מקום שני: בנימין נתניהו - המונופוליסט - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
100 המשפיעים 2012

מקום שני: בנימין נתניהו - המונופוליסט

אז מה אם הפופולריות בשפל וגיליון ההישגים של הממשלה דל? העיקר שהבסיס הפוליטי מבוצר היטב, ההילה של "מר כלכלה" מחזיקה מעמד, איכשהו, ואין בנמצא אף מועמד בולט אחר לראשות הממשלה. כל עוד זה המצב, כהונתו הבאה של בנימין נתניהו מובטחת. ככה זה כשאתה המונופוליסט

8תגובות

כמו חברת החשמל, נמלי הים והבנקים הגדולים, גם ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא מונופול. שליטתו בשוק הפוליטי נובעת מהערכת הציבור שאין פוליטיקאי אחר מלבדו שיכול להנהיג את מדינת ישראל בעת הזאת. יריביו הפוטנציאליים אינם מנוסים, חסרי כוח מפלגתי או כבולים בחוקי צינון. וכל עוד זה המצב, נתניהו יכול להתרווח להנאתו בצמרת רשימת המשפיעים הישראלית.

אלכס ליבק

מאז שחזר לשלטון, לפני כשלוש שנים וחצי, נתניהו ממוקד בשני יעדים: ביצור שליטתו בזירה הפוליטית ושמירת הבסיס המפלגתי והקואליציוני שיאפשר לו להיבחר מחדש. להשגת מטרותיו, הוא חותר כל הזמן להובלת סדר היום הציבורי שבו מתנהלת הפוליטיקה בין מערכות הבחירות.

בקדנציה הנוכחית שלו פעל נתניהו בכמה ערוצים כדי להיראות מוביל ומנווט: הפעלת אמצעי התקשורת, אימוץ העמדות של מתנגדיו, חתרנות במפלגות יריבות והעלאת האיום במלחמה נגד איראן - סוגיה שבה נתניהו מצטייר בציבור כמומחה בלעדי ופוסק עליון. את הבולטות התקשורתית השיג בעזרת כלי תקשורת ממלכתיים (רשות השידור) או כאלה הנתונים לשליטת מקורביו (ישראל היום), המציגים את המציאות בהתאם לדף המסרים של לשכת רה"מ. באופן פרדוקסלי, גם מי שביקשו לנגח אותו ("ידיעות אחרונות") חיזקו את השפעתו, בכך שהפכו את נתניהו ומדיניותו לנושא המוביל בכותרות. את זרוע ההסברה של לשכתו חיזק נתניהו בהפצה ישירה של מסרים, תמונות וסרטונים לפייסבוק, טוויטר, יוטיוב ואינסטגרם, מעל לראשם של עורכי כלי התקשורת.

בנקודות שפל, כשהמניפולציות התקשורתיות מיצו את עצמן והפופולריות שלו נפגעה, נתניהו התייצב בעצמו מול המצלמות ב"מסיבות עיתונאים" (שרובן היו נאומים ללא שאלות ותשובות) ובראיונות לטלוויזיה. לשם חיזוק הוסיף גם כתבות פרופיל מחמיאות בעיתונים זרים, שכמובן צוטטו בהרחבה בישראל.

 

הכתבה מתפרסמת בגיליון ספטמבר של  מגזין TheMarker

לקבלת גיליון הכרות חינם חייגו 1-700-700-250

 

 

אבל היכולת הרטורית של ראש הממשלה לא מספיקה אם אין קונים לעמדותיו. נתניהו הבין זאת, וכשזיהה סחף ציבורי נגד מדיניותו, התאים את דעותיו לרצון הקהל. הרווח היה כפול: גם בפופולריות וגם בריסוק המתחרים. כך הכריז על תמיכתו במדינה פלסטינית בנאום בר־אילן ונטרל את יו"ר האופוזיציה אז, ציפי לבני. כך גם הקים את ועדת טרכטנברג, בניסיון להרגיע את המחאה החברתית בקיץ 2011. כשזה לא הספיק, נתניהו החזיר מהשבי את גלעד שליט בתמורה למאות טרוריסטים פלסטינים - בניגוד בולט לעמדותיו בעבר. אבל התרגיל הצליח. שליט חזר הביתה כגיבור ונתניהו, שזינק מחדש בסקרים, רכב על הגל למשך כמה חודשים. המחאה התפרקה ואיבדה את תמיכת הרוב השקט בציבור, שהלחיצה את נתניהו. הממשלה יכולה להתמודד עם מספר קטן של מפגינים רדיקליים.

שיטת הפעולה של נתניהו מול יריביו הפוליטיים זהה לתרגיל שעשה לתנועת המחאה: הוא חותר תמיד לבודד את הגרעין הקשה והעוין, שאיתו אי אפשר להתפשר, מהאופורטוניסטים שאותם אפשר לשחד או לנטרל. כך פירק עם שר הביטחון אהוד ברק את מפלגת העבודה, שאיימה לעזוב את הקואליציה. כך פעל לאורך כל הקדנציה בניסיון לפלג את סיעת האופוזיציה הראשית, קדימה, שלא התפצלה אבל התנהגה בהתאם לציפיותיו. לבני, שדבקה בהתנגדות לנתניהו, בודדה ונדחקה החוצה, ואת מקומה תפס שאול מופז הזגזגן, כשהסקרים צופים את חיסול המפלגה בבחירות הקרובות.

נתניהו לא חותר לפופולריות בכל מחיר. הוא מוכן לאבד תמיכה בציבור הרחב כדי לתחזק את הבסיס הפוליטי שלו. כך נטה לצד ש"ס בוויכוח על גיוס החרדים, וויתר על השותפות קצרת הימים עם קדימה. נתניהו יודע שאחרי הבחירות יזדקק לרב עובדיה יוסף ולחייליו בכנסת כדי להישאר בכיסאו. מאותה סיבה נמנע מעימותים עם אביגדור ליברמן, גם כשזה השפיל אותו ברבים. כשהתנער מלחציו של נשיא ארצות הברית  אובמה והקפאת ההתנחלויות הסתיימה, נתניהו שבר ימינה והזרים תקציבים ותמיכה למתנחלים כדי לרצות את הימין הקיצוני בליכוד.

כשהמצב הפנימי נטה לרעתו - בגלל כעס על מדיניותו הכלכלית או על תמיכתו בחרדים - נתניהו נשען על הפתרון האולטימטיבי: העלאת הנושא האיראני לכותרות. סיכול פצצת הגרעין האיראנית עומד בלב מדיניות החוץ של נתניהו, אבל לדיבורים על כך יש גם ערך רב במדיניות הפנים. האפשרות שישראל תצא למלחמה נגד איראן מעניקה לראש הממשלה שליטה מלאה בסדר היום, גם כשבכירי מערכת הביטחון בעבר ובהווה מאשימים אותו בפזיזות ובסיכון היחסים עם ארצות הברית. מתחריו הפוטנציאליים, כמו שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד, אינם אוטוריטות בענייני מלחמה ושלום, ואין להם מה להגיד כשביבי וברק מכים בתופי המלחמה.

זוהי הסיבה לכך שגם בקיץ הנוכחי, כשהפופולריות שלו בשפל, נתניהו עדיין נתפס כמועמד היחיד שראוי לראשות הממשלה. מעמדו המונופוליסטי נשמר. אבל כמו במונופולים העסקיים, גם בפוליטיקה היעדר תחרות פוגע בשירות לציבור. נתניהו עסק בהבטחת "היציבות" - או ההישרדות הפוליטית, בפי יריביו - ונמנע מסיכונים, וכך קיים רק מעט ממה שהבטיח כששב לראשות הממשלה. הרפורמות הגדולות בקרקעות המדינה ובחוק התכנון והבנייה, שנועדו ליצור מנופים אדירים להשקעות במשק, תקועות; התהליך המדיני עם הפלסטינים לא זז במילימטר; איראן ממשיכה בתוכנית הגרעין; ופיתוח תחליפי הנפט, שנתניהו תיאר כיעד אסטרטגי, לא הוביל לפריצת דרך. הפרויקט היחיד שנתניהו קידם היה בניית הגדר בגבול עם סיני, שהואצה בלחץ המהפכה במצרים וזרימת המהגרים מאפריקה. קשה להתגאות בגיליון הישגים דל כזה, אבל כשאין מתחרה רציני בשטח, אין לנתניהו סיבה של ממש להתאמץ.

לעשייריה הראשונה בדירוג לחצו כאן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#