נוספים, כמו סיורים מודרכים, שליחויות, מלונאות והסעות. בארצות הברית, שבה מיליוני עובדים נסמכים על טיפים כמקור הכנסה מרכזי, הסכום השנתי של טיפים הניתנים במסעדות נאמד ב־44 מיליארד דולר. בישראל הוא מוערך בחצי מיליארד עד מיליארד שקל בשנה.

יום יבוא ותפגשי זכר עם מחזור חודשי

זה אמנם יוכל לקרות רק מתחת למים מתוקים, אבל גם זו התחלה - וללא ספק פריצת דרך מדעית. צוות חוקרים מהמרכז לביולוגיה וביוטכנולוגיה ימית באוניברסיטת בן־גוריון, בראשות פרופ’ אמיר שגיא, מצא כי לשרימפס (חסילונים) זכריים ימי יש מחזורי רבייה, בדומה לנקבות. זהו הגילוי הראשון מסוגו על זכרים בעלי מחזור חודשי, והוא מטיל אור חדש על ההנחה המדעית כי זכרים תמיד מוכנים להזדווג.

במחקר גידלו חוקרי המעבדה של פרופ’ שגיא כ־50 זכרים של חסילון מסוג Litopenaeus vannamei ותיעדו במשך שמונה חודשים את התנהגותם ואת מחזורי הנשל שלהם. הממצאים העלו כי זכרי החסילון חידשו את תיקי הזרע שלהם באופן מחזורי, אחת לשבועיים, בתיאום מדויק עם מחזור הנשל, שהושל גם הוא מדי שבועיים.

דרימסטיים

אחד מחוקרי המעבדה, שמואל פרנס, מסביר כי התופעה דומה למחזור הרבייתי בנשים ובנקבות קופי־אדם. “בדרך זאת, אפילו אם לחסילון הזכר אין הצלחה עם בנות המין היפה במהלך מחזור נשל מסוים, הוא לא יאבד מסיכוייו להעמיד צאצאים במחזורים הבאים”. ממצאי המחקר פורסמו בכמה כתבי עת מדעיים, בהם BC wildlife ו־New Scientist.


לא לזוז זה פנדל!

רוברטו באג’יו בגמר המונדיאל 1994, דיוויד בקהאם ברבע גמר המונדיאל ב־2004, ג’ון טרי בגמר ליגת האלופות 2008 - אלה הם רק כמה ממקרי הפנדלים הידועים ביותר שהוחמצו ונצרבו לעד בתודעה של חובבי הכדורגל. מה גורם לטובי השחקנים בעולם להחמיץ פנדלים במעמדים החשובים ביותר, אף שמדובר בבעיטה עם סיכויי הבקעה גבוהים ביותר? איך שחקן מנוסה לא מצליח להבקיע מ־11 מטר לשער ברוחב של 7 מטרים, כשהשוער הוא הדבר היחיד שמפריד בין הכדור לבין הרשת ותחושת הקלה עצומה?

תעלומת הפנדל המוחמץ הטרידה את פרופ’ מיכאל בר־אלי יותר משלושה עשורים, עד שהחליט לחקור את נבכי תורת הפנדלים במסגרת מחקר אקדמי המשלב סטטיסטיקה, פסיכולוגיה וכלכלה, בצירוף קורט תסכול של אוהד הכדורגל הממוצע. בר־אלי, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת בן גוריון, בשיתוף צוות חוקרים מבן גוריון והפסיכולוגית פרופ’ אילנה ריטוב מבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, בחנו יותר מ־300 בעיטות פנדלים ממשחקי ליגת העל בארץ ומצמרת ליגות הכדורגל העולמי בשנים האחרונות, כולל מונדיאלים ואליפויות היורו.

צוות החוקרים גילה כי אף שהשוערים קפצו לאחד מצדי השער ב־95% מהבעיטות, 31% מהבועטים דווקא כיוונו את הכדור למרכז השער - עובדה סטטיסטית שיכולה לגרום לעצירה של הרבה יותר פנדלים בעתיד. בנוסף גילו בר־אלי ועמיתיו כי כיוון הבעיטה לא משפיע על סיכויי העצירה של הכדור על ידי השוער, שממילא מהמר על אחד הצדדים.

המחקר העלה מסקנה חותכת אחת - כל הבעיטות שנבעטו לאזור הגבוה של השער, ללא יוצא מן הכלל, הובקעו. עם זאת, בעיטות מהסוג הזה לא היו רבות, ומשיחות שערך בר־אלי עם מומחי כדורגל מישראל, גרמניה, טורקיה וסין הוסבר לו שרוב הכדורגלנים פשוט חוששים לבעוט לאחת הפינות הגבוהות בשל הסיכוי שיחטיאו, בניגוד לתחושה של בעיטה נמוכה.

רויטרס

הכישלון של בועטי הפנדלים אינו מתמצה רק בפיזיקה של הבעיטה, אלא גם בפסיכולוגיה שלה. לדברי בר־אלי, רוב הכדורגלנים לא עוברים הכנה פסיכולוגית ראויה כדי להתמודד בהצלחה עם הלחץ הכבד הכרוך בבעיטה גורלית. “תוצאת הבעיטה תלויה בראש ובראשונה בבועט ולא בשוער, וזה יוצר לחץ אדיר על הבועט. לשוער, לעומת זאת, אין כמעט מה להפסיד, אלא רק להרוויח, שכן סיכוייו לעצור את הכדור נמוכים יחסית מלכתחילה”. ההמלצה שלו פשוטה: “לבעוט לחיבורים, להתאמן הרבה ונכון”.

קימוט שהנייר לא סובל

התנהגות של חוקר מתוסכל אינה מחזה נעים במיוחד לצפייה: הוא משמיע קולות מוזרים, רגליו נעות מצד לצד, ידיו מורטות את שיערו בתסכול ואגרופיו מקמטים באכזריות דפים מלאי חישובים שלא שווים בעיניו דבר. הלל אהרוני, דוקטורנט לפיזיקה מהאוניברסיטה העברית, דווקא מצא ערך רב בניירות המקומטים הללו, והוא החליט לחקור אותם.
אהרוני, בהנחיית פרופ’ ערן שרון מהמחלקה לפיזיקה באוניברסיטה העברית, בחן את ההתנהגות הפיזיקלית של קימוט נייר באמצעות מערכת ניסוי מתקדמת. המערכת התבססה על יריעה אלסטית מג’ל שמגיבה לשינויי טמפרטורה וכלואה בתוך כדור זכוכית שקוטרו קטן מאורך היריעה (בדומה ליחס שבין קוטר אגרוף של יד אדם לבין אורך של דף בגודל A4). במגע עם מים חמים היריעה הזאת מתכווצת, וככל שהטמפרטורה יורדת - כך היא גדלה.

בניסוי קירר אהרוני את יריעת הג’ל, כדי לגרום לה להתרחב. כיוון שגודלה המקסימלי קטן מכדור הזכוכית שבו היא כלואה, היא היתה חייבת להתקמט תוך כדי התפשטות - בתהליך פיזיקלי דומה לשל נייר מתקמט בתוך אגרוף. לדברי אהרוני, המחקר הוכיח כי תהליך של נייר מתקמט אינו מובן מאליו, משום שרק אזורים מסוימים מאוד ביריעה קיבלו על עצמם את הכיפוף והם אלה שגרמו לשינוי בגודל.

בנוסף, אהרוני מספר שהצורה הסופית של הגוף שנבדק - יריעה אלסטית או דף נייר - מושפעת ברובה מהכוח שמופעל כבר בהתחלה, בעוד הכוח שמופעל לאחר מכן משפיע על השינוי במבנה הרבה פחות. המאמר של אהרוני, שלמזלו גרם לו לקמט ניירות רק לצרכי המחקר ולא מתוך תסכול, פורסם בכתב העת המדעי Nature Materials.

הלב האכזר של עולם הבלונאות

ד"ר ישראל שטרסמן מבית החולים שערי צדק בירושלים טיפל בעשרים השנים האחרונות בלא מעט פגיעות עיניים בלתי שגרתיות. אחת מהתופעות היתה פגיעת עיניים כתוצאה מפיצוץ של בלון. שטרסמן התקשה להבין כיצד פיצוץ של בלון רגיל פוגע פגיעה חמורה בפניו של אדם. בכל פעם שהגיע אליו פגוע מפיצוץ בלון הוא שאל אותו מה היתה צורתו, עד שהתגלה דפוס חוזר – רוב הפגיעות נבעו משום שהבלון היה בצורה לא סימטרית, כשארבע מהן היו מפגיעת בלון בצורת לב.

הבעיה זוהתה – נראה שניפוח של בלונים בצורת לב מועד יותר לפורענות מאשר בלונים רגילים. אבל מדוע? ד"ר קובי ברוש, מתמחה ברפואת עיניים בבית החולים שערי צדק ויהונדב בקנשטיין, דוקטורנט בחוג לפיזיקה באוניברסיטה העברית, החליטו לקפוץ על ההזדמנות לחולל תמורות מרחיקות לכת בענף הבלונאות והחלו במחקר מדעי "שמשלב דיסציפלינות שונות – רפואה ופיזיקה", לדברי בקנשטיין, העוסק בחייו בתחום הננו טכנולוגיה.

ריקשה מלאה בבלונים בהודו
אי־פי

המחקר בוצע כאשר בקנשטיין ועמיתתו, הדוקטורנטית תמר גולדמן, לקחו כמה בלונים רגילים ובלוני לב ובאמצעות מצלמה בעלת קצב צילום של 20 אלף פריימים בשנייה הצליחו לתפוס את רגע הפיצוץ של הבלון ואת מנגנון הקריעה שלו. בקנשטיין מספר כי השערת המחקר היתה שהיות שצורתו של הבלון אינה סימטרית כמו בלון כדורי רגיל, אלא צורה של לב – שקע עם שתי גבעות גדולות בכל צד – הוא מועד להיקרע באזור השקע, שהוא הנקודה החלשה ביותר בגוף הבלון.

תוצאות המחקר הראו הבדל מהותי במנגנון הקריעה. בכל הבלונים בצורת לב, נקודת הכשל היתה באזור השקע של הלב, ממנו הבלון החל להיקרע לכיוון שתי גבעות הלב. בשלב זה נקרע הבלון במהירות לשני חלקים סימטריים, שנעו לאחור, לכיוון פניו של המנפח. מנגד, מנגנון הקריעה של בלון רגיל שונה. הקרע מתחיל במקום אקראי ומתפתח לכמה קרעים. פיסות הגומי עפות לכל הכיוונים, גם כן באופן אקראי.

וזה סופו של כל בלון. רק אל תנסו את זה בבית (ואם כן - החוקרים ממליצים להקפיד על חבישת מגן לעיניים בעת ניפוח בלונים בצורת לב).


זוכים נבחרים באיג נובל לאורך השנים:
1993 - ספרות: הוענק ל־972 חוקרים מרחבי העולם, כולל ישראל, על שנטלו חלק בפרסום מחקר רפואי שמספר העמודים בו קטן פי 100 ממספר מחבריו
1994 - פסיכולוגיה: הוענק ללי קואן יו, לשעבר ראש ממשלת סינגפור, על מחקרו בן 30 השנים העוסק בהשפעות של ענישת 3 מיליון תושבים בכל פעם שהם יורקים, לועסים מסטיק או מאכילים יונים
1995 - תזונה: הוענק לג'ון מרטינז מאטלנטה על פיתוח קפה לואק, הקפה היקר בעולם, המופק מפולי קפה שעברו דרך מערכת העיכול של הסיווט (גחן דקלים אסיאתי)
1996 - כימיה: הוענק לג'ורג' גובל מאוניברסיטת פרדו, ארצות הברית, על שיא עולם בהצתת מנגל: 3 שניות, תוך שימוש בפחם וחנקן נוזלי
1998 - ספרות: הוענק לד"ר מארה סידולי מוושינגטון די.סי, על החיבור מאיר העיניים "הפלצה כדרך התגוננות מפני אימה שאותה לא ניתן לתאר"
1999 - פיזיקה: הוענק לד"ר לן פישר מסידני, אוסטרליה, על חישוב הדרך הטובה ביותר לטבול ביסקוויט בספל תה
2000 - מדעי המחשב: הוענק לכריס ניסוואנדר מטוסון, ארה"ב, על פיתוח תוכנת מחשב שמזהה מתי חתול צועד על המקלדת
2003 - ביולוגיה: הוענק לסי.וו מואליקר ממוזיאון הטבע ברוטרדם, על גילוי המקרה הראשון של נקרופיליה הומוסקסואלית בקרב ברווזים
2005 - רפואה: הוענק לגרג מילר ממיזורי, ארצות הברית, על המצאת אשכים מלאכותיים לכלבים, הזמינים בשלושה גדלים ובשלוש דרגות מוצקות
2006 - מתמטיקה: הוענק לניק סוונסון ופירס בארנס מהארגון האוסטרלי למחקר מדעי, על חישוב מספר התמונות שיש לצלם כדי להבטיח שאיש מהמצולמים בקבוצה לא ייתפס עם עיניים עצומות
2009 - שלום: הוענק לחוקרים מאוניברסטת ברן, שווייץ, על הגילוי כי עדיף לאדם שעל ראשו יישבר בקבוק בירה מלא מאשר בקבוק ריק
2011 - רפואה: הוענק לקבוצת חוקרים על שהוכיחו על בשרם כי אנשים עושים החלטות טובות יותר לגבי חלק מהדברים והחלטות גרועות יותר לגבי דברים אחרים, כאשר יש להם דחף חזק להשתין
2012 - אנטומיה: הוענק לפראנס דה ואל וג'ניפר פוקורני, על הגילוי כי שימפנזים יכולים לזהות שימפנזים ספציפיים אחרים באמצעות תמונות של האחוריים שלהם

 

 


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם