למה הם לא תורמים? - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

למה הם לא תורמים?

עשירי ישראל תורמים בהיקף זניח בהשוואה למקובל בארצות הברית. לפני שמאשימים אותם בקמצנות, כדאי להתבונן במראה ולזכור שפילנתרופ בישראל נתפס כטייקון עם אינטרס או סתם פראייר – ופילנתרופיה כשוחד שבין הון לשלטון

11תגובות

"לכל קדוש יש היסטוריה, ולכל חוטא יש עתיד"

המיליארדר וורן באפט, בדברו על "התחייבות לתת", יוזמת באפט וביל גייטס, שבה מיליארדרים אמריקאים מתחייבים להקדיש לפחות חצי מהונם לפילנתרופיה

קשה לרדת לעומקם של חסמי הנתינה בקרב בעלי הון. יש הרבה יותר מחקרים הדנים במניעים לתרומה מאשר כאלה העוסקים במה שמונע מקהל זה לתרום (בישראל, עד כמה שידוע לנו, מעולם לא נערך מחקר כזה). הרבה יותר קשה לשאול לא־תורמים – בהנחה שזיהית אותם – למה אינם תורמים, מאשר לשוחח עם תורם על התהליך שהפך אותו לכזה. הסוגיה מאתגרת גם בעלי הון פילנתרופים הנתקלים בקשיים לגייס חלק מחבריהם לפעילות פילנתרופית.

למה בכלל לעסוק בזה? מכיוון שהעובדות מציירות תמונה מטרידה, בלשון המעטה. לפילנתרופיה פרטית חשיבות עצומה בבניית חברה אזרחית חסונה, אך שיעור הפילנתרופיה הפרטית ביחס לתוצר בישראל מהווה, על פי הערכות, כעשירית בלבד מהנתון המקביל בארצות הברית (בישראל יש חוסר ממשי בנתונים על היקפי תרומות). על פי נתוני הלמ"ס והמרכז לחקר הפילנתרופיה בישראל, רק 1% עד 3% מתוך יותר מ־100 מיליארד שקל שזרמו לארגונים ללא כוונות רווח ב־2010 הגיעו מתרומות פרטיות (לשם פרופורציה, יותר ממחצית מהסכום הגיעה מהממשלה).

איור מאיה שלייפר

בעלי הון שהפכו מלא־תורמים לתורמים, בעלי הון שאינם תורמים, פעילים מהמגזר השלישי ואפילו פסיכולוגים המטפלים בקהל הזה תרמו את תובנותיהם למאמר. התמונה העולה משיחות אלה מורכבת, מלאה סתירות ומעוררת מחשבה.

האמת היא שאפשר למצוא המון סיבות לא לתרום. חלקן סיבות תרבותיות, חברתיות ומערכתיות – סיבות שעל פניהן נדמות אובייקטיביות. אפשר להתחיל בכך שבמשך שנים לא היה במדינת ישראל חינוך לנתינה. באופן מסורתי, לפני קום המדינה ובעשורים הראשונים לקיומה, שררה חלוקת תפקידים ברורה בין היהודים בתפוצות לבין הקהילה שבמדינה המתהווה: הם מממנים, אנחנו בונים. באותה עת היו יהודי התפוצות בעלי הממון, ותרומתם היתה קריטית לפיתוח הקהילה היהודית בארץ ישראל ולבניית מדינת ישראל.

כיום, עם העלייה החדה במספר בעלי ההון בישראל - 10,000 מיליונרים, על פי דו"ח העושר של מריל לינץ' ו־60 מיליארדרים על פי רשימת 500 העשירים המתפרסמת בגיליון זה - לצד הנטייה הגוברת של יהודי ארצות הברית להסיט את תרומותיהם למטרות אמריקאיות במקום למטרות ישראליות, מסורת זו היא בעוכרי החברה הישראלית. כפי שאמר אבנר סטפק, מבעלי בית ההשקעות מיטב, בראיון ל־TheMarker ביולי 2011: "אחרי עשרות שנים שהתרגלנו כחברה ומדינה לשנורר מיהדות התפוצות, בעיקר ארצות הברית וקנדה, צריך לעבור דור עד שיפנימו שאנחנו כבר לא צריכים להיות תלויים ביהדות ארצות הברית אלא לתרום לעצמנו. (...) דרוש חוש אחריות חברתית מפותח יותר".

הפער חריף במיוחד לאור הכרסום בתחושת הקולקטיב שאפיינה את החברה הישראלית בעשורים הראשונים לקום המדינה. את הקולקטיב החליף האינדיווידואל; את ההצלחה החברתית – הצלחה מסחרית וכלכלית. הקפיטליזם שהתפתח בישראל, שחלק מבעלי ההון הלא־תורמים הם מגיבוריו, שונה במהותו מהקפיטליזם האמריקאי: זהו קפיטליזם לא קלוויניסטי, כלומר כזה החסר את האלמנט של הצלחה מתוך רצון האל. לא עבודה קשה לשם שמים עושים המתעשרים הישראלים, אלא עבודה קשה לשם קומה בפארק צמרת.

הדימוי הציבורי השלילי של עמותות בישראל בוודאי תורם לאי התרומה. החוליים מאתגרים: ריבוי חפיפות וכפילויות בתחומי פעילות מסוימים, פניות רבות ולא מקצועיות לתורמים, מלכ"רים חסרי הכשרה ומיומנויות מתאימות הדרושות לעבודה מול תורמים, ניהול ללא אחריותיות (Accountability). כל אלה, לצד זרקור תקשורתי על שכר המנהלים בעמותות, ועל מקרי שחיתות המתגלים בהן, דוחקים לשוליים את עבודת הקודש ואת האימפקט החברתי של העמותות הטובות (ויש לא מעט כאלה), ומרחיקים תורמים פוטנציאליים.

לא רק למגזר השלישי יש תדמית שלילית – גם לפילנתרופים. "פילנתרופ" בישראל נתפס כ"טייקון עם אינטרס", ו"פילנתרופיה" היא "שוחד שבין הון לשלטון". בסקר שנערך ב־2008 על ידי הלל שמיד ואבישג רודיך מהמרכז לחקר הפילנתרופיה שבאוניברסיטה העברית, נשאלו 800 מרואיינים המייצגים את האוכלוסייה הבוגרת בישראל (בני 21 ומעלה) מה לדעתם גורם לפילנתרופים ישראלים לתרום כסף. 70% מהמשיבים ענו שהסיבה היא כדי "לקדם מניעים פוליטיים", ו־67% גרסו שהסיבה היא "קשרים עם מקבלי ההחלטות והשלטון". רק כ־40% סברו שהסיבה היא "כי אכפת להם מאנשים אחרים" או "כדי לעשות טוב לאנשים אחרים". לשאלה מהי לדעתם ההגדרה המאפיינת ביותר את הפילנתרופ הישראלי, ענו 67% מהנשאלים במגזר היהודי כי מדובר ב"אדם המעוניין לקדם את עסקיו", ו־60% הגדירו פילנתרופ כ"אדם המעוניין להשפיע על השלטון". כרבע מהמשיבים סברו שפילנתרופ הוא "אדם שיש לו יותר מדי כסף ולא יודע מה לעשות בו".

העמדה השלילית, החשדנית והצינית כלפי פילנתרופים מחלישה את הנכונות לנתינה. מי שלא נתפס כאינטרסנט, נתפס כפראייר – ולא ברור מה חמור יותר בישראל. זו אולי הסיבה לכך שאין פילנתרופ ישראלי שמרבית הציבור רואה בו מודל לחיקוי; במקום גייטס, קיבלנו את גאידמק.

לבסוף, אולי בשל חלוקת התפקידים המסורתית שהוזכרה קודם, בישראל קיים מחסור בחקיקה ובתמריצי מס תומכי פילנתרופיה. סעיף 46 לפקודת מס הכנסה אמנם מעניק זיכוי ממס בשיעור של עד 35% מגובה התרומה למי שתורם למוסד ציבור המאושר לפי סעיף זה, אך החקיקה בישראל אינה מבחינה בין סוגי ארגונים (למשל, בין עמותה קטנה לבין קרן המגייסת ומעניקה מאות מיליונים), ואינה מקנה תמריצי מס למקימי קרנות פילנתרופיות. למעשה, בישראל לא קיימת הישות המשפטית "קרן פילנתרופית".

"הכלכלה שבה עבדתי מעניקה מדליות לאלה המצילים את חייהם של אחרים בשדה הקרב, מכתבי תודה למורים מצטיינים – ומיליארדי דולרים לאלה המזהים ניירות ערך המוערכים בחסר"

וורן באפט, במכתב ההתחייבות שלו ליוזמת גייטס־באפט. בהמשך מתחייב באפט להקדיש 99% מהונו לפילנתרופיה במהלך חייו ולאחר מותו  

יש גם לא מעט סיבות אישיות (ואישיותיות) להימנעות מתרומה. סיבה מרכזית היא חוסר הביטחון בעושר (Financial Insecurity) - התחושה ש"כמו שהכסף הגיע, כך הוא גם יכול להיעלם", בלי קשר כמעט להיקף העושר. תחושה זו קיימת הן בקרב מי שצברו את כספם לאורך זמן (Acquired Wealth), בקרב אלה שקיבלו אותו בירושה (Inherited Wealth), ובאופן לא מפתיע גם בקרב אלה שקיבלו לידיהם סכום נכבד בן לילה, למשל באקזיט (Sudden Wealth).

למתעשרים בבת אחת נדרש זמן להכיר בעושרם ("מה לתרום? אין לי כסף"), ועם ההכרה צצות תחושות מגננה וחרדות, כפי שסיפר למגזין אחד מהתורמים: "לילות שלמים לא הצלחתי להירדם. כל מה שיכולתי לחשוב עליו, אחרי 20 שנה של עבודה שבהן ויתרתי על החיים שלי ועל המשפחה, הוא שאני חייב לשמור על הכסף הזה". תחושת הביטחון בקיימות העושר היא תנאי מוקדם והכרחי לעשייה פילנתרופית, כפי שמעידים מחקרים רבים בנושא; אלה שהופכים לתורמים עוברים סוויץ' מחשבתי, שבעקבותיו "אתה מבין שיש לך מספיק, לך ולדורות הבאים", כפי שסיפר אותו תורם. "חלק גדול מהכסף יכול לעזוב ולא יקרה שום דבר. 17 דירות ו־14 מכוניות? אל תזבל את המוח".

אצל חלק מבעלי ההון החסם לנתינה הוא החרדה מחשיפה – מכך שיידעו שהם עשירים. רבים מהם חוששים להיות מזוהים ככאלה בשל התדמית השלילית שדבקה בבעלי הון. חרדה זו החמירה בעקבות המחאה החברתית שפרצה בקיץ שעבר, ויצאה גם נגד "הטייקונים הישראלים". בחלק מהמקרים החשש נובע מתסמונת "הקוּפה המהלכת" (או "הכספת המהלכת") – חשש מטפילות ומבקשות נדבה בלתי פוסקות, הגובל לעתים בפרנויה ("מישהי זיהתה אותי בקופה בסופר ובלי בושה ביקשה כסף"). כתוצאה מכך, לפעמים "אפילו הילדים לא יודעים כמה כסף יש לנו", כפי שאמר אחד האנשים שביקש להישאר בעילום שם.
תחושת השבר האישי באשר לאי קיום מחויבות המדינה כלפי אזרחיה בתחומים שונים כמו חינוך, בריאות ורווחה עומדת בבסיס סיבה שכיחה נוספת לאי תרומה: "למה שאעשה מה שהמדינה צריכה לעשות? זה התפקיד של המדינה". האזרח הממוצע חש שיש לו התחייבויות רבות כלפי המדינה: צבא, מילואים, מסים; רבים חשים שתפקיד הממשלה הוא לדאוג לאוכלוסיות החלשות ולא לבוא בדרישות נוספות למשלם המסים הממלא את חובותיו. "אני את שלי נתתי" הוא אחיו התאום של "זה התפקיד של המדינה", גם בקרב בעלי הון. לעתים מופיע בן הדוד "תגידו תודה שאני חי פה". אמירות אלה משקפות את הדעה השגורה והשגויה שלפיה נתינה היא תחליף לסיוע ממשלתי.

וורן באפט וביל גייטס

לחינוך לנתינה יש חשיבות רבה הן ברמה הלאומית־תרבותית והן ברמת הגרעין המשפחתי. אינספור מחקרים העוסקים בגורמים לנתינה מעידים כי מסורת משפחתית של נתינה מובילה לנתינה בדורות ההמשך. היעדר חינוך שכזה עלול להוביל ל"בורות נוחה" ולניתוק מקשיי האחר. במקרים אחרים התוצאה היא אי נתינה אידיאולוגית: "שיילכו לעבוד, אני את הכסף שלי עשיתי בעשר אצבעות". כך או כך, התוצאה היא חוסר אמפתיה בסיסי למי שמזלו לא שפר עליו. בעלי הון מסוג זה עשויים להפוך לתורמים אם ימצאו את התועלת האישית שבפילנתרופיה, את התמורה שבתרומה. כאן לא מדובר באהבת אדם, אלא באהבת העצמי – בתרומה שהיא אכן מבוססת אינטרס.

רבים מהתורמים הפוטנציאליים – מנכ"לים, בעלי מקצוע חופשי בכירים – עדיין ממלאים תפקיד ופעילים בעבודתם במשרה מלאה, ופילנתרופיה פשוט לא נמצאת על הרדאר שלהם. לעתים קרובות מדובר בבני דור ראשון לכסף, שהמוטיווציה להצליח ממלאת אותם. הם לא מחפשים משמעות מעבר לכך. מי שהצליח עשוי לעצור בשלב מסוים ולשאול "מה עכשיו?" במקרים לא מעטים התשובה תהיה "ליהנות מהחיים"; במקרים אחרים, "עוד כסף". במקרים מעטים, מעטים מדי, התשובה תהיה פילנתרופיה. חוסר העניין בפילנתרופיה יכול לנבוע בין השאר מתפיסה של חוסר אתגר, בבחינת "אני איש חשוב ומצליח, מה כבר אוכל להשיג בפילנתרופיה? אילו יכולות מיוחדות כבר נדרשות? האם יש אקזיט בפילנתרופיה?" (אגב, על השאלה האחרונה ענה אחד התורמים: "כל יום מחדש").

יש המעוניינים בפעילות פילנתרופית, אך אינם יודעים איפה ואיך להתחיל. יש הסבורים שפילנתרופיה היא פעילות של המגה־עשירים. יש החוששים מהדימוי השלילי של העמותות. חלקם אולי נכוו. יש התורמים, אך לא כפי יכולתם – הם עושים זאת בעיקר בערבי גאלה לעמותה זו או אחרת. יש המעורבים בעמותות כחברי דירקטוריון ותורמים מזמנם אך לא מכספם, ואחרים תורמים דרך התאגיד. כשמדובר בתאגיד נסחר, הכסף לא יוצא מכיסם הפרטי. אחרי כל אלה, בל נשכח את הקמצנות כחסם בסיסי לתרומה. יש כאלה שפשוט אינם יכולים להיפרד ולו מקמצוץ מהונם. מבחינתם, לתת כסף פירושו לתת איבר מגופם, פשוטו כמשמעו.

"העושר שלי הוא תוצאה של שלושה דברים: העובדה שאני חי באמריקה, גנים בני מזל וריבית דריבית"

וורן באפט במכתב ההתחייבות שלו ליוזמת גייטס־באפט


האם ניתן למנות סיבות־על לאי נתינה, כאלה שמהן נובעות כל הסיבות שמנינו עד כה? התשובה חיובית ככל הנראה. ניתן להגדיר שלושה צירים ערכיים־נפשיים העומדים מאחורי כמעט כל אחת ואחת מהסיבות שנמנו לעיל. צירים אלה הם: היחס לעושר, היחס לאחר והיחס להצלחה.

היחס לעושר הוא החשוב מבין הצירים. פילנתרופ או טייקון? קפיטליזם או קלוויניזם? התשובה נמצאת על הציר. מבחינתם של מרבית התורמים, הכסף אינו מטרה כשלעצמה, אלא אמצעי. מבחינת הלא־תורמים, המצב הפוך. למרבית התורמים יש ביטחון בקיימות העושר, ומכאן גם היכולת להיפרד מחלק ממנו. ללא־תורמים יש לרוב חשש מארעיות. לעתים, כמות הכסף כה גדולה ולא נתפסת עד שהדרך היחידה "לחוש" אותה היא באמצעות קונקרטיזציה – למעשה, "הקטנה" מנטלית של הסכום. התוצאה עשויה להיות חרדה ורתיעה מנתינה ("אם אתן, מה יישאר לי?").

היבט מרכזי של ציר העושר הוא היחס שבין העושר לבין הזהות העצמית (Self vs. Wealth). מרבית התורמים מגדירים את זהותם העצמית בנפרד מעושרם, ולא רואים את הכסף כחלק אינטגרלי ממהותם. לעומת זאת, אצל לפחות חלק מהלא־תורמים, הערכה עצמית וכסף חד הם; לוותר על כסף או לאבדו משמעם לאבד את הערך העצמי, ו"החיים או הכסף" זו בחירה בלתי אפשרית. הדיכוטומיה הפוטנציאלית הזאת מאתגרת רבים מיורשי העושר, שכן העושר היה קיים בחייהם לפני גיבוש הזהות העצמית.

לפני כ־50 שנה כתב הכומר הישועי רוברט אוקס על שלוש דרכים שבהן יכול אדם לקבל מתנה: בתודה (With Gratitude), ברגשות אשם (With Guilt), או כדבר מובן מאליו (For Granted). אם נגדיר את העושר כמתנה, ונעשה שימוש בשלושת ה־G's של אוקס, כי אז ניתן לשער שאלה המקבלים את עושרם בתודה, ידעו גם להחזיר תודה; אלה המקבלים את עושרם ברגשות אשם, ייתכן שיתרמו מתוך רגשות דומים. קשה לבנות על תרומה מהקבוצה השלישית.

היחס להצלחה קשור בקשר הדוק ליחס כלפי העושר – אצל לא מעט מבעלי ההון, עושר הוא־הוא הסימן להצלחה. אחת השאלות המעניינות בהקשר זה היא, האם ההצלחה מוּנעת מבחוץ או מופנית פנימה? תורמים רבים הם מהסוג שאינו מנפנף בהצלחה; אך גם פנייה החוצה – נהייה אחר סטטוס, כבוד, הערצה – עשויה להתבטא בתרומה נכבדת: אגף בבית חולים או במוזיאון, או בית ספר על שם התורם באוניברסיטה. דווקא לבעלי הון שלא צברו את עושרם בעצמם – דור שני או שלישי לעושר – יש הזדמנות להגדיר הצלחה באמצעות עשייה פילנתרופית.

השאלה החשובה היא למי מיוחסת ההצלחה: האם את עושרך השגת בעשר אצבעותיך, או שגם לאצבע אלוהים היתה יד בעניין? האם הצלחתך היא אך ורק בזכותך, או גם הודות למזל? מי שהון (Fortune) עבורו הוא עושר גרידא, יקשה עליו לחלוק בעושר זה; לעומת זאת, מי שמשמעות המילה מבחינתו היא עושר וגם מזל, מבין שהעושר וההצלחה אינם רק בזכותו – ולכן גם מבין שהעוני אינו רק בגלל העני. הבנה זו מובילה להזדהות – ולאמפתיה לאחר, כיחיד וכחברה. האמפתיה חשובה יותר מאשר, למשל, טרנספורמציה מעוני לעושר, שכן היא ההבדל בין "השגתי הכל לבד, אז גם אחרים יכולים, פשוט שילכו לעבוד" לבין "היו לי עזרה ומזל, ואני יכול לעזור בחזרה".

מספרים על הסופרים ג'וזף הלר וקורט וונגוט שהוזמנו לאירוע באחוזה של מיליארדר. תוך כדי שהשניים משוטטים באחוזה רחבת הידיים קרא וונגוט קריאת התפעלות: "וואו! תראה את המקום הזה! לאיש הזה יש הכל!"

"נכון", ענה הלר, "אבל יש לי דבר אחד שלעולם לא יהיה לו. לי יש מספיק".

בישראל אין עדיין מספיק בעלי הון שחושבים שיש להם מספיק – ובוודאי לא מספיק בשביל השקעה חברתית. אבל שינוי תרבות הנתינה בישראל אינו משימה בלתי אפשרית. פעילות שכנוע ממוקדת יכולה להביא להרחבת הנתינה הפרטית בקרב בעלי אמצעים. חקיקה ומדיניות ממשלתית תומכת ייצרו תמריצים פיננסיים לתרומה ויסייעו לפיתוח שוק הון חברתי. סיקור מאוזן בתקשורת ייצור דעת קהל חיובית כלפי פילנתרופיה ופילנתרופים. ושיפור המקצועיות של ארגוני המגזר השלישי ייצור מעגל חיובי בממשק עם תורמים קיימים ופוטנציאליים. זהו אינו חזון אוטופי. שילוב של פעולות קונקרטיות אלה יביא לשבירת החסמים לנתינה בישראל.

הכותב הוא מומחה לאסטרטגיה שיווקית ויועץ אסטרטגי ליוזמת "יכולים נותנים" לשינוי תרבות הנתינה בישראל שנוסדה על ידי שיתופים ו־JFN. החומרים למאמר נאספו כחלק מהפיתוח המקצועי של היוזמה. yonikish@thestrategist.co.il

הכתבה ורשימת התורמים הגדולים בישראל מתפרסמים בגיליון יוני של מגזין TheMarker

לקבלת גיליון הכרות חינם חייגו 1-700-700-250



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#