גדול ואיכותי? אין חיה כזאת - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

גדול ואיכותי? אין חיה כזאת

בית הספר לציור של ארם וליזה גרשוני הוא עסק ותיק ואינטימי, אבל כדי לשרוד עליו לגדול. אמנות או נמות?

2תגובות

בקומה השלישית של בניין תעשייתי בלב אזור המוסכים שמאחורי רחוב המסגר בתל אביב עומדים עשרה ציירים מול מודל עירום. חמישה ימים בשבוע, שבע שעות ביום. פעם בשבוע מסתובב ביניהם מורה שמסתכל בעין בוחנת על העבודות. המורה הוא הצייר ארם גרשוני. גרשוני, 44, בנם של הצייר משה גרשוני ושל האמנית ביאנקה אשל גרשוני, מספר שהוא מצייר מאז שהוא זוכר את עצמו. בית הספר לציור "התחנה" הוא מיזם של ארם ושל אשתו ליזה.

אילייה מלניקוב

לפני 15 שנה התחיל גרשוני ללמד בבתי ספר לאמנות, בהם בצלאל, ואסף סביבו קהל מעריצים שרצה ממנו עוד. הוא סירב והם התעקשו. גרשוני נשבר והתחיל להעביר שיעור ערב בסטודיו שלו. הביקוש הלך וגדל וגרשוני - שחרד לפרטיות הסטודיו שלו - החליט לשכור חלל נוסף. כך נולד בית הספר שאליו התקבצו 30 תלמידים שהגיעו מפה לאוזן. בלי פרסום, חזון עסקי או יחסי ציבור. המיזם הצומח שברא הרתיע קצת את ארם, ואז הצטרפה ליזה אשתו, שהגיעה מתחום הקולנוע וההפקות וחיפשה פרנסה שתשתלב עם גידול הילדים. "בלי ליזה זה לא היה קורה", הוא אומר. "הייתי ממשיך להעביר שיעורים בסטודיו עד שהיה נמאס לי והייתי פורש". לפני שבע שנים ליזה לקחה על עצמה את ניהול בית הספר, שבו מועסקים כיום שמונה עובדים. מספר התלמידים בו נע בין 60 ל־80.

המבנה הראשון של בית הספר היה בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב, ומכאן שמו. ארם וליזה צירפו לצוות את הצייר דוד ניפו – ושני האמנים התחלקו ביניהם בשיעורי הערב שניתנו במשך השבוע. ארם מגדיר זאת "חוג עם תוכן רציני וברמה גבוהה".

הביקוש גדל ומורים נוספים הצטרפו. בינתיים, במשך היום העסק עמד ריק. ושוב – כמענה לפניות מהשטח - החליטו השניים אחרי שנתיים־שלוש של פעילות בערב בלבד על הקמת כיתת יום שפונה לקהל צעיר יותר שיכול להרשות לעצמו להיות מחויב לחמישה ימי לימודים בשבוע בשעות הבוקר. "עקרות בית משועממות לא מחזיקות מעמד", מעיד גרשוני. "זה מסלול שאינו שונה בהרבה מעבודה של צייר בסטודיו, והוא מפגיש את התלמידים עם הקושי שבחיי האמן, המפגש עם עצמך". הלימודים נמשכים שנתיים – שנה א' מוקדשת ללימודי רישום בלבד ובשנה ב' עוברים לצייר גם בצבע. בשנה השלישית והרביעית הסטודנטים עובדים עבודה אישית בסטודיו פרטי קטן משלהם בבית הספר.

המודל של בית הספר מבוסס על עבודה עצמאית במשך ארבעה ימים בשבוע ועל עבודה עם מורה במשך יום בשבוע. גם כאן ניפו חולק עם גרשוני את ההוראה, כך שכל אחד מהם מלמד פעם בשבועיים. בניגוד לשיעורי הערב, במסלול היום תנאי הקבלה מחמירים, וכוללים הגשת תיק עבודות וראיון אישי שבו מחפשים המורים מוטיווציה, תשוקה ורעב לציור. "למדנו בדרך הקשה שהאינטואיציה שלנו לגבי התלמידים טובה", אומר גרשוני.

"אם היינו מקבלים את כל מי שיש לו כסף לכיתות היום - היינו מרוויחים", אומרת ליזה. "אבל יש לנו סיירת מטכ"ל. הקריטריונים לקבלה לכיתת היום קשוחים מאוד. אם מגמישים את הקריטריונים זה לא עובד, לא מבחינת התלמידים ולא מבחינת המורים, ששואפים ללמד אנשים שיש להם אופק של התפתחות כציירים. לעבוד רק עם תלמידים כאלה - מקטין את האפשרויות הכלכליות. כיתת היום זה לא מה שמחזיק את בית הספר אלא כיתות הערב".
בית הספר אימץ את המודל של "ג'רוזלם סטודיו סקול" (JSS) של הצייר ישראל הרשברג - מי שגרשוני מחשיב כמורה שלו. אל הרשברג הוא הגיע "כמו איש ששמע על מאסטר בהרים שמלמד את אמנות החרב, האמן זורק אותו והוא מתעקש להמשיך לישון על סף הסטודיו שלו, עד שהמאסטר נשבר ומכניס אותו אל קודש הקודשים". בני הזוג גרשוני אומרים שהיום הם לא רואים ב־JSS מתחרה אלא שותף למפעל תרבותי. "זה הרבה מעבר לעסקים וכסף", אומר ארם, וליזה מוסיפה שבשלב הראשון הם שלחו אליו תלמידים למאסטר קלאס.

גרשוני, צייר ריאליסטי מוערך, לא למד מעולם בבית ספר לאמנות אלא מצא לעצמו מנטורים, בהם הרשברג. "אני חושב שאי אפשר ללמד ציור", מצהיר המורה לציור. "אפשר ללמוד על ידי עשייה, אפשר למצוא אנשים שיעזרו בלימוד העצמי. ככה אני תופס את עצמי כמורה. אני לא יכול ללמד לצייר אלא לעזור לתלמידים ללמד את עצמם. אני רואה את תפקידי בכיתה כמישהו שמתרגל אמנות".

לחפור עמוק

"בצלאל והמדרשה הם האנטי תזה של בית הספר שלנו", מוסיף גרשוני. "השיטה האוניברסיטאית גורסת שאם אתה רוצה למצוא מים חשוב שתדע איפה לחפור את הבור. השיטה שלנו היא שלא משנה איפה - חשוב כמה עמוק תחפור. לא מצאת מים - תמצאי נפט או יהלומים. אלו שתי תפיסות עולם שונות מאוד, ואני חושב שהלימוד נכון יותר בגישת העומק. לכן לא הסתדר לי ללמד בשיטה האוניברסיטאית, שבה אני נותן רק שיעור אחד מתוך מערכת שלמה", הוא אומר.

ההוראה מאפשרת לגרשוני הפוגה מהעבודה בסטודיו שבו הוא נמצא במשך מרבית שעות היום לבדו. לדבריו, עיקר פרנסתו היא ממכירת ציוריו. הוא מעיד על עצמו שהוא מעדיף להיות אמן שגם קצת מלמד ולא מורה שגם קצת מצייר.

ההשקעה של הזוג גרשוני בהקמת בית הספר היתה מינימלית וכללה את שכירת הבניין בעלות של 2 דולרים למ"ר. אבא של ארם, משה גרשוני, תרם 10 קני ציור. חמורים (להנחת הקנווסים) הם בנו לבד, ואת חומרי הציור התלמידים מממנים. כשבית הספר שינה את מיקומו ועבר לרחוב בן אביגדור בתל אביב, שם החלל גדול בהרבה, נדרשו בני הזוג להשקיע בשיפוץ וברכישת ציוד 80 אלף שקל שהגיעו מהלוואות פרטיות ואשראי בנקאי. שכר הדירה -  8,000 שקל בחודש - עולה מדי שנה.

הם אינם מוציאים כסף על שיווק, גם בשל אילוצים כלכליים וגם בגלל "ממד מסוים של סנוביזם", לפי ליזה, "המורים לא רוצים למכור את עצמם כמו שמוכרים מוצר. זהו בית ספר בוטיק, וכלכלית קשה להחזיק כזה דבר". בסוף כל שנת לימודים יש תערוכות בוגרים, שלעתים אף מוכרים עבודות.

בני הזוג טוענים שבית הספר מקיים את עצמו אך לא מעבר לכך. "אני לא עושה את זה בשביל הכסף", אומר ארם, "והאנרגיות שאני משקיע הן לא בפרופורציות לתמורה". "אנחנו רוצים ללמד, להרוויח את המשכורת שלנו ולתת משהו איכותי", מוסיפה ליזה, "חשוב לשמור על המקום קטן ואיכותי. יש בעיה עם 'גדול ואיכותי', עוד לא נתקלתי במשהו כזה, ואם אין לנו תוכניות להתעשר, אין סיבה לגדול. אני לא רואה את בית הספר גדל. מצד שני, אף אחד לא דמיין שנגיע עד הלום". מה שהזוג גרשוני מחפש כיום הוא את הביטחון שהמצב ימשיך כפי שהוא, והציפייה הזו מחייבת בכל זאת לגדול במעט - כדי שיהיה אוויר לעשות פרויקטים מיוחדים ולהתחדש.

עוזי בינדר, מנטור קרן שמש לעידוד יזמים צעירים, יועץ עסקי ומנכ"ל שמופי, יצרנית מצעים לתינוקות, סבור שמיזם "התחנה", היא "פנינה המבטאת חדשנות ערך, המבדלת את בית הספר מבתי ספר אחרים לאמנות הנוהגים בשיטות אקדמיות.

"'התחנה' פועלת בנישת שוק ייחודית, ממוקדת בתחום הציור הפיגורטיבי, ומעניקה לתלמידים ערך ייחודי גבוה בהשראת הציירים המנהלים את המקום". בינדר מוסיף כי "חיוני לשמור על שיטת ההוראה, רמת המורים ועל צמיחה מתונה שלא תיפגע באיכות הלימוד. הפוטנציאל העסקי ב'התחנה' רב, מאחר שהוא מכיל חזון איכותי, בידול עסקי, שיטות לימוד מסורתיות, מוניטין ומקצועיות. מדובר בנישה ברורה המאפשרת מיקוד עסקי ואסטרטגיית צמיחה.
"על בית הספר לבחור באסטרטגיית צמיחה פנימית, המשלבת את מינוף כישורי הליבה שמציע בית הספר עם שיטת המאסטר קלאס. צמיחה חיצונית תתאפשר באמצעות יציאה לשוק הרחב וקיום שיתופי פעולה עסקיים, פתיחת גלריה וחנות בבית הספר".   

בינדר ממליץ ליזמים לקיים סדנאות חדשות נוספות, לארח אמנים מחו"ל לכיתות אמן ולהרחיב את שיתוף הפעולה עם בתי ספר לציור בעולם. בנוסף הוא מציע להכשיר מורים איכותיים, להרחיב את שעות הפעילות ולפתוח גלריה משולבת בחנות.  

הכתבה מתפרסמת בגיליון הדיגיטל השנתי של מגזין TheMarker

לקבלת גיליון הכרות חינם חייגו 1-700-700-250



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#