"ישראל יכולה להפוך למוקד של תיירות תרבות" - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
סודות הניהול

"ישראל יכולה להפוך למוקד של תיירות תרבות"

חנה מוניץ, מנכ"לית בית האופרה הישראלית, הביאה את אאידה למצדה ועכשיו היא מבקשת לשנות את מפת התיירות לישראל

> אם חנה מוניץ, מנכ"לית בית האופרה הישראלית, היתה מקשיבה לוועדה המארגנת של חגיגות ה־06 למדינה, המוסד התרבותי המבוקש  - אופרה במצדה  - כלל לא היה עולה על הבמה. אבל למוניץ היתה תחושת בטן שהיא צודקת והיא יצאה להילחם על הרעיון שלה, מצוידת ביכולת שכנוע ובעיקר ביכולת לזהות הזדמנויות. הודות לאלה ההפקה השנתית במצדה מספקת עבודה ל־2,500 איש ומגיעים לחזות בה 05 אלף איש, רק 7,000 מתוכם הם קהל המנויים הקבוע.

מוניץ שהתמנתה לתפקיד המנכ"לית ב־1995, עשר שנים אחרי שהצטרפה לצוות המייסד של המוסד, שינתה ללא הכר את היחס של הישראלים לאופרה. תחת ניהולה היא הפכה מבידור אליטיסטי למוסד רב זרועות שמגיע לכל מקום בארץ. אחד מהפרויקטים הפחות מוכרים שלה, על אף הצלחתו, הוא שיתוף עם קהילות שונות ביצירת הפקות אופרה מקומיות. "פעם האנשים שלנו עיקמו פרצוף, היום הם נאבקים על הזכות להשתתף בהן", היא אומרת.

למרות שהיא מעסיקה 700 איש, מתוכם 100 עובדים קבועים, ומנהלת תקציב ללא גירעונות בסך יותר מ־100 מיליון שקל בשנה, היא לא מהססת להודות שיותר מהכל היא מקנאה בכל אמן שנמצא על הבמה.

מוניץ, 66, גרה בקיסריה, נשואה בשנית ואמא לשלושה ילדים, אחת מהן היא בתו של בעלה מנישואים קודמים. לשניים חמישה נכדים.

איליה מלניקוב

"אני לא סומכת על אף אחד, אבל למדתי לשחרר. בעבר הייתי טוטאל קונטרול פריק. עם השנים למדתי להאציל סמכויות ובעיקר לשחרר. נטשתי את המיקרו מנג'מנט לטובת המקרו, בלי לוותר על רמת מעורבות גבוהה. למדתי שהעבודה נעשית הכי טוב כשאני מסמנת את הדרך ומאפשרת לצוות שבחרתי, שבין היתר מפצה על המקומות שבהם אני חלשה, לעשות את העבודה כמו שהוא יודע.

"ניצול הזדמנויות חשוב יותר ממזל. מה עושה הצלחה? קצת כישרון וכישורים, קצת מזל והרבה מהיכולת לראות את ההזדמנות, לברך עליה ולא לפחד לקחת אותה. כשהייתי צעירה עסקתי בעיקר בהפקות תיאטרון. כששאלו אותי אם ארצה להצטרף לצוות האופרה, אמרתי מיד כן. חברים שלי חשבו שהשתגעתי. האופרה נתפסה אז כמשהו ארכאי ועבש, אבל לי זה נראה כמו אתגר מעניין. התמזל מזלי והרבה פעמים הייתי האדם הנכון, במקום הנכון ובזמן הנכון, אבל צריך גם לדעת לקחת את המזל, ולצאת אתו במחול.

"אני מפצה על העדר יכולת אמנותית בחשיבה יצירתית. אחד התסכולים שלי הוא שאני לא אמנית. אני עובדת עם כל כך הרבה אמנים מכל התחומים - מוסיקה, תפאורה תלבושת, זמרה, מחול - ולי אין חלק בדבר הזה. כשאני רואה משהו טוב על הבמה אני יכולה לייבב. אני רוצה להיות שם ולהיות מסוגלת לעשות את מה שהם עושים. זו תחושת התעלות מעורבת בקנאה. הביטוי היצירתי שלי הוא בחשיבה על רעיונות שאחרים יכולים לבצע.

"עובדים תורמים לארגון כשהם מרגישים שהם משפיעים בתחומם. אני באופרה משנת 1985 אז החליטו ראש עיריית תל אביב שלמה להט ואבנר שלו, שעמד בראש מינהל התרבות, שיש צורך באופרה חדשה. התחלנו בתוך תיאטרון הקאמרי, הפקה אחת או שתיים בשנה, וכשהתברר שיש קהל וצורך - גדלנו. עובדים אתי אנשים שנמצאים פה כבר 15־20 שנה. אני בעד צמיחה אורגנית של עובדים שאינם יסמנים אלא כאלה שמתמקצעים בתפקידיהם ותורמים מהידע הנצבר והניסיון לקידום הארגון. העובדה שצמחתי בתוך האופרה עוזרת לי לנהל אותה כי אני בקיאה גם בפרטים הקטנים, עד רמת מספר הפנסים בהפקה.

"75% מהעובדים שלי הן נשים, ולדעתי זה לא מקרי. נשים יודעות לעבוד בצוות והן נאמנות ומסורות למקום העבודה. לנשים יש אגו קטן ונעים לעבוד ככה.

"נסיעות הן מקום נפלא לחשוב בו. אני מבלה זמן רב על הכביש כשאני יוצאת מוקדם לעבודה או חוזרת משם מאוחר בלילה, אחרי הצגה למשל. אז הכל שקט, אין עם מי לדבר ויש לי זמן נטו לחשיבה. אלה שעות נפלאות לראות את הדברים מזווית אחרת. לפעמים העובדים חוששים לפגוש אותי בבוקר, כי אני מגיעה לעבודה עם רעיונות חדשים.

"מנהל טוב נבחן ביכולת לקבל החלטות. אני מתייעצת המון על כל רעיון שעולה, מדברת עם אנשי מקצוע רבים, מנתחת את הנתונים, מקשיבה לעוד אנשים, אבל מחליטה לבד, ומהר. היכולת לחתוך דברים באופן מושכל מאפשרת לקדם אותם לפעולה. 

"כשאתה מרגיש שמשהו נכון, אסור שאחרים ירפו את ידיך. הרעיון להפקת אופרה במצדה עלה במוחי לראשונה לקראת חגיגות ה־60 למדינה. כשהצעתי את זה למנהלי החגיגות קיבלתי תשובה שלילית. אמרתי: הם לא רוצים, נעשה את זה לבד. גייסתי את מועצה אזורית תמר שהבינה את הפוטנציאל לאזור, גויסו ספונסרים וכמובן האנשים שלנו, שצריכים לעבוד בחום גדול ובתנאים קשים רחוק מהבית בהפקת ענק. גם משרד התיירות הצטרף. השאר היסטוריה.

קמחי מוטי

"אין לנו ברירה אלא לפעול יחד עם הקהל שלנו. תקציב האופרה הוא יותר מ־100 מיליון שקל בשנה, מהם יותר מ־70% הכנסות עצמיות (כולל 10% תרומות) והיתר הקצבות מעיריית תל אביב והמדינה. אין תופעה כזו בעולם. באירופה רוב בתי האופרה נהנים מ־80% הקצבה. לכן אנחנו מקפידים להישאר קשובים לקהל שלנו, מטפלים בו, בונים אותו ונבנים יחד אתו. אנחנו פועלים במגזרים שונים מגיל ארבע עד 80. בחשיפה נכונה אופרה היא קסם שקשה להתנגד לו. הרי בסך הכל מדובר בסוג של טלנובלה צבעונית: היא מתאהבת בו, הוא מתאהב בה. בסוף לרוב האישה מתה.

"עם תוכנית עבודה רב שנתית ישראל יכולה להפוך למוקד של תיירות תרבות. יש פה רמה גבוהה של מחול, תיאטרון ואופרה - כל מה שתייר יכול לבקש. תיירות תרבות היא תיירות מוכרת מאוד בעולם, וגם משרד התיירות מבין היום שמדובר בקטר צמיחה אמיתי. זה לא קורה כי מעטים הם מוסדות התרבות שיודעים לתת את התוכנית השלמה שלהם לקיץ הבא וברוב המוסדות התכנון הוא לטווח קצר. תייר לא יכול לתכנן חופשת תרבות לקיץ הבא, אם הוא לא יודע לאן בעצם הוא מגיע. אנחנו כאג'נדה ניהולית מתכננים ארבע־חמש שנים קדימה - מה שמאפשר לנו גם גמישות בניהול הפרויקטים לאורך זמן.

"סירבתי בעבר להצעה לנהל בית אופרה בחו"ל. זה כמו אמא שיולדת ומגדלת את הבן שלה ורואה אותו עולה ופורח. היא תעזוב אותו פתאום בשביל ילד בלונדיני מעבר לים? העדפתי להישאר פה למרות הקשיים. אז יש קצת פוליטיקה, אבל זו לפחות פוליטיקה שאני מכירה. אני אוהבת את המקום הזה, למה שאלך למקום אחר?

"למדתי שלושה תארים שונים מבלי להשלים אותם. למדתי תיאטרון, פילוסופיה ומשפטים - כולם באוניברסיטת תל אביב - אבל אף אחד לא הצלחתי לסיים. זה מוזר כי הגעתי מבית של ניצולי שואה שראו בהשכלה חזות הכל, והייתי תלמידה טובה מאוד, בין היתר כי כשהייתי מביאה 97 אבא שלי היה שואל אם לא נותנים אצלנו 100 בכיתה. לפעמים החיים חזקים יותר מהתוכניות. אם הייתי מסיימת לימודי משפטים, מי יודע אם הייתי מגיעה לתחום האמנות.

"הפריבילגיה הגדולה שלי היא שאני נהנית מהעבודה. אני מונעת מתחושת שליחות, למרות שזה נשמע אולי טיפשי כי אנחנו לא מחפשים תרופה לסרטן.

"לאחרונה הבית שלנו נשרף. חוויה כזו מלמדת אותך המון על אנשים, לטוב ולרע. תמיד יהיה מי שינסה לנצל את המצוקה, אבל רוב האנשים נרתמים לעזרה וזה מחמם את הלב. מחוויה כזו אתה לומד להעריך את השגרה, את הימים שבהם הכל בסדר, וגם את העובדה שאלוהים כנראה באמת נותן לכל אחד רק את ההתנסויות שהוא יכול לעמוד בהן.

הכתבה מתפרסמת בגיליון אוקטובר של  מגזין TheMarker

לקבלת גיליון הכרות חינם חייגו 1-700-700-250



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#