מה זה fiat money והאם אפשר לסמוך עליו? - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה זה fiat money והאם אפשר לסמוך עליו?

ה"פד" מדפיס כיום 85 מיליארד דולר בחודש - ואין לו שום כוונה להפסיק

56תגובות

כל אחד יודע שלא כדאי לסמוך על שוק המניות כאפיק מרכזי בתיק השקעות. גם על שוק איגרות החוב אי אפשר לסמוך היום. בישראל זכו האג”חים לכינוי השוק הסולידי, אבל שלוש השנים האחרונות לימדו את כולנו שאיגרות חוב, גם ממשלתיות, אינן נכס סולידי כלל ועיקר. איגרות החוב של יוון קרסו ועברו תספורות, אלה של ספרד ואיטליה התרסקו בעשרות אחוזים, וגם דירוג החוב המושלם של ארצות הברית וצרפת הופחת - ראיה לכך שעלה הסיכוי לחדלות פירעון שלהן. על הסיכון שבאיגרות החוב של תאגידים, אלה המכונות אצלנו "קונצרניות", אין צורך להרחיב אחרי סדרת התספורות שהיתה ועוד מצפה לנו.

אבל יש נכס אחד שאף אחד אינו מערער עליו: המזומן. שטר של 100 שקל שווה 100 שקל. ערך שטר של דולר הוא דולר. אם אומרים לכם בבנק שיתרת הזכות בחשבונכם היא 1,000 שקל ואין לכם חובות, אז יש לכם 1,000 שקל. אתם יכולים להשאיר אותם שם או להוציא אותם ולרוץ לחנויות: אלה 1,000 השקלים שלכם, והם יכובדו על ידי כולם במזומן, בצ’ק או בכרטיס אשראי. יש שאוהבים לחסוך חלק מהכסף שלהם במזומן, בחבילות של שטרות שמונחות בכספת, במזרן או מתחת לבלטות. הוא קרוב ליד, קרוב ללב - ונותן את התחושה כי הוא הכי בטוח.

האמנם? נא להכיר: לחבילת השטרות שיש לכם בארנק או במגירה, כמו גם לשורת המחשב המסמלת כמה "כסף" יש לכם בבנק, אין שום ערך ממשי. הראשונה אינה אלא ערימה של פיסות נייר; השנייה, רישום וירטואלי בזיכרון של מחשב. זה מה שמכונה בעגה הכלכלית Fiat Money, משהו שנהפך ל'כסף' רק מכיוון שהממשלה הכריזה שהוא כזה.

TheMarker

הממשלה לא עשתה דבר מעבר להכרזה הזו: היא אינה מתחייבת לפצות איש על אובדן ערך, ואם תגיעו לבנק ישראל ותבקשו להחליף את שטר ה-100 שקל שלכם במשהו אחר, כמו זהב או נכס מוחשי, השומרים יגרשו אתכם במהירות. העובדה ש-100 שקל אכן שווים 100 שקל מבוססת רק על דבר אחד: אמון  - Trust. אמון של הציבור בממשלה ובאחריות שלה כלפי האזרחים, ואמון של הציבור בינו לבין עצמו.

הכתבה מתפרסמת בגיליון החדשנות והשיווק השנתי של מגזין TheMarker

לקבלת גיליון היכרות חינם, חייגו: 5200*, שלוחה 1

Fiat Money, העושה שימוש במונח הלטיני Fiat (“שכך יהיה”), הוא המצאה חדשה יחסית. במשך רוב ההיסטוריה האנושית היה ה”כסף” צמוד לנכס פיסי־ממשי כלשהו. צדפות, מתכות, מטבעות זהב, אבנים טובות, סחורות ותבואות, אין זה משנה: ברגע שקהילה מחליטה שמשהו ישמש מטבע עובר לסוחר, וכל עוד קשה לשכפל את ה”מטבע” החדש הזה, הוא יכול ליהפך לכסף לכל דבר ועניין, שכולם מכבדים.

ניסיון משמעותי ראשון להפוך משהו חסר ערך כמו פיסת נייר ל”כסף” החל רק לפני כמה מאות שנים, במהפכה הצרפתית. כשהמהפכנים שנטלו את השלטון מבית המלוכה גילו שאין להם מספיק זהב ומטבעות כדי לנהל מדינה, הם הדפיסו ניירות עם "ערך נקוב", שהיו אמורים להיות מובטחים בנכסיה של הכנסייה הקתולית - שאותם החרימו.

בתחילה הפטנט עבד, והציבור החל להשתמש בניירות כמו שאנו משתמשים בשטרות כיום, אך צורכי התקציב והתיאבון של הממשלה הלכו וגדלו, והיא המשיכה להדפיס עוד ועוד ניירות כאלה גם כשכבר לא היה כל קשר בינם לבין השעבודים של נכסי הכנסייה. לכולם היו שטרות בכיס, והצרפתים המציאו את ה-Fiat Money, כסף שאין מאחוריו כלום.

ההמשך היה הרבה פחות מלבב: מכונת ההדפסה השתוללה, הניירות איבדו ערך, נוצרה אינפלציה מטורפת, האמון בניירות הצרפתיים קרס והמדינה כולה נכנסה למשבר כלכלי ולסחרור חברתי ופוליטי מהקשים שידעה אי פעם. פרשת שטרות הנייר הביאה על צרפת את הימים האכזריים ביותר של המהפכה, תקופה שבה נלחמו המהפכנים בינם לבין עצמם והגיליוטינה נהפכה לכלי פוליטי שעבד שעות נוספות. צרפת לא נרגעה עד שהגיע נפוליאון, שנטל את השלטון, והבטיח “לעולם לא אדפיס כסף מנייר”. ואכן, הוא מעולם לא עשה זאת.

Fiat Money הוא המצאה נהדרת עבור מי ששולט במדינה. הוא מעניק להם כוחות ואמצעים שלא קיימים כשהכסף עשוי, למשל, מזהב. ואולם כסף כזה הוא כלי נהדר רק כשמדינה אינה עושה בו שימוש יתר: ברפובליקת ויימאר, ששלטה בגרמניה בין שתי מלחמות העולם, נאלצו הגרמנים להדפיס כסף ללא הפסקה כדי לעמוד בחובות שנגזרו עליהם בהסכם הכניעה בוורסאי, בסיום מלחמת העולם הראשונה.

התוצאה, כמו במהפכה הצרפתית, היתה דם וחורבן: האינפלציה הגיעה למיליוני אחוזים, גרמניה נקלעה למיתון כבד עד כדי רעב של התושבים. התנאים האלה הם שהעלו לשלטון את אדולף היטלר, והביאו את מלחמת העולם השנייה.

למעשה, לא צריך אפילו שטרות נייר כדי לשבור את האמון במערכת כספית. כל מה שצריך הוא לפגוע במטבע - המילה הכלכלית היא Debasement - עד אובדן האמון בו. את זה עשו גם הקיסרים הרומאים האחרונים, במאה השלישית לספירה. בשל הרצון לצרוך עוד, הם החליטו למהול את המתכות הנדירות שמהן יצקו את המטבעות של האימפריה במתכות נחותות, עד שבדיוק כמו בגרמניה יצרו אינפלציה ואובדן אמון במערכת הכלכלית והשלטונית. התוצאה? שוב אותו דבר: האימפריה הרומית קרסה, הצבא התפורר והשבטים הברבריים מגרמניה, שאותם הרומאים לא התקשו לנצח כל עוד המערכת הכלכלית עבדה, פשטו על הבירה וסיימו שלטון שנמשך יותר מ-500 שנה.

TheMarker אביעד הרמן

האם ישנו סיכוי כלשהו, ולו לא גדול, שדבר כזה יקרה גם כיום? רק רגע: עד 1970 היה הדולר האמריקאי, המטבע המרכזי בעולם אז כמו היום, צמוד לזהב. כל אדם יכול היה לקחת את שטר הדולר שלו, ולדרוש מהממשל האמריקאי זהב במקומו, מתוך מצבור שהוחזק בכמויות תואמות במרתפי הבנק המרכזי ב"פורט נוקס". מטבעות של מדינות אחרות היו צמודים לדולר, כך שגם הם הוצמדו, בפועל, לזהב.

אלא שאז הפתיע הנשיא ניקסון, ובמה שכונה ה”שוק של ניקסון”, הופסק משטר ההצמדה לזהב: מאותו רגע עבר הדולר, ואתו המטבעות של המדינות אחרות, לעולם שכולו Fiat Money. כל מדינה יכולה לייצר כמה כסף שהיא רוצה. כל מה שדרוש לשם כך זה מדפסת וקצת צבע - או במקרה של מערכת הבנקאות, להקליד כמה תווים במחשב - וכסף חדש נוצר.

הדפסת הכסף נמשכת - ואף גוברת

אין ספק: ממשלות, בנקים מרכזיים וכלכלנים מבינים היטב שיצירה מופרזת של כסף תפגע בערכו, תגרום לאינפלציה ותערער את כל המדינה. ולמרות זאת, מאז המשבר של 2008 נראה שיש מי שמוכן לקחת סיכונים עם העיקרון הזה.

לאחר שהריביות בארצות הברית ובאירופה הגיעו לאפס, ואי אפשר היה יותר להמריץ את המשקים באמצעות הפחתת ריבית, החלו הבנקים המרכזיים ליצור כסף חדש מתוך מטרה מוצהרת לעודד מתן אשראי זול, להמריץ את הצריכה ולדרבן את הפעילות הכלכלית.

הבנק המרכזי האמריקאי הדפיס טריליוני דולרים שניתנו לבנקים, לשוק ההון ולמחזיקים באג”חים ממשלתיות ובאג”חים מגובות במשכנתאות. כך גם הבנק המרכזי של אירופה, שנתן הלוואה של טריליון יורו לבנקים המקומיים בשיאו של המשבר. כל אלה הביאו לשילוש בכמות הכסף וב”מאזן” של הבנק המרכזי האמריקאי, ולהעלאת השאלה: עד מתי אפשר להדפיס נייר ולכתוב מספרים במחשב - מבלי לסכן את האמון של הציבור? על השאלה הזו אין לאיש תשובה.

מצב הכלכלות של ארה"ב, אירופה, בריטניה ויפן כה שביר עד שהנגידים וראשי הממשלות שלהן מוכנים לעשות גם ניסיונות מסוכנים עם כמות הכסף, ובלבד שלא לגלוש, בעיניים פקוחות, לתוך מערבולת של מיתון, אבטלה, חובות, גירעונות, ירידה בהכנסות ממסים - וחוזר חלילה.

אותם מוחות כלכליים, שהבולט בהם הוא הנגיד האמריקאי בן ברננקי, טוענים כי אם שד האינפלציה ירים ראש, הם יידעו להחזיר אותו לבקבוק במהרה - למשל, באמצעות העלאת הריבית. אבל מה אם לא יצליחו בכך, והאמון בכסף ייסדק, כפי שכבר קרה כמה פעמים בעבר?

אפשר להירגע: אין בדעתנו להציע תיאוריה אפוקליפטית של סוף העולם כפי שאנו מכירים אותו - וזהו גם אינו ה"תסריט הסביר" על פי פי רוב הכלכלנים. גם ביום שבו יתערער האמון ב־Fiat Money,  יוכלו כנראה ראשי המדינות לתת זריקת אמינות חדשה ל”כסף” באמצעים שונים - למשל על ידי החזרת ההצמדה לזהב. לא באופן מלא ולא על פי מחיר הזהב הנוכחי, כמובן: יש היום הרבה יותר "דולרים" מאשר זהב פיסי, גם אם יוכנס לחישוב כל הזהב שהופק וכל התכשיטים שיוצרו אי פעם.

לחילופין, הם יוכלו להצמיד את המטבע לאחד או יותר משורה של נכסים אחרים: מתכות, מטבעות זרים, סחורות - למעשה, כל מה שיחזיר את האמון למערכת. בארה"ב, למשל, יש לא מעט אנשים שחושבים שזהו תסריט סביר לכלכלה האמריקאית בטווח של חמש עד עשר שנים - והם ממליצים למי שמוכן לשמוע אותם לנהל את תיק ההשקעות שלהם בהתאם.

ובינתיים, הדפסת הכסף, FIAT MONEY, רק נמשכת - ואפילו גוברת. בסוף השבוע שעבר הודיע נגיד הבנק המרכזי האמריקאי על תוכנית חדשה, שבה ירכוש הבנק מדי חודש איגרות חוב ממשלתיות בהיקף של 45 מיליארד דולר, ללא הגבלת זמן, תוכנית המצטרפת לרכישות החודשיות של 40 מיליארד דולר של אג"ח מגובי משכנתאות. ועם איזה כסף רוכש ה"פד" את כל איגרות החוב האלה? הוא אפילו לא צריך מדפסת: ברננקי פשוט מבקש מהפקידים שלו לרשום עוד כמה מספרים במחשב - והכסף נוצר, יש מאין. 

את התוצאה קל לראות על ידי בדיקת ה"מאזן" של הבנק המרכזי האמריקאי.  מאז המשבר, המאזן הזה צמח ביותר מפי שלושה, מ-800 מיליארד דולר לכמעט 3 טריליון דולר כעת - ועל פי ההערכות הפעולות הנוכחיות יקפיצו אותו בעוד טריליון דולר ל-4 טריליון בסוף 2013, ואז ל-5 טריליון דולר בסוף 2014. אז מה? בין הפרשנים, יש המזהירים שלבנק המרכזי אין "אסטרגיית יציאה" מהמדיניות הזו, שכן ביום שבו יבקש להפוך את הכיוון וימכור את כל האג"חים האלה - לא ימצא מולו קונה בשוק הפרטי.

"לא יימצא משוגע שיקנה אג"חים כשהוא יודע שהבנק המרכזי מוכר. המחיר שלהם יקרוס, עלות גיוס ההון של הממשל האמריקאי תזנק - ואמריקה כולה תיפול למיתון חדש, קשה יותר מזה של 2008", כך אומרים רואי השחורות. בדרך, גם הערך של הדולר מול מטבעות אחרים צפוי לצנוח. 

האם זהו תסריט סביר? לא לדעת הממסד הכלכלי-פיננסי הנוכחי. ובכל זאת, דבר אחד אסור לשכוח: אין שום השקעה, שום חיסכון, שום נכס פיננסי ושום נכס מוחשי שהוא בטוח באמת. לא מניות, לא איגרות חוב, לא “סחורות” ולא נדל”ן (למרות העליות האחרונות בישראל, כנגד כל הניסיונות של בנק ישראל לעצור את השוק). אפילו לא כסף מזומן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#