הטקסט הזה ישנה לכם את המוח, וזה מדעי - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הטקסט הזה ישנה לכם את המוח, וזה מדעי

לאורך שנים ניסה הממסד המדעי להוכיח שהמוח הנשי שונה מהותית מזה של גברים. פרופ' דפנה יואל, ראש המגמה הפסיכוביולוגית באוניברסיטת תל אביב, כופרת בכך ■ לאחר שכבר שינתה תפישות מחקר מקובלות מן הקצה אל הקצה, יצאה יואל להוכיח שלמוח האנושי אין מין ■ שיחה על חולדות, פמיניזם ומגדר

63תגובות

נכון שהבטחתם לעצמכם שהבת שלכם לא תלבש רק ורוד ושאת התינוק לא תלבישו בתכלת? נכון שאמרתם שאצלכם הבנות ישחקו גם בטרקטורים, ולבנים תציעו הזדמנות לשחק בבובות? נו? ובפועל, מה קרה? אצלו בארון כחול, חום, אפור, עם כיסים ורוכסנים של טיילים בהימאליה; אצלה ורוד, סגול עם פתחים עגולים וקישוטים. אצלו הדפסים של גיבורי על; אצלה - משהו מתוק כמו הלו קיטי. "הם הביאו את זה מהגן", אתם אומרים לעצמכם, הרי חינכתם אותם לשוויונות (כן, אני מדברת עליכם, אבא שחוזר בשמונה מהעבודה ואמא שעובדת בשעות "נוחות" כדי להיות מוקדם בבית).

לצפייה בסמארטפונים ובטאבלטים - לחצו כאן

יש משהו משחרר מאחריות בתקווה שהמדע ימצא הבדלים בין נשים לגברים: היינו שמחים לגלות שאנחנו אותו דבר, אבל היי, פשוט נולדנו שונים, מה לעשות?! ובאמת, אם חופרים בעניין - בעומק של לא יותר מעמוד אחד בגוגל - מגיעים לכתבות שמצטטות מחקרים שמסבירים למה נשים הן ככה וגברים הם בדיוק אחרת. "נשים יודעות לזהות מרחוק את הבכי של התינוק שלהם", בעוד "גברים הם בעלי יכולת התמצאות במרחב"; "נשים זוכרות טוב יותר פרטים, גברים - זוכרים מכלול". באחד המאמרים ששולף גוגל תוכלו לקרוא הסבר מלומד "למה נשים חופרות", המסתמך על מדעי המוח כמובן. באתר המדעי של הבי.בי.סי אפשר לעשות מבחן שלם שיגיד אם המוח שלכם נשי או גברי.

 

 

 

הכתבה מתפרסמת בגיליון מיוחד ליום האישה של מגזין TheMarker

לקבלת גיליון הכרות חינם חייגו 1-700-700-250

 

אלא שהתשובה לשאלה הזו לא כל כך פשוטה. קודם כל כי כמעט בלתי אפשרי לקבוע אילו מההבדלים במוח הם מולדים. היום יודעים עד כמה המוח מתעצב בהתאם לפונקציות השימוש ולנסיבות חיינו. הבדלים פיזיולוגיים במוח בין נשים לגברים, שנמדדים בגודלם של אזורי פעילות ומידת פעילותם, שסומנו במאה הקודמת כחד משמעייים, הולכים ומצטמצמים - למשל בזכות כניסתן של נשים לתחומים כמו מדע וטכנולוגיה שפעם נשלטו על ידי גברים.
עכשיו, פרופ' דפנה יואל, ראש המגמה הפסיכוביולוגית באוניברסיטת תל אביב, מוסיפה גילוי מדעי שמפריע לנו להסביר הבדלים מגדריים דרך מדעי המוח: "נכון, יש מאות הבדלי מין במוח אבל הם לא מסודרים. חוץ מלהגיד שבממוצע לגברים יש יותר מאפיינים גבריים ולנשים יש יותר מאפיינים נשיים - כל מוח הוא פסיפס של מאפיינים אנטומיים, זכריים ונקביים, והפסיפס הזה משתנה במהלך החיים. ולכן אי אפשר לדבר על חלוקה של מוחות לזכריים ונקביים".

אז מה טיבם של כל הגילויים מהשנים האחרונות על כל מה ששונה במוח בין נשים לגברים?

יואל: "צריך לחדד - יש הרבה מאוד הבדלים במוח, מאות, בין זכרים לנקבות. הם לא הבדלים גדולים אבל הם קיימים. העניין הוא שההבדלים לא קשורים אחד לשני. כשאנחנו חושבים על מין במובן הפיזי, אז ההבדלים האלה הם גם גדולים (או שיש לך אשך או שיש לך שחלה, או שהכרומוזומים שלך XX או שהם XY), ובגוף אלה לא רק הבדלים דיכוטומיים אלא גם הבדלים מתאימים: לבערך 99% מבעלי ה־XX יהיו שחלות ואברי מין נקביים, ולבערך 99% מבעלי ה־XY יהיו אשכים ואברי מין זכריים. ככה זה לגבי מין ביולוגי. אבל במוח אם את מוצאת מאפיין זכרי בתחום מסוים, זה לא אומר כלום על הזכריות או הנקביות של המאפיינים האחרים. הסיבה לכך היא שהשפעות המין על המוח תלויות בהשפעות של גנטיקה וסביבה, והאינטראקציות בין שלושת הגורמים הללו הן מורכבות".

המסקנה של יואל לא מתקבלת בברכה אצל עמיתיה לחקר המוח. למאמר הראשון שפרסמה בנושא "זכרי או נקבי? המוח הוא בין־מיני" (Male or female? Brains are intersex) לא היה קל לחצות את משוכת הפרסום המדעי. אבל כבר עכשיו, חצי שנה אחרי הפרסום, מתחיל השינוי: "לקח לי שנה לפרסם את המאמר. היתה התנגדות מאוד גדולה אליו ובסופו של דבר הוא לא התפרסם בכתב עת יוקרתי. אבל אני רואה ניצנים של הצלחה לשכנע את הממסד".

יובל טבול

יואל מתכוונת לאחת שכבר חצתה את הקווים בזכותה: פרופ' מרגרט מקארתי, מאוניברסיטת מרילנד, שחוקרת השפעת הורמוני מין על מבנה המוח ורלוונטיות של הבדלי מין במוח להפרעות פסיכיאטריות. "היא חוקרת מהדוֹגמה, שהתבססתי על המחקרים שלה וטענתי שהיא בעצם לא מבינה את מלוא ההשלכות של מה שהיא מצאה... היא קראה והשתכנעה". לאחרונה פרסמו שתי החוקרות מסמך משותף שכבר מבטא שילוב כוחות.

את התיאוריה החדשה שלה ביססה יואל בעיקר על קריאה מחדש של חומר מחקרי קיים. עכשיו, במעבדות שלה באוניברסיטת תל אביב - כמה חדרונים עמוסי כלובים ומדפי נירוסטה שבהם מנשבים ריחות עזים של פורמלין - היא עורכת ניסויים שיאשרו את התיאוריה (על הניסויים - ראו מסגרת). בישיבת הצוות מספרות הדוקטורנטיות שלה על הממצאים שעולים בינתיים מהמעבדה, וממשיכות לדווח גם על עניינים בשולי המחקר: החולדות צורחות כשמזריקים להן את אחד החומרים. יש גם עדכונים בנוגע לאישור שמחכים לו מחברת התעופה כדי להטיס למעבדה של קולגה בגרמניה עשרות מוחות של חולדות לצורך המשך המחקר.

לא ברור אם זו כניעה פאבלובית למשמרות הפוליטיקלי קורקט או רגישות הוגנת שהתפתחה אחרי שנים של הפגנות ופרובוקציות, אבל בשנת 2012 אי אפשר לצלוח ראיון עיתונאי עם מדען על כוס תה ומגש של ראשי חולדה מנוסרים, בלי להידרש לשאלת סבלן של החיות. ובמעבדה של יואל סיימו את חייהן אלפי חולדות. יואל משיבה שהחיים שהן הספיקו לחיות היו טובים בהרבה משל רוב חיות המשק שאנחנו מגדלים למאכל. "ברמה המוסרית אני מוכנה שאלף חולדות ימותו בשביל להציל בן אדם אחד; ורוב האנשים שיעמדו מול הבחירה הזאת - יעשו כמוני, בטח כשהשאלה נשאלת לגבי הצלת חיים של מישהו קרוב". הפרקטיקה שלה היא: כן, להשתמש בחיות (חולדות ועכברים. באוניברסיטת תל אביב לא עובדים עם קופים), אבל לוודא שמטרת המחקר מצדיקה את המחיר: "אני אומרת לתלמידי המחקר שלי, תשכנעו אותי שזה שווה איקס חיות, שהמחקר באמת יעזור לנו, שלא עשו את זה עד כה ושיש עדויות טובות מספיק שמצדיקות את זה".

יואל כבר חוללה מהפכה אחת בחקר המוח, בעבודת המחקר הראשונה שלה שאליה הגיעה כמעט במקרה. "התחלתי ללמוד רפואה, ואחרי שנה - כשהבנתי שאני לא רוצה להיות רופאה - הלכתי לתוכנית המצטיינים הבינתחומית (היום על שם עדי לאוטמן)".

ככה לפרוש מלימודי רפואה?

"התוכנית איפשרה לי לא להתחייב אלא ללמוד כל מה שמעניין אותי, וידעתי שמעניין אותי הקשר בין גוף לנפש. המשכתי ללמוד קורסים ברפואה לצד קורסים בכלכלה ובפסיכולוגיה. בין הקורסים בפסיכולוגיה לקחתי קורס בלמידה עם פרופ' אינה וינר ונשאבתי. אינה רצתה שאני אעבור למסלול ישיר לדוקטורט ואז האוניברסיטה אמרה עד כאן: מילא ללמוד תואר שני בלי תואר ראשון, אבל לעשות דוקטורט בלי תואר ראשון זה כבר מוגזם. אז לקחתי שנה ולמדתי תואר ראשון במדעי הרפואה.

"ואז התחלתי את הדוקטורט על אזורים ספציפיים באונות הפרונטאליות של החולדה. אז עוד היה ויכוח אם לחולדות יש אזור שנקרא פרי־פרונטל קורטקס, האונה הקדם מצחית, שזה האזור שהכי התפתח בבני אדם במהלך האבולוציה, והיתה שאלה אם לחולדות יש אזור מקביל או לא, וכמה הן רלוונטיות למחקרים שנוגעים לאזור הזה בבני אדם. אני חקרתי תתי אזורים יותר קטנים ממה שהיה מקובל לחקור לפני זה כי טענתי שבגלל שבחולדות האזור הזה יותר קטן - הפונקציות יותר מעורבבות שם. היום כבר כולם עובדים ככה, אבל אז זה היה יחסית חדשני. במקביל קראתי חומר על הקשרים האנטומיים של האזור הזה עם אזורים אחרים במוח (גרעיני הבסיס), ואז - בלי קשר  למחקר הרשמי של הדוקטורט - גיליתי שבעצם הידע האנטומי הקיים לא תומך בהשקפה שהיתה מאוד מקובלת אז, שהקשרים הללו מאורגנים באוסף של מעגלים נפרדים ומקבילים. אני - פשוט מקריאה של כל החומר שהיה - הגעתי למסקנה שזה לא נכון ושבעצם המעגלים האלה מקושרים ביניהם ומפעילים אחד את השני. המאמר שכתבתי בנושא (עם המנחה שלי בדוקטורט, פרופ' אינה וינר) התקבל לפרסום, ואינה המליצה שאחליף את הדוקטורט האמפירי בדוקטורט תיאורטי (שלא מתבסס על ניסויים אלא על סקירה של הספרות) וכך היה".

אז היום זה מה שמופיע בספרי הלימוד?
"שלושת המאמרים שאינה ואני פרסמנו ביחד בנושא מצוטטים יותר מ־600 פעמים על ידי אחרים, שזה המון, בעיקר ששתינו לא מהתחום וגם לא נשארנו בו".

נשמע מהפכני.

"זה ממש עשה שינוי. אז היתה רק עוד קבוצה של חוקרים שרמזה שאולי יש קשרים בין המעגלים, והיום זה ברור שהמעגלים האלה מחוברים ביניהם".

זאת חוויה די יוצאת דופן לא להוסיף עוד איזה פסיק לערימת המחקר אלא ממש להציע שינוי בפרדיגמה.

"כשאת בתוך זה את לא מבינה את זה. היום בדיעבד אני יכולה להגיד שזה היה יוצא דופן. את המאמר השני שלנו היה לנו הרבה יותר קשה לפרסם מאשר את הראשון. בראשון אף אחד לא הכיר אותנו ואף אחד לא פחד מאתנו, אבל במאמר השני ב־97' כבר היתה לנו התנגדות ואנשים התווכחו איתנו. זה כבר עיצבן מספיק אנשים... ב־98' נפגשתי בבוסטון עם האנשים המובילים בתחום ואחת מהן אמרה לי 'רק אתן הייתן יכולות לפרסם את המאמר הזה כי אנחנו, מתוך התחום, לא יכולנו'".

הדוקטורט המהפכני הביא לה הישג יוצא דופן: מלגה מהמועצה להשכלה גבוהה (מלגת אלון) שאיפשרה לה להקים מיד בתום התואר מעבדת מחקר משלה ולהפוך למרצה באוניברסיטת תל אביב. היא ביססה את ההשערה שלה לגבי הקשרים בין המעגלים במחקרים שעסקו ברובם באו.סי.די - הפרעה אובססיבית־קומפולסיבית; מחלה חמורה שמעורבים בה המנגנונים המוחיים באופן שהדגים היטב את האנטומיה החדשה ששירטטה.  

שיחה או תרופות

אבל בתור "בין־תחומית" בנשמתה, יואל למדה ועסקה במקביל גם בהנחיית קבוצות: "רציתי להתעסק גם בצד ה'רך' של הפסיכולוגיה. הלכתי לחקר המוח מתוך האמונה, המוטעית בדיעבד, שאם נבין טוב יותר את המוח נבין טוב יותר את עצמנו... אבל חקר המוח עוד רחוק מזה מאוד, והדרך הנכונה יותר היא לחקור אנשים, את ההתנהגות שלהם, המחשבות שלהם". יואל תומכת חד משמעית בפסיכותרפיה: "בעיקרון - טיפול בדיבור בעצם מפעיל את המוח בצורה מאוד ספציפית לבעיה, יותר מתרופה שפועלת על המון מערכות".

טיפול משפיע על המוח כמו תרופות?
"אפילו עכשיו בשיחה שלנו המוח שלך משתנה. והדרך לשנות את המוח דווקא בטיפול יכולה להיות יותר ספציפית ומדויקת, עם פחות תופעות לוואי והשפעה לטווח יותר ארוך. יש מחקרים, למשל באו.סי.די, שמראים שהסמנים במוח 'מתנרמלים' באותו אופן באנשים שעברו טיפול התנהגותי מוצלח וטיפול תרופתי מוצלח. בטווח הרחוק המטרה צריכה להיות למצוא טיפול התנהגותי/קוגניטיבי/פסיכודינמי שיהיה יעיל בזמן סביר. לצערי, אי אפשר לעשות פסיכואנליזה לחולדות".

פמיניסטית בכיתה ב'
 

ייתכן שזה מה שגרם ליואל לעצור לפני כמה שנים את העיסוק הרצוף באו.סי.די ולקחת פסק זמן. "הבנתי שהתשוקה שלי כבר לא שם והתחלתי לחשוב, מה כן". יואל נכנסה אל הצומת הזה כחוקרת מוח ויצאה ממנו עם הקורס "ורוד זה צבע של בנות?", שמכונה "ורוד", שילוב של פסיכולוגיה והחוג ללימודי מגדר. בשנה האחרונה מתחילים שני תחומי ההוראה שלה גם להתחבר במעבדה.

את ראש המגמה הפסיכוביולוגית, איך הגעת ללמד קורס במגדר?

"כבר מכיתה ב' יש עדויות על היותי פמיניסטית: חזרתי מבית ספר ואמרתי לאמא שלי 'למה כל החוגים פתוחים לכולם חוץ מ'מלאכה בנים?' לאמא שלי לא היתה תשובה. אז הלכתי לשאול את המורה, ששלחה אותי לסגנית מנהל, ששלחה אותי למנהלת, וביטלו את זה... בסוף השליש היה יום הורים, המנהלת נכנסה במיוחד כדי לשאול את אמא איך אני נהנית במלאכה בנים. אז אמא שלי אמרה לה שבכלל לא הלכתי: 'היא רק רצתה שתהיה לה האופציה'". ככה, בגלל העיקרון, גם הגיעה בצבא לתלפיות, למחזור הראשון שבו התגייסו בנות, והתווכחה עם הרס"ר שנכנס לחפש "ארבעה בנים לסחוב ספסלים". יואל: "לא רציתי שאחר כך יבואו לבקש 'ארבע בנות למטבח'".

באוניברסיטה, כבר כפרופסור וראש מגמה, ישבה כאחת התלמידים בשיעורים של תואר במגדר. במקביל הקימה עבור תלמידי תואר שני בפסיכולוגיה "קבוצות קונפליקט נשים/גברים", לפי מודל שפותח בקבוצות של יהודים וערבים בנוה שלום. וככה, עם פסק זמן בחקר או.סי.די ועניין הולך וגובר בלימודי מגדר, "נותרה רק שאלה: מה אני אחקור? באוניברסיטה משלמים לי כדי שאחקור ואלמד, אז החלטתי לבנות קורס שלם בפסיכולוגיה ומגדר". ככה נולד "ורוד זה צבע של בנות?" קורס שבוחן מוסכמות חברתיות כמו מה "נשי" ומה "גברי", ואיך אנחנו מתייחסים, ברוב המקרים בלי שום מודעות, לדברים תחת זווית הראייה של המגדר שלנו. "בקורס שואלים מה בזווית הראייה שלי מושפע מהמגדר שלי? ואז הסטודנטים צריכים לעשות בחירות בחיים הפרטיים שלהם. סטודנט שנכנס למיטה אחרי שהוא מבין בקורס שהוא מחקה עכשיו גיבור של סרט פורנו, צריך להחליט אם זה מוצא חן בעיניו להתנהג ככה. הוא יכול גם לשנות. אותו דבר לגבי סטודנטית שנזכרת בעקבות הקורס כמה שהחשק המיני שלה היה פעיל בגיל ההתבגרות ומבינה כמה המגדר שינה אותה".

לא מפתיע לגלות שבקורס יש רוב לסטודנטיות, אבל סטודנטים שעוברים אותו הופכים, מבחינת יואל, לסוכני שינוי: "הם מרוויחים הרבה מהקורס. קיבלתי אימיליים שמספרים על שינוי בתפיסות שלהם ובחיים בכלל. הם מספרים שזה הגדיל להם את החופש האישי".

אז זאת המהפכה הפמיניסטית הבאה, שחרור הגבר?

"אחת הבעיות של הפמיניזם שהוא לא הצליח להכניס גברים לעולם הנשים אלא רק להפך. גם הנשים וגם הגברים לא מרוויחים מזה: הנשים גומרות עם משרה כפולה, והגברים נשארים מודרים מהבית. גברים שרוצים לצאת מוקדם מהעבודה למשל צריכים לעשות מלחמות הרבה יותר גדולות, וגם מערכת המשפט בהמשך לא מכירה בזה. המשימה הבאה של הפמיניזם היא לפתוח את העולם של הנשים לגברים. נשים סבלו וסובלות מאיסורים פיזיים ופורמליים, אבל גברים צריכים להבין את המחירים המאוד כבדים שהם משלמים. עד שנבנה מודל חדש של שני אנשים עובדים, שלשניהם יש משפחה, לא נוכל לקדם שוויון בין גברים לנשים. זאת המלחמה הגדולה ואנחנו צריכים לגייס גם את הגברים למלחמה הזאת".

השנה שישבה בבית ותפרה את "ורוד" הביאה את יואל למהפכה השנייה שהיא מנסה לחולל בחקר המוח: "ישבתי שנה והכנתי את הקורס, ובין השאר קראתי הרבה על מוח ומגדר, ואז ראיתי שם - וזה נורא מצחיק כי זה בדיוק מה שקרה לי בדוקטורט - שיש טעות בסיסית. להתעקש על מוח גברי/מוח נשי זה להתעקש לחלק לשתי קבוצות משהו שאין משמעות לחלק אותו כך. אפשר להגיד על פסיפס שהוא יותר ורוד או יותר כחול, אבל מה המשמעות של זה? אם תיקח עשר זריקות מטבע ותספור שיש יותר זריקות בהן יצא עץ, עדיין זריקה 2 היתה פלי, שווה פלי, ומתנהגת כמו פלי. מאחר שכל תפקוד של המוח תלוי באינטראקציות בין רשת של אזורים, ותפקודים שונים תלויים ברשתות שונות, ברור שמה שקובע את התפקוד של מוח מסוים הוא הפסיפס הספציפי של אותו מוח ולא אחוז האזורים הזכריים והנקביים שבו.  

במובן הזה, הטענה שלי לגבי מבנה המוח תואמת את מה שכבר יודעים שנים בפסיכולוגיה. יש עשרות אלפי מחקרים שחקרו הבדלים בין המינים והמסקנה שלהם היתה שברוב התחומים אין בכלל הבדלים. בתחומים שבהם יש הבדלים (וזה הדבר החשוב) - אין התאמה בין המאפיינים השונים. זה שמישהו חובב כדורגל, זה לא בהתאמה לאם הוא רגיש או לא רגיש. כל מה שאפשר להגיד זה שלגברים בממוצע יהיו יותר מאפיינים גבריים (כאלו שממוצע הגברים בהם גבוה יותר מממוצע הנשים), ולנשים - בממוצע - יותר מאפיינים נשיים, אבל כל גבר וכל אישה הוא שילוב, פסיפס, של מרכיבים נשיים וגבריים. ולמסקנה הזו הגיעו כבר בשנות ה־90".

נשי, גברי וטבע האדם

תחשבו כמה העולם שאנחנו חיים בו מחולק למה נחשב נשי ומה נחשב גברי, ותראו כמה מעט מכל זה אפשר באמת לייחס ל"טבע האדם", במשמעות הבאמת טבעית של המילה, לא החברתית או ההתנהגותית. "זה מפתיע בעיני שלמרות שאנחנו חיים בעולם כל כך ממוגדר - מוצאים כל כך מעט הבדלים בין נשים לגברים. צריך לזכור שכשמסתכלים על הבדלים במוח בוגר, קשה לדעת מה המקור של ההבדל: זאת טעות נפוצה להניח שהוא מולד".

כלומר, חלק גדול מההבדלים בכלל מבטא השפעות סביבתיות ולא גנטיות מובנות?

"על הנושא הזה, של מה מקור ההבדלים שכבר כן מוצאים, יש שאלה מאוד גדולה. רוב העדויות שיש היום הן שהמקור של ההבדלים הוא קודם כל חברתי ותרבותי; רואים בין היתר שהרבה מההבדלים הולכים ומצטמצמים בקצב גדול ואפילו מתהפכים. לפני 100 שנים לא היו נשים באוניברסיטאות בכלל, והיום נשים הן רוב הסטודנטים באקדמיה. אז הסבירו את הפער הזה בכך שלנשים יש מוח יותר קטן מאשר לגברים. גודל המוח של נשים וגברים לא השתנה, אבל הפער הזה נעלם לגמרי. מאוד סביר שגם הבסיס להרבה הבדלים אחרים אינו מולד... אבל אין לנו דרך לחקור את זה כי בשביל זה צריך לגדל בני אדם בתרבות לגמרי שוויונית".

רגל אחת בתיאוריה של יואל טוענת שאין למוח מין, הרגל השנייה טוענת שמין הוא דווקא אחד הגורמים החשובים בקביעת מבנה המוח, ולכן חשוב לזהות את ההשלכות וההצטלבויות שלו עם גורמים נוספים, כמו למשל גנטיקה וסביבה. יואל: "הטיעון שלי הוא מורכב. מין משפיע על מבנה המוח, אבל אופי ההשפעה שלו תלוי בגורמים נוספים, סביבתיים וגנטיים. לזה יש שתי תוצאות. האחת היא שלמוח אין מין כי הוא פסיפס. והשנייה היא שמין הוא מרכיב חשוב בקביעה מה יקרה למוח בעקבות אירועים סביבתיים. אם ניקח למשל השפעות של אירוע טראומטי על המוח, נגלה שחלק מההשפעות דומות בשני המינים וחלק שונות, ולזה יכולות להיות השלכות על הטיפול. בעצם כדי לדעת איך לטפל בטראומה בשני המינים, צריך לחקור השפעה של אירועים טראומטיים על שני המינים. ובאופן כללי, אי אפשר לטפל במחלות והפרעות נוירופסיכיאטריות בלי להבין את הקשרים המורכבים בין מין, סביבה וגנטיקה".

 

 

הכתבה מתפרסמת בגיליון מיוחד ליום האישה של מגזין TheMarker

לקבלת גיליון הכרות חינם חייגו 1-700-700-250

 

התיאוריה של פרופ' יואל עושה עכשיו את צעדיה הראשונים בעולם המדעי. היא פרסמה מאמר, קיבלה תגובות, היא מפרסמת עכשיו - כבר לא לבד - תגובה למאמר אחר בנושא, השלב הבא - הופעה בכנס. אולי גם הפעם תצליח להפוך את זה למוסכמה שמופיעה באופן הכי טבעי בספרי הלימוד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#