הנזק האמיתי - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הנזק האמיתי

הנזק האמיתי של הריכוזיות הוא אובדן הערך המוסף שהיה נוצר לו הצעירים המוכשרים שהלכו לעבוד במונופולים היו "נאלצים" להקים עסקים חדשניים

28תגובות

אחד מ”כללי פרקינסון”, מתוך הספר הידוע שחיבר ההיסטוריון הבריטי נורת’קוט פרקינסון על השירות הציבורי הבריטי ב־1957, מספר שההחלטה על התקציב לסככת האופניים הצריכה דיון ארוך ושורה של ישיבות ואילו את התקציב לכור גרעיני אישרו הפקידים בעשר דקות. גרסה דומה לחוק פרקינסון אפשר למצוא בכל דיון כלכלי־חברתי. הכלכלנים ומקבלי ההחלטות עוסקים במה שקל למדוד ולספור, ומתעלמים ממגמות ומאפקטים חשובים יותר רק כי קשה יותר לכמת אותם.

הנה דוגמה מתוך מחקר חדש שהופיע בדו”ח השני של הבנק הבינלאומי לסליקה, שכותרתו “בדיקה מחדש של השפעת המגזר הפיננסי על הצמיחה”. ארבע שנים לאחר פרוץ המשבר הכלכלי, כולם יודעים שהמערכת הפיננסית היתה מנופחת ומונעת מתמריצים לא נכונים ושהנזק שנגרם היה עצום. שני חוקרים, ססצ'י וחרובי, ניסו לראשונה להציע לנזק הזה הערכה כמותית. השניים בדקו תקופות של התרחבות מהירה במגזר הפיננסי בארצות רבות במערב, מדדו את הנזק שנגרם לתעשיות אחרות, וגילו שכאשר מדינה מציגה צמיחה מהירה במגזר הפיננסי שלה - ענפים עתירי מחקר ופיתוח צומחים ב־1.9%־2.9% לאט יותר.

הסיבה לתופעה, על פי החוקרים, היא התחרות על המוחות: בתקופות של גאות, המגזר הפיננסי מושך מוחות רבים ומצטיינים מתעשיות עתירות מחקר ופיתוח. במילים אחרות, על פי ה”פיננשל טיימס”, שפירש את הממצאים, אנשים שבזמנים רגילים בוחרים לפתח טילים או לנסות לרפא את מחלת הסרטן, משנים את ייעודם ועוברים לעבוד בקרנות גידור.

את העיקרון הזה אפשר לראות בישראל כמעט בכל תחום כלכלי. בתודעת הציבור, את המחיר של הריכוזיות מודדים ביוקר המחייה שנושא האזרח: הסלולר יקר (עד לא מזמן), העמלות הבנקאיות גבוהות והקוטג’ נמכר במחיר מנופח. אלא  שהנזק הזה, הישיר, הוא לא המחיר העיקרי שמשלמים המשק והאזרחים. הנזק העקיף, זה שקשה יותר לראות וקשה עוד יותר למדוד, גבוה פי כמה.

הכספים של הציבור, למשל. אלה זרמו בעשור האחרון לפעולות של רכישות ממונפות של הטייקונים, בחסות המקורבים שלהם במערכת הפיננסית – ולא לחברות קטנות ובינוניות, לחברות סטארט אפ וליזמים חדשים. מאלה היו יכולות להיווצר מאות חברות מצליחות, לרבות חברות יצוא, שיעסיקו עשרות אלפי עובדים. אבל הכסף הלך לעסקות של החלפות בעלות בין בעלי שליטה שחלמו על הקמת אימפריות, ולא יצרו ולו מקום עבודה אחד.

ולא רק זאת: לו הכסף שלקחו הטייקונים היה מושקע בחברות אחרות, היו החוסכים והפנסיונרים זוכים לקבל תשואה גבוהה יותר על כספם, במקום שזה יישחק כתוצאה מהרפתקאות נדל”ן שלומיאליות בחו”ל, כישלונות ניהול ותספורות. תחושת העושר שהיתה נוצרת בקרב החוסכים היתה מעודדת אותם לצרוך יותר, וכך גם מעודדת את הכלכלה. מה ההפסד למשק? קשה להעריך. זו כפפה שראוי היה שיימצאו חוקרים שירימו אותה, אבל ההפסד עצום.    

אפילו זה לא בהכרח הנזק הגדול ביותר של הריכוזיות - גם במגזר העסקי וגם במגזר הציבורי - ושל שיטת “המקורביזם” שהיא יצרה. כמו במחקר מחו”ל על השפעת המגזר הפיננסי על שאר הכלכלה, גם בישראל הבינו רבים מהצעירים והמוכשרים שהדרך הקצרה ביותר לביטחון כלכלי עוברת בעבודה אצל מונופול או בחברה בענף שיש בו תחרות נמוכה. אלפים הלכו לעבוד בבנקים, בחברות תקשורת, בביטוח, ומי שהיו לו את הקשרים המשפחתיים הנכונים בחברת חשמל, בנמלים וברשויות ציבוריות שבהם יש ועדים חזקים המבטיחים קביעות ושכר גבוה.

לו הגופים הללו היו תחרותיים ויעילים התמריץ הזה לא היה נוצר – ואותם אלפים היו “נאלצים” ליזום עסקים חדשים או להצטרף לחברות בינוניות. הבנקים הם דוגמה מובהקת: כאשר באים לכמת את הנזק שיוצרת הריכוזיות בבנקים, סופרים את העלות של כוח האדם העודף שהם מעסיקים. אבל הנזק  האמיתי, או ההחמצה האמיתית, הוא הערך המוסף שהיה נוצר לו העובדים הללו היו עובדים במקומות אחרים, ולו הבנקים היו מעמידים אשראי למי שצריך אותו – ולא ל־30 המשפחות המרכיבות את מועדון האלפיון שבו רוקדים גם מנהלי הבנקים.

כשמגיע אורח מחו”ל ללמוד על פלא ההיי טק ועל “אומת הסטארט אפ” שנוצרה בישראל, הוא שומע את אותו הסיפור: ליהודים בארץ הקודש אין אוצרות טבע, אין היסטוריה של תעשייה ואין שוק מקומי גדול. בלית ברירה היה עליהם להפעיל את המוח, להמציא, לחדש ולייצא.

אלא שכל העוסקים בהיי טק אינם יותר מ־100 אלף איש, בעוד מאות אלפי עובדים אחרים יושבים בניחותא בחברות, גופים ורשויות ציבורית לא תחרותיות, לא יעילות או לא נחוצות. אפשר רק לחלום היכן היתה נמצאת היום מדינת ישראל לו גם למאות האלפים הללו לא היתה ברירה – והם היו נאלצים להתאמץ, להמציא ולחדש כדי לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם. 
 

הטור מתפרסם בגיליוןיולי של מגזין TheMarker

לקבלת גיליון הכרות חינם חייגו 1-700-700-250



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#