איך להתנתק

מרגע לרגע מתגלה שזו המחלה הגדולה ביותר של – סליחה רגע, עוד שנייה אתכם. אוקיי. מה? אה - שזו המחלה הגדולה של העידן המודרני, וליתר דיוק, של העידן הסלולרי. לא קרינה, חלילה. וגם לא בתשלומים – רגע רגע, רק עונה כאן למשהו. זה עבודה, קצת דחוף. סבבה. נשלח - וגם לא בתשלומים על שירותי תקשורת, שצמחו כגידולי פרא, שלא לומר סרטן בגופנו, עם רפורמה או בלעדיה. כעת, כשרוב אזרחי המדינה כבר מחזיקים בסמארטפון, הם מגלים שנפלו קורבן להתמכרות חדשה שנראית לכאורה תמימה ולא מזיקה, ובסך הכל מסתכמת - שנייה, משהו צפצף פה. הופה, דנה ספקטור ריטווטה אותי. מגניב. איפה היינו?

מיילים, אס.אמ.אסים, וואטסאפ, פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, תזכורות וזימונים לפגישות, התראות של אתרי חדשות ואפליקציות וגם סתם שיחות אנלוגיות של פעם – המוח שלנו הפך לעבד של צפצופים והתראות. זאת התמכרות קלינית מוכרת. עם כל התראה כזאת המוח שלנו מתמלא בציפייה דרוכה: מה זה הפעם, עדכון חדשות? הודעת וואטסאפ ממישהי מעניינת? אולי לייק לתמונה של הילד באינסטגרם? המעטפה הסגורה, הריבוע האדום או השורה המוארת על מסך האייפון ממלאים אותנו בהתרגשות פבלובית.

אין בעולם הזה כוח חזק מספיק כדי להפריד בין סמל המעטפה הסגורה ובין הלחיצה על המקש שפותח אותה. אפשר לעכב את הסיפוק עוד 10־20 שניות, אבל בסוף הלחיצה תגיע. נכון שכמעט תמיד התוכן מאכזב, אבל בכל זאת: המידע החדש שנקלט במוח כבר גורם לו להפריש את קמצוץ האנדורפין, את הסיפוקון הקטנטן הזה שעושה לנו נעים, וזה המנוע העסקי האמיתי מאחורי האינטרנט הסלולרי. פחות ממה שאנחנו רוצים את המידע הזה אתנו בכל רגע ובכל מקום, אנחנו זקוקים לאנדורפין שלנו במנות מדודות, בשחרור איטי לאורך היום. ואל תגידו שאף פעם לא זיהיתם את הדמיון בין חוסר השקט של מי שמנסה להיגמל מעישון לבין חוסר השקט שלנו בהיעדרו של הסלולרי.

הנה האבחנה החדה ביותר שזיקקתי לעצמי בחודשים האחרונים: האבחנות החדות ביותר באות אלי במקלחת. רק במקלחת. זה לא זרם המים על הראש שמעורר אותו לפעול, כמו העובדה שאף מכשיר אחר לא פועל תחתיו. בלית מכשירים, התראות וצפצופים, מתפנה המוח לעיבוד עמוק יותר של המידע שכבר נאסף. הרגיעה הזמנית בחזית איסוף המידע מאפשרת רקימה של רעיונות יצירתיים וזיקוק תובנות חדשות - מה שמעורר מחשבות נוגות על כל היצירתיות שאובדת במהלך שאר היום, כשאנחנו על קרקע יבשה, והטלפון מסיח את דעתנו מדי כמה שניות. ועוד לא אמרנו כלום על אובדן יכולת הריכוז, כי מי צריך להתרכז יותר משתי דקות כשאפשר לברוח לציוץ האחרון של רוביזובי?

אנחנו כל כך עסוקים בתקשורת, שאין לנו זמן לחשוב. במהלך כתיבת הטקסט הלא ארוך הזה צפצף הטלפון שלי 26 פעמים. זה האריך את זמן הכתיבה בלפחות 50%, קטע לי שוב ושוב את קו המחשבה, שיטח את עומק הניתוח והקהה את חדות הניסוח. אריאנה האפינגטון בטוחה שיש דרך אחת לשחרור הרעיונות הגדולים שטמונים בנו - לישון יותר. טוב, זו דרישה מופרזת. דמיונית. אבל אם אנחנו רוצים להיות יעילים יותר, יצירתיים יותר וגם רגועים יותר, אין ברירה אלא להכריז מלחמה על ההתמכרות הגדולה של המאה ה־21 ומדי פעם - פשוט להתנתק.

דרור גלוברמן הוא עיתונאי

רשימת העצות של מיטב אנשי המקצוע בישראל מתפרסמת בגיליון יולי של  מגזין TheMarker