מה למדתי

"רק פרנואידים שורדים"

איריס בראל, מנכ"לית סטימצקי, לא חוששת מהדיגיטל, לא מאמינה בפאואר פוינט ולא מגייסת לרשת משתמטים מהצבא

טלי חרותי-סובר
טלי חרותי-סובר

איריס בראל, מנכ"לית סטימצקי בחמש השנים האחרונות, מעידה על עצמה שהיא מוּנעת מחוסר שקט פנימי קיצוני. "פגישה ממוצעת איתי אורכת 15 דקות במקרה הגרוע", היא אומרת. "מדברים, מחליטים, הולכים". את דרכה המקצועית החלה בתחום הביטוח שבו פעלה יותר מ־20 שנה כעצמאית. במהלך השנים עשתה שלושה אקזיטים: הסוכנות הראשונה שהקימה עסקה בתחום הבריאות ונמכרה ליאיר המבורגר מהראל, והשנייה למבטח שמיר. בשנת 2000 הקימה יחד עם יונל כהן, כיום מנכ"ל מגדל, את אגף הבריאות במבטח סימון ושש שנים אחר כך מכרה את חלקה למגדל. לסטימצקי הגיעה דרך ציידת ראשים ונבחרה לתפקיד בעקבות כימיה מיידית, כהגדרתה, עם אמיר קס ורון לובש - הבעלים של קרן מרקסטון, המחזיקה ברשת.
בימים אלה בראל מגבשת קבוצת משקיעים מהארץ ומחו"ל במטרה לקנות את רשת הספרים מהקרן  שאמורה לממש את האחזקה בה עד 2015. אם תצליח, היא מקווה להיות יו"ר הדירקטוריון, אם לא - תחפש "אתגר אחר". כיום מנהלת בראל 1,200 עובדים ב־145 סניפים (ארבעה בלבד בזכיינות). השם "צומת ספרים" לא עולה על דל שפתיה - אלא "המתחרים" – אבל היא מדגישה כי הדם הרע שמייצרת התחרות בין רשתות הספרים הגדולות מקורו בדרג הבעלים ולא המנהלים.
בראל בוגרת תואר ראשון בבי.איי כללי מאוניברסיטת בר אילן. היא גרושה, אם לשלושה ילדים בוגרים ("פלוס כלה") ומתגוררת בשיכון ותיקים ברמת גן. כשהיא נשאלת לגילה היא משיבה מיידית: "57 גאה".

איריס בראלצילום: דניאל בר און

"כשמשהו לא עולה בקנה אחד עם הערכים שלכם, לכו. אחרי 20 שנה כעצמאית רציתי להקים חברת ביטוח בתחום הבריאות. כך הפכתי למשנה למנכ"ל של חברה חדשה אבל בתוך חמישה חודשים הבנתי שאין לה דרך, וגם לא דרך ארץ. יכולתי להישאר שם ולהעלים עין מהתנהלויות כושלות, הן בתחום העסקי והן בתחום האישי, אבל העדפתי ללכת הביתה. אדם צריך שיהיה לו סט של ערכים שהוא דבק בהם, והם צריכים להיות המצפן העסקי והאישי שלו. בדיעבד ההחלטה התבררה כנכונה. בתוך זמן קצר הגעתי לסטימצקי.

"האישיות קודמת להגדרת תפקיד או תואר. תמיד עסקתי בהקמת מערכי שירות ושיווק, אבל עבדתי בביטוח, לא בספרים. כשהגעתי לראיון במרקסטון עבור סטימצקי היה לי ברור שצריך להיות אדם מאוד מיוחד כדי לראות את הפוטנציאל שיש במועמדת לא טריוויאלית כמוני. לשמחתי זה קרה כי הכל מתחיל ונגמר בכימיה בין אנשים. גם אני לא מתרשמת מתארים. הקניין הראשי שלנו, שהוא לב החברה, היה בעבר מנהל המחסן. תמיד צריך לראות את הבן אדם שמעבר לטייטל.

"בתהליך קבלת ההחלטות אני מתייעצת עם אנשים שאין להם בהכרח קשר מקצועי לנושא. אני אוהבת לשמוע מומחים בתחומם, אבל גם את אלה שלא בהכרח קשורים כי זה מאפשר כניסה של תפישות עולם שונות ומרעננות. התהליך עצמו כולל התייעצויות רבות, אבל את ההחלטות שלי אני מקבלת מהר. יש לזה יתרונות וחסרונות, אבל אני לא סובלת ברברת. כשמישהו פותח מצגת פאואר פוינט אני סוגרת אותה ואומרת לו: 'עכשיו תדבר'.

 "ריטייל זה דיטייל. יש לי מחלה. בכל אירוע אני בודקת כמה שקיות מתנה הן שלנו וכמה של המתחרים. כשהיחס הוא 90%־10%, מקסימום 80%־20% לטובתנו, אני נרגעת. אם הוא יותר נמוך אני מתחילה לנוע בחוסר נוחות. התנ"ך שלי הוא הספר 'רק הפרנואידים שורדים' של אנדי גרוב, ממייסדי אינטל והמנכ"ל הראשון שלה. אימצתי אותו בחום. אני כל הזמן חושבת מי עוקף אותנו ולמה, מה הלקוח שלי רוצה, מה העובדים שלי צריכים. אני מעורה עד הפרט האחרון ולא יכולה לנוח על זרי הדפנה.

"הדיגיטל לא יחסל את הספרות המסורתית, אבל ההדפסה עלולה לרדת בשנים הקרובות בכ־20%. אני לא נבהלת משינויים ורואה בהם הזדמנויות, לכן נכנסנו כבר לתחום הדיגיטלי ונמשיך להעמיק את האחיזה. בנוסף הקמנו חממה ספרותית ומוציאים בתשלום כתבי יד שהיו במגירה אצל אנשים שונים, הקמנו מועדון לקוחות מהגדולים בישראל ואנחנו מקיימים את הבטחתי מלפני שנה וחצי שנהיה הרשת הזולה בישראל. אין ברירה אלא להתפתח. אם אנשים לא מתפתחים איתך, לפעמים בצער רב הם צריכים ללכת הביתה.

"הייררכיה היא דבר מיותר. יש לי קערה ענקית של שוקולד במשרד ואין עובד מחסן שלא עובר פה בדרך לארוחת צהריים כדי להתכבד. אין אצלי 'לא נעים' ולא צריך לקבוע איתי פגישה שבועיים מראש. אני מכירה את כולם ויודעת גם על בעיות משפחתיות או כלכליות. אין לי שום בעיה ללכת במסדרון ולהגיד לעובד שהוא נראה עצוב ולשאול מה קורה לו. המעורבות הזו היא חלק קריטי מאופן הניהול שלי, ואולי זה מה שגרם לעובדים להירתם להורדת משכורות בתקופה הקשה של המשבר ב־2009. אני באמת מאמינה שכשעובד מרגיש שאכפת ממנו, באמת אכפת ממנו, לא בהצגה - הוא ייתן מעצמו יותר.

"פחדו ממני בהתחלה, כי אני משדרת דימוי של אישה נורא קשוחה. אחת מהעובדות צלצלה לעמיתה ואמרה לה: 'תורידי את הטבעת, היא לוחצת ידיים כמו משוגעת ותשבור לך אותה'. אחר כך למדו להכיר והבינו שאני לא מחרטטת. הכי חשוב להיות אותנטי, על היתרונות והחסרונות. אי אפשר להציג לאורך זמן.

"האחרון שהיה פה בראיון עבודה יצא בהלם. אני שואלת המון שאלות וקופצת בין הנושאים. אני מנסה לזהות אם מי שיושב מולי חכם והגון, ובוחרת לא רק מהראש, אלא אם ההחלטה יושבת לי טוב בבטן. כימיה, כבר אמרתי?

"מנהל צעיר ובעיקר מנהלת צריכים לעבוד קשה ולא להתרגש מתקרות זכוכית. תמיד עבדתי ובמקביל התנדבתי לכל ועד כיתה ושמרתי על המקום הכי טוב למדורה בל"ג בעומר. אסור לוותר על הורות, אבל גם לא על קריירה. לכן צריך לעבוד קשה, לא להאשים אחרים בטעויות שלך ולדעת שאפשר לעשות הכל, אבל זה יהיה על חשבונך, כי לך־עצמך לא יישאר זמן. עוזר מאוד אם העבודה היא גם ההובי.

"הגינות קודמת לשיקולים אחרים. בקרוב נחלק פרסים לשלושת הסופרים שמכרו הכי הרבה השנה - אשכול נבו, שמי זרחין וצרויה שלו. 'נוילנד' של נבו יצא בהוצאת זב"מ, הבעלים של המתחרים שלנו. ברור שהיה לי נוח יותר אם זה היה סופר מהוצאה אחרת, אבל נבו יקבל מסטימצקי 25 אלף שקל כי אנחנו הגונים. אנחנו נעשה ככל שביכולתנו לקדם את חוק הסופרים כי בלעדיהם – מי אנחנו? חשוב לזכור מיהו מקור הפרנסה שלך.

"הקשר בין יו"ר ומנכ"ל מצליח כשיש הערכה הדדית. תמיד הייתי עצמאית ורק כשהגעתי לכאן הפכתי לשכירה. אחת העסקות הראשונות שסגרתי היתה שכירת מקום ב־2.5 מיליון שקל, באתי לאמיר (קס) ואמרתי 'סגרתי'. התגובה שלו היתה – 'לא התבלבלת קצת? היית צריכה לשאול'. הקשר הזה הוא טנגו. יו"ר צריך להבין שהמנכ"ל מנהל את העסק, ומנכ"ל צריך לדעת להקשיב ליו"ר. אני עובדת מול אמיר כבר חמש שנים, עם עליות ומורדות. זה לא תמיד ירח דבש, אבל יש את השכל להעיר ולכוון באופן הנכון.

"משתמטים? לא ברשת שלנו. בבית ספגתי אינסוף ציונות. סבא וסבתא שלי היו ממקימי זיכרון יעקב ואבא שלי היה פלאחניק בכל נימי נפשו, אדם ערכי מאוד. חינכו אותנו לתרום למדינה, לעשות למענה, לגדל בה ילדים ציונים, לשרת אותה ללא תמורה. גם היום אני מזילה דמעה מול התקווה והדגל. זו גם הסיבה שבסטימצקי או עבור סטימצקי, לא יעבוד מי שהשתמט מהצבא. עבורי זה קו אדום.

"כל איש עסקים צריך לתרום כמה שנים לפוליטיקה. הבעיה היא שכמו שהפוליטיקה שלנו נראית אי אפשר להצליח. זה נידון מראש לכישלון. אפשר ללכת לתפקיד מקצועי במגזר הציבורי, אבל שינוי אמיתי נעשה בבית המחוקקים.

"אין לי חלום יותר גדול בחיים מלהיות סבתא. אני בשלב של לפני חטיפת ילד ברחוב, די קרובה למעשה לא חוקי. מצדי הם יוכלו להביא אלי את הנכדים וללכת. הילדים שלי תמיד היו מקור אושר עצום, הם לא רק ילדים שלי, הם חברים שלי והם מדהימים, אני לא יכולה לחכות כבר שיהיה לי נכד".

הכתבה מתפרסמת בגיליון יוני של מגזין TheMarker

לקבלת גיליון הכרות חינם חייגו 1-700-700-250

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ