המוחות החדים בפסיכולוגיה

אטופן נגד סרטן

מהמחקר של פרופ' שמגר בן־אליהו אף אחד לא יתעשר. כל מה שאפשר יהיה לעשות בעזרתו זה להציל חיים. לכן הוא מנסה כבר כמה שנים לגייס כסף למחקר נרחב בחולי סרטן, ובינתיים מצליח רק בקושי

שני ליטמן
שני ליטמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים2
שני ליטמן
שני ליטמן

פרופ' שמגר בן אליהו, ראש בית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב

רזומה: בן 55, בעל תואר ראשון במתמטיקה ומחשבים ותואר שני בביו־פסיכולוגיה מהאוניברסיטה העברית; דוקטורט בביו פסיכולוגיה ופוסט דוקטורט בנוירו אימונולוגיה ובאנדוקרינולוגיה ב־UCLA; עם שובו לישראל השתלב כמרצה בחוג לפסיכולוגיה של אוניברסיטת תל אביב וכחבר בבית הספר סגול למדעי המוח; לפני תפקידו הנוכחי כיהן כראש החוג לפסיכולוגיה. פרסים:זוכה מלגת אלון ופרס למדענים צעירים

המחקר: מחקרו של פרופ' שמגר בן־אליהו מתמקד בקשר שבין המוח למערכת החיסונית, ובעיקר בהשפעות של לחץ פסיכולוגי ופיזיולוגי על המערכת החיסונית. "חיפשתי את המקומות שבהם יש למחקר שלי משמעות קלינית, וכך הגעתי לסרטן ולגרורות סרטניות", הוא אומר. "מצאתי שלתגובות לחץ יש השפעות משמעותיות על התפתחות של גרורות". באמצעות ניסויים בבעלי חיים גילו בן־אליהו וצוותו כיצד לחצים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים שנובעים מניתוח להסרת גידול סרטני, מגדילים למעשה את ההסתברות להתפתחותן של גרורות סרטניות שיתגלו רק שנים לאחר הניתוח. הם גם פיתחו שיטה להתערבות תרופתית סביב תקופת הניתוח שהוכחה כיעילה בבעלי חיים.

ללא פוטנציאל רווח, לא נמצא גוף מסחרי שיהיה מעוניין להשקיע במחקר. פרופ' שמגר בן אליהוצילום: אילייה מלניקוב

"הניתוח הוא הטיפול החשוב ביותר בסרטן, אבל התקופה שסביבו היא קריטית להתפתחותן של גרורות סרטניות", אומר בן־אליהו. "בעקבות חיתוך הגידול הסרטני וגם לפני כן, מופרשים תאים סרטניים לזרם הדם, ואז מתחיל תהליך של יצירת גרורות. גרורה היא תוצאה של תא סרטני שהתחיל ונדד בזרם הדם, הגיע למקום חדש וביסס את עצמו. זה תהליך שלוקח כמה ימים. אם במהלכם המערכת החיסונית ושאר הגורמים של הגוף לא מצליחים למנוע את התהליך, אז תיווצר גרורה שתתגלה רק אחרי חודשים או שנים. גם הורמוני לחץ כמו אדרנלין או פרוסטוגלנדין שמשתחררים בזמן הניתוח מקדמים את התהליך הגרורתי. ההתערבות התרופתית שפיתחנו נותנת פתרון להרבה תהליכים לא טובים במהלך הניתוח, ובמחקר על בעלי חיים הטיפול מאוד עוזר".

הדבר החשוב כרגע הוא להעביר את המחקר לשלב הקליני של ניסוי בבני אדם. אבל מכיוון שהטיפול שבן־אליהו מציע הוא שילוב של שתי תרופות קיימות, ותיקות ונפוצות למדי – תרופה להורדת לחץ דם ותרופה פופולרית להפגת כאבים, אטופן - הרי שאין פה כל פוטנציאל רווח, ולכן לא נמצא גוף מסחרי שיהיה מעוניין להשקיע במחקר. "מי שמממן בדרך כלל את השלב שבו עוברים למחקר בבני אדם אלה חברות התרופות, שמשקיעות עשרות ומאות מיליוני דולרים בשביל לפתח את התרופה ולהגיע למצב שיש עליה פטנט ואפשר למכור אותה לחולים", אומר בן־אליהו. "כך היה למשל עם האווסטין".

בשנים האחרונות מנסים בן־אליהו וצוותו לגייס תרומות מגופים פילנתרופיים ומקרנות מחקר. "אם היה לנו כסף, היינו מרימים מחקר רציני מאוד בתוך שנה", הוא אומר. "מהקרן הלאומית למדע קיבלנו את המימון המרבי שיכלו לתת, אבל זה סכום אפסי ביחס למה שנחוץ. למחקר קליני דרושים לפחות 1,000 פציינטים; אנחנו, עם הכסף שקיבלנו, יכולים להגיע ל־40 או 50 לכל היותר. יש הטוענים שלחברות התרופות עלול להיות אינטרס למנוע פיתוח גישות זולות ויעילות כמו שלנו, כי הן עלולות לפגוע במכירות של תרופות יקרות המאריכות חיים, אך לא בהכרח מצילות חיים או מונעות סבל".

בן־אליהו וצוותו התחילו בינתיים את המחקר הקליני בקרב עשרה חולים בסרטן המעי שמחלתם התגלתה בשלב מוקדם, בבית החולים תל־השומר יחד עם פרופ' עודד זמורה. החדשנות שבמחקר זה, הוא אומר, מתבטאת בבחירת תקופת הטיפול ובשימוש בתרופות מוכרות. "אנחנו מטפלים בהם רק במשך 21 יום סביב הניתוח להסרת הגידול. זו תקופה שבה בדרך כלל פרט לניתוח עצמו לא עושים שום טיפול. התרופות שאנחנו נותנים להם אינן חדשות, אבל השימוש בהן חדש".

מעבר למכשולים הכלכליים, גם לא קל לגייס חולים שיסכימו להשתתף במחקר. "אלה שאנחנו פונים אליהם הם בראשית הדרך, רק גילו אצלם סרטן, בפעם הראשונה, ויש טיפול מוכר למחלה שלהם: ניתוח. ההתערבות שלנו היא לא מסוכנת, ובאה בשלב מוקדם, אבל זה שלב פסיכולוגי שבו הפציינט עוד לא מחפש להשתתף בניסויים, זה לא שלב של ייאוש. לרופא אסור להמליץ על המחקר, הוא אמור לתת לפציינט להחליט לבד. אני מקווה שנמצא דרכים לשכנע את הפציינטים שזו ההתערבות הטיפולית הנכונה בנוסף לניתוח. ההתערבות שלנו טובה ורלוונטית לרוב סוגי הסרטן, כלומר לכל הסרטנים שיוצרים גרורות".

אתה רץ למרחקים ארוכים מאוד, ובעצם אפילו לא יודע אם הדבר הזה שאתה מקדיש לו את חייך, יעבוד בכלל.

"זה נכון. גם כשנגמור לגייס את הכסף, נצטרך לחכות בין חמש לעשר שנים בשביל לראות אם הטיפול התרופתי עזר. לכן הרבה מאוד חוקרים לא יעשו מחקר כזה, כי הם צריכים תוצאות בעתיד הקרוב, בשביל לפרסם, בשביל לקבל קידום מדעי. אני מפוכח ומודע לכך שייתכן שהטיפול לא יעבוד  על בני אדם אף שכן עבד בסוגי סרטן שונים בבעלי חיים. טיפולים רבים שהצליחו בבעלי חיים לא הראו שיפור בבני אדם. אבל אם לא ננסה, לא נדע. זהו המבחן האמיתי לרעיונות שלנו. גם אנחנו, כמו חוקרים אחרים, עלולים לגלות שבזבזנו את חיינו וזה דבר מפחיד".

מה האתגר המחקרי הגדול בתחומך כיום? "בהקשר של סרטן, האתגר הגדול הוא לפתח התערבויות מצילות חיים ולא מאריכות חיים. אנחנו משקיעים יותר מדי כסף בהתערבויות מאריכות חיים, והארכת חיים אצל חולי סרטן הוא נושא בעייתי מאוד. זה טוב לחברות התרופות, אבל לא לחולים או למשפחות שלהם. אם התרופות לא משפרות את איכות החיים במקביל להארכת החיים, אז זה בזבוז של משאבים על הדבר הלא נכון, וזה לא רק בסרטן אלא גם בפרקינסון ובאלצהיימר. הרפואה והחוק שכחו שהמטרה הראשונית של הרפואה היא לעזור לבני אדם, וזה אומר לשפר את איכות החיים, לא בהכרח להאריך אותם אם הם לא טובים. יש שלב מסוים שבו הרופא צריך לומר לפציינט 'יש לך כך וכך סיכוי להישאר בחיים בעוד שנה או שנתיים. האם אתה רוצה את הטיפול הזה, שיכול להאריך את החיים שלך אבל יגרום לך סבל, או שאתה מעדיף לסיים את חייך בצורה מסודרת, ללא כאב, ולהיפרד מיקיריך בצורה טובה'. אני בעד הגישה הזאת שמאפשרת בחירה".

רשימת 50 המוחות החדים בישראל מתפרסמת בגיליון ינואר של

לקבלת גיליון היכרות חינם חייגו: 5200*,
שלוחה 1

מה דעתך על מצב המחקר האקדמי בישראל? "הקשר בין מדע ופוליטיקה נראה רע מאוד. החינוך והאקדמיה צריכים להיות א־פוליטיים, והם העתיד והמנוע של הכלכלה והמדינה. אני חושב שחלק מהפוליטיקאים התבלבלו. אם הם חושבים שאין שם מספיק אנשים מצד זה או אחר של המפה הפוליטית, ולכן צריך לקצץ בתקציבים, הם כורתים את הענף שכולנו יושבים עליו. אם המדינה תמשיך בדרך שבה היא הולכת כיום, שבה שכבות שלמות באוכלוסייה לא מקבלות חינוך לדמוקרטיה, למדעים ולהומניזם, אז בעוד 20 שנה ישראל תהפוך למדינת עולם שלישי מבחינה תרבותית וכלכלית. המחקר בישראל הופך לקשה יותר, כי התקציבים מאוד נמוכים, ויש אנטגוניזם בין האקדמיה לבין הממשלה והכנסת. גם האקדמיה אשמה בכך, כי היא שמרנית ופוחדת משינויים שצריך לעשות".

ההשראה: "אני לא אדם שמעריץ אנשים, אבל אני אוהב ומעריך אנשים. המדענים הישראלים האחרונים שזכו בפרס נובל, עדה יונת ודן שכטמן, למשל, יש להם משהו במשותף - הם הלכו כנגד הזרם, לא פחדו לבוא עם רעיונות חדשים למרות שבהתחלה אנשים לעגו להם. אלה אנשים שבפירוש התעקשו שנים רבות והיו להם האומץ והאמונה ללכת אחרי הלב והמוח שלהם. ברור שבלי יכולת, התמדה ומקוריות, קשה מאוד להגיע להישגים במדע, ורק אחוז מאוד קטן של המדענים מצליח בגדול. האם אגיע להישגים משמעותיים? אני לא יודע. הכל פתוח".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker