איפה אפשר לשים את הכסף - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
השקעות 2013

איפה אפשר לשים את הכסף

האם שוק ההון הוא מכונה להעברת כסף מרבים למעטים? ואם כן, איך אתם יכולים להרוויח

63תגובות

באחד מהשיעורים הראשונים של כל תוכנית למימון או מינהל עסקים, בקורס שמתאר את שוקי ההון, מקבלים הסטודנטים תיאור והסבר על הפונקציה שממלאים הבורסות ושוקי ההון בכלכלה. “הבורסות הן מקום מפגש בין יזמים שצריכים כסף כדי לצמוח ולהרחיב את העסק שלהם מצד אחד”, מסביר המרצה, “לבין צד החוסכים שמחפשים למי לתת את הכסף שלהם כדי ליהנות מתשואה, מרווחים או מתמורה אחרת”. כך, ימשיך המרצה, נפגשים שני הצדדים, מסכמים על מחיר - וכל הכלכלה מרוויחה מהתהליך, שכן הבורסות מאפשר “נזילות” עבור המשקיעים, שקיפות לגבי הנעשה בחברות (באמצעות דו”חות כספיים ודיווחים) ואפשרויות בחירה מתוך מגוון מכשירי השקעה, בהם איגרות חוב, מניות, מדדים, אופציות, קרנות – והרשימה עוד ארוכה.

רויטרס

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והטורים במגזין ישירות לפייסבוק שלכם

זהו כמובן תיאור מדויק, תיאורטית. אבל בחינה ביקורתית יותר של מה שנעשה בשוקי ההון בפועל, ושל תוצאות הפעילות הזו, מעוררת שאלה מטרידה: האם ייתכן שהשווקים והבורסות נהפכו למעין מפלצת או מכונה שתפקידה העיקרי להעביר כסף מידיהם של חוסכים קטנים רבים אל כיסיהם של “יזמים” ומתווכים מעטים? מאחר שבאותו פרק זמן – 20 השנים האחרונות - חלה בכל מדינות המערב עלייה חדה בפער ההכנסות בין ה־1% העשירים מכלל כל האוכלוסייה לבין שאר ה־99% של הציבור, האם ייתכן ששוק ההון הוא חלק מרכזי במנגנון שמאפשר לזה לקרות?

בין אם זו תוצאה של אבולוציה או של פעולה מכוונת, יש לא מעט ראיות הרומזות לכך שזהו אכן המצב. בדו”ח שהזמינה ממשלת בריטניה על הבורסה של לונדון נקבע כי מי שמנפיקים כיום בבורסה אינם יזמים המחפשים מימון לשם צמיחה, אלא דווקא בעלי הון המבקשים לעשות אקזיט. הדו”ח הראה גם שהשוק נשלט על ידי מתווכים - מנהלי ההשקעות והברוקרים,  ולא על ידי בעלי המניות - היזמים במודל המקורי, או המשקיעים, מפני ששתי קבוצות אלה מפוזרות על פני מיליוני יחידים שאינם מאוגדים, ולכן אין להן כוח. כמו כן נקבע בדו”ח שהאינטרסים והתמריצים פועלים לטובת ה”מפעילים” של מכונת שוק ההון, ולפיכך כל המוסדות, המנגנונים, החוקים ומערכות המס מוטים לטובת בעלי ההון ובעלי החברות המתווכות - בנקים, ברוקרים, בנקאי השקעות, מנהלי השקעות, קרנות גידור וכיוצא באלה. התוצאה: מדי יום עובר כסף מכיסיהם של החוסכים־משקיעים, רובם בני מעמד הביניים החוסכים לטווח בינוני או ארוך (למשל לפנסיה), אל בעלי השליטה בחברות והמנהלים הבכירים בהן ובחברות התיווך. בניסיון לפצח מה הביא את שוקי ההון למקום שבו הם נמצאים כותב מחבר הדו”ח, ג’ון קיי, כי הבעיה נעוצה באובדן תחושת הנאמנות והשליחות שגילו בעבר הפעילים כלפי הלקוחות שלהם – ציבור המשקיעים.

התיאור הזה משקף גם את הנעשה בארצות הברית, כפי שנחשף בצורה כואבת בעת המשבר של 2008 ונפילת חלק ניכר מבתי ההשקעות שם, גם את הנעשה במרכזים פיננסיים אחרים, ובשלוש השנים האחרונות – גם את מה שמתרחש בשוק ההון של תל אביב. אמנם דו”ח מסודר או ועדת חקירה כמו בבריטניה עדיין אין, אבל הנה כמה נקודות למחשבה.

מחיסכון לרכוש נטוש

טייקונים, אנשים שלא הביאו הרבה כסף מהבית, לקחו הלוואות מהציבור בעשרות מיליארדי שקלים, שיחקו עם הכסף, הפסידו – ועתה הם מבקשים תספורת שתאפשר להם להמשיך לשמור על השליטה בחברות שלהם גם בלי להחזיר את הכסף; מתווכים - אלפים מהם - התעשרו ורכשו וילות בגוש דן מפעילות בשוק ההון; מאות מנהלים בבנקים משכו לעצמם בעשור האחרון משכורות דמיוניות אף שהבנקים בישראל הם אוליגופול בעל רווחים מובטחים, ודומים יותר למשרד ממשלתי מאשר לעסק תחרותי.

כל זה אינו אומר, כמובן, שכל בעלי החברות, המנהלים ועוסקים בשוק הון הם גנבים או אנשים בלתי מוסריים: בכלכלה קפיטליסטית שבה כל אחד מנסה למקסם את ההכנסה של עצמו, וגם הרגולציה רופפת, הפעילות שלהם מובנת. ואולם האמת היא שהציבור שמגיע לבורסה ולשוק הון כדי לחסוך ולהשקיע, נכנס למשחק שבו הקלפים מחולקים לרעתו על בסיס קבוע.


 

הטור מתפרסם בגיליון דצמבר של  מגזין TheMarker

לקבלת גיליון הכרות חינם, חייגו:  5200*, שלוחה 1

 

 

יש לכך שורה ארוכה של סיבות. הראשונה היא שבעוד הציבור מחויב לחסוך לפנסיה שלו באמצעות שוק ההון, מתוקף החוק והמוסדות, החברות שמציעות את עצמן (במניות או באג”ח) לציבור עושות זאת רק אם הן מעוניינות בכך. כך נוצר חוסר בסימטריה של מידע ושל כדאיות בין היזמים לבין המשקיעים: בעלי החברות מכירים את החברות שלהם היטב, ומסכימים להכניס את הציבור רק במחיר שנוח להם; הציבור אינו מכיר את הסחורה. התוצאה, ברוב המקרים, היא מחיר מוטה לטובת המוכרים, כלומר בעלי השליטה. אותה אי סימטריה של מידע גם מאפשרת למקורבים להרוויח ממסחר וקבלת החלטות על בסיס מידע פנים – פעולה שהיא אמנם אסורה על פי חוק, אך נפוצה מאוד.

סיבה שנייה, חשובה עוד יותר, מתוארת במחקר הכלכלי־מימוני כ"בעיית הסוכן": האינטרסים והתמריצים של המנהלים הפועלים בשוק (ה”סוכנים”) אינם תואמים את האינטרסים של הציבור (ה”לקוחות”). הסוכן תמיד יפעל כדי למקסם את התועלות שלו, אך בשוק ההון המשמעות היא לעתים קרובות נזק למשקיעים. מנהלי השקעות, למשל, לא באמת מנסים להשיא את התשואה של לקוחות שלהם; מה שחשוב להם באמת הוא להיראות טוב בטבלאות התשואה מול המתחרים, ולהוציא כמה שיותר כסף מהחוסכים באמצעות עמלות ניהול וביצוע, הפרשי קניה־מכירה, גלגול התיק, שכר, שיטות חישוב נוחות ועוד שורה ארוכה של פטנטים. זה נכון גם בצד החברות: לעתים קרובות, למשל, בחברות פירמידה שהציבור מחזיק בהן את רוב המניות, המנהלים מוצאים דרכים למשוך מהחברה כסף עבור עצמם ומקורביהם מבלי לשתף בו את שאר בעלי המניות. אחת היעילות והמזיקות מבין השיטות הללו היא עסקות בעלי עניין, שבהן הציבור תמיד משלם מחיר הרבה יותר גבוה ממה שהוא צריך.

באופן כללי, כל מי שמתקרב לשוק ההון צריך לזכור שכאשר הכסף שלו מופקד אצל מנהל השקעות, למשל בקרן נאמנות, בקופת גמל או בחברת ביטוח, הוא הופך ל”כסף של אנשים אחרים” (Other People’s Money – OPM), כלומר, כסף שמי שמנהל אותו לא יודע למי הוא שייך ואינו רואה את בעליו. לא פלא שהציניים שבין פעילי שוק ההון העניקו לכסף הזה עוד כינוי: “רכוש נטוש”.

לבסוף, קיים העניין הפשוט של מקצוענים מול תמימים או חובבנים. בדומה למערכת היחסים שבין נהג לבין מנהל המוסך, כל הקלפים הטובים נמצאים בידי אנשי שוק ההון: הם פועלים מהר יותר, על סמך מידע טוב יותר, והם מכירים את כל הטריקים והשטיקים – בעוד המשקיע הפשוט בדרך כלל חף מכל ידע. על כל אלה צריך להוסיף רשימה ארוכה של מלכודות פסיכולוגיות שכמעט כולם נופלים בהן כל אימת שהם נדרשים לקבל החלטות כמותיות מורכבות: שגיאות של הערכה, שנאת סיכון, ערבוב של ביטחון יתר עם יצר הימורים ומה לא. עשרות ספרים ומחקרים נכתבו על זה, ושני פסיכולוגים ישראלים, עמוס טברסקי ודניאל כהנמן, קיבלו על פריצת הדרך שעשו בתחום פרס נובל לכלכלה.

מי שפעיל פחות מרוויח יותר

בסופו של דבר התוצאה ידועה, ואין זה פלא שמדד האמון של הציבור בבנקים ובחברות האחרות בשוק ההון צנח בעשרות אחוזים בתוך שנים מעטות: על פי סקר המותגים שפורסם בגיליון הקודם של מגזין זה, יש גופים פיננסיים לא מעטים שרבים מלקוחותיהם ממליצים לחבריהם שלא להתקרב אליהם – תופעה שבדרך כלל לא מוצאים בעוצמה כה גדולה בענפים אחרים. הציבור אמנם לא יודע איך זה קורה, אבל הוא כן מרגיש שהמוסדות וגופים הפיננסיים מתעשרים על חשבונו – והוא עוין אותם בשל כך.

מה שמוזר הוא מדוע זה כך. אנשי שוק ההון, היזמים ושלל המתווכים שפועלים בו הרי תלויים בחוסכים ובמשקיעים הקטנים לפרנסתם (המאוד נדיבה). ההיגיון קובע כי לאחר תקופה של חוסר שביעות רצון יצליח ה”רוב”, באמצעות המנגנון הפרלמנטרי־דמוקרטי, לשנות את כללי המשחק כך שיהיו מוטים פחות לרעתו. אבל זה לא קורה: למרות כמה חוקים, שינויים ורפורמות גם בחו”ל וגם בישראל, שוק ההון הנוכחי דומה מאוד לזה שהכרנו לפני המשבר הפיננסי. כמעט שלא עובר שבוע בלי שערורייה חדשה של מסחר בניירות ערך, מידע פנים, תספורת או ניצול לרעה של כספי ציבור. מה שיותר מדאיג - אין שום תהליך מהותי או קריאה משמעותית לשינוי בדרכי הפעולה של המוסדות ושיטות העבודה בשוק ההון. אם קיימים כוחות הדורשים שינויים, אלה דווקא הקולות של בעלי ההון ופעילי המערכת, הטוענים ש”הרגולציה הורגת אותם” ושיש לצמצם אותה.

אלא שכל התיאור המעט מדכא הזה של המבנה, האינטרסים, והתמריצים שמכתיבים את ההתנהלות של שוק ההון לא פותר את הבעיה של החוסך או המשקיע הפשוט: מה לעשות עם הכסף? לכאורה, ההחלטה הרציונלית היתה יכולה להיות לא להתעסק עם השוק ולא לשחק בו. אבל אנשים חייבים לעשות עם הכסף משהו, והם צריכים לנצל את הטבות המס שהמדינה נותנת למי שמשקיע לפנסיה באמצעות הגופים המוסדיים. אז מה עושים? התשובה הכי טובה היא להימנע מטעויות ככל הניתן, ולספק לשוק ההון כמה שפחות הזדמנויות לפגוע בכסף שלכם.

אילה טל

בכל הקשור לניהול תיקי השקעות, למשל, עדיף בדרך כלל לבחור בהשקעות באמצעות מדדים (תעודות סל וקרנות “מחקות”), שם העמלות נמוכות יותר באופן משמעותי, “גלגולי התיק” מועטים, ולא ניתנת למנהל ההשקעות הזדמנות לדחוף לתיק של הלקוח סחורה מפוקפקת מטעמים ואינטרסים שאינם משרתים אותו. ניתן, למשל, לצמצם פעילות באופן כללי: אם שוק ההון הוא מקום שאינו בריא במיוחד לבריאות הפיננסית של מי שמשתמש בו, אזי המסקנה היא לפעול כמה שפחות. מחקרים אפילו הראו שככל שאדם בודק את התיק שלו בתדירות נמוכה יותר – כך התשואה שהוא משיג גבוהה יותר.

ככלל, אם אתם בעלי עסקים שמגייסים הון, או שאתם בעלי מקצוע פיננסי – שוק ההון הוא מקום טוב ומתגמל. אבל אם אתם שייכים ל־99% שאינם מחזיקים בנכסים רבים, ואתם מגיע אליו כדי לחסוך כסף, עליכם לעשות שני דברים שנראה כי אינם תואמים זה את זה: ללמוד כמה שיותר על השוק ואיך הוא פועל באמת, לקבל החלטה מה לעשות בכסף שלכם – ואז לפעול כמה שפחות. גם אם זה אומר שתצטרכו מדי פעם לשמוע על “ההוא” שעשה מכה בבורסה וקנה ברווחיו דירה או מכונית יקרה, בעוד אתם רק שמרתם על ערך הכסף שלכם. אפילו אם הסיפור הזה נכון, זכרו שאת סיפוריהם של עשרות אלפי האנשים שהימרו, סחרו, גלגלו או שכרו את שירותיהם של מנהלי השקעות “קוסמים”, וכמובן הפסידו את כל או חלק גדול מכספם – לעולם לא תשמעו. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#