כאילו אפשר למתוח קו ולקבוע: כאן מתחיל העושר - מגזין TheMarker - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כאילו אפשר למתוח קו ולקבוע: כאן מתחיל העושר

בעוד לעוני יש קריטריונים מספריים ברורים, הרבה יותר מסובך לקבוע מה הופך אדם לעשיר, והגדרת העושר משתנה ממקום למקום ועל פני הזמן. אפילו העשירים עצמם לא ממש יודעים להגדיר אותו

11תגובות

איך מגדירים מהו עושר? נתחיל בכך שזה פחות פשוט מלהגדיר מהו עוני. לגבי עוני קיים קריטריון ברור - קו העוני - המפריד בין אלו שהכנסתם מספיקה לשם קיום ראוי לבין אלו שהכנסתם לא מספיקה לכך. בישראל מוגדר קו העוני כהכנסה כוללת למשק בית הנופלת מ־3,629 שקל בחודש. לעומת זאת, מושג העושר חמקמק יותר והקביעה לגביו גמישה. חז”ל טענו שעשיר הוא מי ששמח בחלקו, ואילו תיאוריית “ההכנסה הקבועה” של הכלכלן מילטון פרידמן קובעת כי היקף הצריכה לא נובע מהמצב הכלכלי אלא מהציפייה להכנסה העתידית. תחושת עושר, לפי תפישה זו, מגדילה את ציפייתו של האדם להכנסה וכתוצאה מכך מגבירה גם את הצריכה.

סי די בנק

לעומת ההגדרות האמורפיות הללו, ישנן גם כאלה המתארות עושר במספרים מדויקים. מי שסיפק את מדרג העושר הקיצוני והשנוי ביותר במחלוקת הוא המו”ל הבריטי פליקס דניס, מייסד מגזין הגברים “מקסים”, שמפרט בספרו “איך להתעשר” (How to Get Rich) סולם עושר שנקבע על פי שווי נטו: מ”עוני נוח” שאותו מגדיר דניס כשווי נטו של 2־4 מיליון דולר, ועד ל”סופר עשירים” השווים בין 800 מיליון דולר ל־2 מיליארד דולר. על פי הדירוג הזה, אדם “עשיר” במונחים של בתי ההשקעות הישראליים אפילו לא נחשב לאמיד באמריקה.

בשנים האחרונות נדונה שאלת הגדרת העושר לעתים קרובות בארצות הברית, ובאחרונה ביתר שאת עקב שינוי המדיניות בנושא גביית מס הכנסה מעשירים. תוצאות סקר של מכון המחקר גאלופ מדצמבר 2011 מראות שהאמריקאים זקוקים להרבה פחות מההכנסות שמהן נהנים חברי האלפיון העליון כדי לראות בעצמם עשירים. ההכנסה הממוצעת השנתית בארצות הברית נאמדת ב־50 אלף דולר בשנה, ועל פי הסקר, רוב האמריקאים יראו בעצמם עשירים אם ירוויחו לפחות פי שלושה - כלומר כ־150 אלף דולר בשנה - או לחלופין אם יהיו להם מיליון דולר בחסכונות ובהשקעות.עוד עולה מהסקר שכ־30% מהאמריקאים יסתפקו בהכנסה שנתית של פחות מ־100 אלף דולר כדי לחוש עשירים, וש־18% מהם היו רואים את עצמם עשירים אפילו אם היו מרוויחים פחות מ־60 אלף דולר בשנה. בקצה השני של הסקאלה ניצבים כ־15% מהנשאלים שאמרו כי דרושים להם לפחות מיליון דולר בשנה כדי לחוש עשירים. כשנשאלו האמריקאים כמה הון עצמי, חסכונות, מניות, נדל”ן והשקעות אחרות היו צריכים כדי לראות את עצמם כעשירים, התשובה הממוצעת היתה כמיליון דולר - בדיוק כמו בסקר דומה שערכה גאלופ ב־2003.

סקר דומה, שנערך עבור מגזין TheMarkerעל ידי מכון המחקר מידע שיווקי סי.איי בהנהלת נעם רז ומרב שפירא, העלה כי כמחצית מאוכלוסיית ישראל סבורה שמשכורת של כ־30 אלף שקל נטו לחודש היא הסף המינימלי לעושר. ואולם התברר שככל שהכנסתם של הנשאלים היתה גבוהה יותר, כך עלתה גם משכורת היעד לעושר. אצל בעלי הכנסה שמעל השכר הממוצע במשק (כ־8,700 שקל), הסכום החציוני הנדרש כדי להיחשב לעשיר הוא 50 אלף שקל בחודש; בקרב בעלי הכנסה הנמוכה מהממוצע, הסכום עמד על 25 אלף שקל בחודש. גובה ההון המינימלי לעושר לפי תפישת הנשאלים נע בטווח של 3־5 מיליון שקל – סכומים שעולים בקנה אחד עם תפישת בתי ההשקעות שהוזכרה למעלה.

“לפני 100 שנה תוחלת החיים היתה 44 שנה והשכר היומי היה 22 סנט”, מזכיר קפלן. “העולם היה מאוד עני ושאלת השרידות הפיזית היתה הסוגיה המרכזית שהעסיקה את מרבית האנשים. כיום הפרופורציות השתנו לחלוטין. אפילו העניים בישראל לא מגיעים למצבים קיצוניים של עוני כפי שהיה קיים לפני 100 שנה ויותר. רוב האוכלוסייה שואלת שאלות על המדרגה החמישית במדרג הצרכים המפורסם של מאסלו - שאלות של מימוש עצמי”.

מתברר, אם כך, שהעניים כיום פחות עניים מאי פעם והעשירים כיום עשירים מאי פעם, ואף שהתפישה הרווחת היא שבינם לבין שאר אוכלוסיית העולם נפערת תהום שרק הולכת ומעמיקה, בפועל הפער בסגנון החיים דווקא מצטמצם. כיום, בניגוד לעבר, אפילו מיליארדרים אינם מחזיקים בצוותי משרתים כפי שהיה מקובל בקרב מיליונרים עד לשנות ה־30 של המאה הקודמת; גם מי שמוגדרים רשמית כ”עניים” יוצאים כיום לעתים לחופשות בחו”ל – ליעדים פחות אקזוטיים, בתנאים פחות מפנקים, אין ספק, אבל השמים לא חסומים עבורם. כמו כן, גם מי שאינם בעלי נכסים מופלגים נהנים כיום מגישה למחשבים, לאינטרנט, לטלפונים חכמים ולתרופות מצילות חיים.

“מוצרים רבים שנחשבו בעבר לנחלתם של עשירים בלבד הם כיום בהישג ידן של שכבות רחבות באוכלוסייה”, אומר הסוציולוג וחוקר התרבות פרופ’ עוז אלמוג מאוניברסיטת חיפה. “בעבר, העני לא טס לשום מקום ולא היה הולך לבית מלון או למסעדה. זוהי למעשה המהות של מעמד הביניים - אנשים שאינם בעלי אמצעים מופלגים, אך סגנון חייהם דומה לזה של העשירים. בעבר, העושר היה מנותק. לעניים לא היה מושג מהו עושר”.

אז בעצם החשיפה לעושר היא זו שגרמה להתפרצות המחאה החברתית ברחבי העולם?

“בהחלט. כיום אנשים נחשפים מקרוב לכל מוצרי העושר. אתה נכנס לקניון גם אם אתה עני, ורואה את המותגים מול העיניים. זאת מציאות שיוצרת מצוקה. בנוסף, התקשורת מייצרת אשליה שלפיה גם אתה תוכל להיות עשיר אם רק תרצה. אתה קורא עיתון ואומר ‘לעזאזל, אני היחיד שלא מרוויח. רק אני לא ‘עושה את המכה’. זה מזהם את היחסים בין אנשים”.

פרופ’ אורי רם, סוציולוג מאוניברסיטת בן גוריון בנגב וחבר הנהלת מרכז אדוה, מסביר שעד הקיץ האחרון מעמד הביניים ראה את עצמו כשותף לחגיגה של אליטת ההון. “התפישה הרווחת היתה שההפרטה, המעבר לשוק חופשי וההישגיות הם תהליכים שהמעמד הבינוני מרוויח מהם. אבל כשמהצד השני מושכים את המרבד מתחת למדינת הרווחה ומטילים את עלויות החינוך והבריאות על הצרכן – הדבר גורם למעמד הביניים ‘לדווש בניוטרל’ ולהרגיש שלא רק שהוא לא שותף לחגיגה – הוא גם מממן אותה. בקיץ האחרון חלה התפכחות וראינו תפנית ביחס של מעמד הביניים ושל התקשורת אל אליטת ההון. הביקורת שמופנית כלפיו נובעת מההבנה שהמעמד הזה ממריא לבדו ולא גורר מעלה את שאר האוכלוסייה – להפך. הוא בונה את עצמו מהנכסים והמניות שהמעמד הבינוני משקיע בהם”.

הגם שהיא בוודאי חלק בלתי נפרד מהחלום האמריקאי, קשה לומר שהשאיפה לצבור נכסים חומריים טבועה באתוס הישראלי כפי שנוסח בשנותיה הראשונות של המדינה. ואולם, מאז חל שינוי קיצוני בגישתם של הישראלים לכסף ולעושר. אלמוג מסביר שבישראל הסוציאליסטית של השנים הראשונות בכלל לא דיברו על עושר, ואם כן – ההקשר היה תמיד שלילי. “בקיבוצים קראו לכסף ‘גועל נפש’”, הוא אומר. בעבר, הישראלים בזו לתרבות החומרית ולסממניה. רמת החיים לא היתה גבוהה, ואנשים אמידים נטו להצניע את העושר שלהם. אפילו בשכונות של עשירים כמו דניה בחיפה אפשר לראות שהמבנים הישנים צנועים מאוד. תמיד היו עשירים, כמובן, אבל העושר היה מוצנע ולא ראוותני". אלמוג מזכיר גם שבמשך שנים ארוכות הוצנע מקומם של תעשיינים וסוחרים באתוס הלאומי, שהבליט את תרומתם של בני הקיבוצים והמושבים בבניין הארץ. “תל אביב כבירת הכלכלה והמסחר היתה חשובה יותר להתפתחות הכלכלית של ישראל, אבל הקיבוצים והמושבים הם שזכו להכרה ולהוקרה של כותבי ההיסטוריה”.

“ישראל חוותה פריצה משמעותית בהגדרת החיים סביב הצרכנות בשנות ה־70, כתוצאה מהתבססות כלכלית שקשורה בכיבוש ובפיתוח התעשייה הביטחונית”, אומר רם. “קפיצה נוספת התרחשה החל בשנות ה־80, עם גל הניאו־ליברליזציה שפתח את שערי היבוא ושוק התקשורת באופן כזה שהמעמד הבינוני התחיל להשתתף באותם תהליכים שעברו על המעמד המקביל בחו”ל, והתחיל להגדיר את עצמו מול הישגים צרכניים”. גם אלמוג מסכים שהמבט החוצה, אל הנעשה בעולם, השפיע וממשיך להשפיע על תפישת העושר בישראל: “אנחנו כל הזמן הולכים בכיוון של אמריקה, שלפיו אדם נשפט על פי הישגיו הכלכליים. אנשים עם מקצועות שלא מרוויחים בהם הרבה סובלים מירידה בתדמית האישית שלהם. רבים מכוונים את מסלול חייהם על פי כמה כסף יוכלו להרוויח, לא על פי העניין, התועלת להתפתחות האישית שלהם או התועלת לחברה. כאן, כמו באמריקה, חזות הכל היא לא מי שאתה אלא מה שיש לך”.

עידן הפוסט-עושר

קו העושר נמתח ושורטט מחדש לאורך ההיסטוריה האנושית והקיף בהדרגה שכבות גדלות והולכות של אוכלוסיית העולם. עם זאת, המשבר הכלכלי העולמי שפרץ ב־2008 דווקא במדינות המערב השבע, חידד את תחושתם של רבים כי משנות ה־80 ואילך קו העושר בעיקר מתרחק ונהפך ליעד בלתי מושג בעבור מרבית האוכלוסיה, בישראל ובמערב. לאן פניו של קו העושר בשנים הבאות? האם נמשיך לשאוף להצלחה חומרית ולהגדיר עצמנו ביחס למיקומנו היחסי בין קו העושר לקו העוני, או שאולי נפנה לשרטט קווים חדשים?

תומר אפלבאום

אלמוג סבור שבעתיד יותר ויותר אנשים יפנו עורף לרדיפה החומרית או ימתנו אותה. “ברגע שישראל נהפכה לחברה יזמית השפע גדל מאוד, אבל יחד עם זה הגיעו כל הרעות החולות של החברות החומרניות: חוסר סיפוק, תסכול, קנאה, הדוניזם, שאיפה לריגושים שעולים כסף, בזבזנות שמובילה לעתים לטרגדיות ברמה האישית והמשפחתית, והעובדה שדברים שאינם נמדדים בכסף נדחקים לקרן זווית. החוכמה היא למצוא את שביל הזהב, ואנחנו לקחנו את המחוג מקוטב אחד לשני: בקוטב שבין הקיבוץ הישן לבין תל אביב המטרופולינית, לקחנו יותר מדי לכיוון תל אביב”.

קפלן, לעומתו, מתרפק פחות על העבר, אך מאמין גם הוא שקו העושר הוא שריד של תפישת עולם הייררכית שעבר זמנה. “הגענו לנקודה שבה חייבים לייצר מודל כלכלי אחר. הייתי רוצה לראות מודלים של קואופרטיבים חוזרים - מצב שבו לעובדים יש שייכות לארגון, ואז הם יודעים שההשקעה שלהם חוזרת אליהם. זה איזון מאוד עדין, כי המודלים הקומוניסטי והסוציאליסטי הקלאסי לא עובדים. ברגע שיש קביעות לכל החיים – לעובדים אין מוטיבציה. יכול להיות שארגונים שיצליחו יהיו אלה שהעובדים שלהם יפתחו גישה של יזמות. השינוי יבוא מתוך עולם של מעורבות רבה יותר – מודל שמקדם שותפות ודוחק את ההייררכיה”. 

הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון יוני של מגזין TheMarker

לקבלת גיליון הכרות חינם חייגו 1-700-700-250



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#