מה יכולים אסטרונאוטים ללמוד מאנשי הצוללות - מגזין TheMarker - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה יכולים אסטרונאוטים ללמוד מאנשי הצוללות

האם ארצות הברית סובלת מ"חוסר אונים נלמד"? מדוע כדי לשוב לשגשג דרושים לה חוסן נפשי ואינטליגנציה רגשית? ובמה עדיפה התרבות הארגונית של הצי האמריקאי על זו של נאס"א?

תגובות

בנאום לקונגרס האמריקאי ב־25 במאי 1961 הכריז הנשיא קנדי שעד תום העשור תנחית ארצות הברית אדם על הירח. באותה עת הובילו הרוסים בחקר החלל. חודש קודם לכן בוצעה הפלישה הכושלת למפרץ החזירים בקובה. קנדי בכישרונו מצליח להניח את הכישלון מאחור ולהציע חזון המבוסס על חוזקותיה של ארצו. ואכן, ב־20 ביולי 1969 הכריז בגאווה האסטרונאוט האמריקאי ניל ארמסטרונג מאדמת הירח “זהו צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות”. ואולם, אוי לו לאיקרוס שכן כמעט בדיוק חצי מאה לאחר נאומו של קנדי, ב־21 ביולי 2011, נסגרה בטריקת דלת משפילה תוכנית החלל המאוישת של ארצות הברית. כמו מאומה לא קרה, שוב מובילים הקוסמונאוטים הרוסים בחלל. כיצד ניתן להסביר זאת?

רויטרס

ייתכן שהתשובה טמונה במודל המחקרי לדיכאון ויאוש הקרוי “חוסר אונים נלמד”, שגם הוא כבן חצי מאה. בניסויים אכזריים למדי הוכח שחיות מעבדה מאבדות מוטיווציה לפעול נגד שוקים חשמליים בלתי נשלטים. בימיו של קנדי היתה ארצות הברית מצויה בשיא המלחמה הקרה נגד הרוסים. בינתיים השתנה האויב אך חוסר האונים נותר בעינו: הפחד והאימה מפגיעה ישירה באדמת המולדת ב־11 בספטמבר 2001 הוציאו את הצבא לעשור של לחימה קשה באפגניסטאן ובעיראק. זו מסתיימת השנה בעונת ה”אביב הערבי”, עם חזרתם של כמיליון חיילים לגבולם. התקשורת כבר מדווחת שיותר חיילים אמריקאים התאבדו בשנה האחרונה בחזית אפגניסטאן מאשר נפלו בפעילות מבצעית. בהתבסס על סטטיסטיקת הפוסט־טראומה של וייטנאם, יש כרגע פוטנציאל של 300 אלף חיילים פגועים נפשית בתום עשור של לחימה. מניעת מימוש תרחיש אימה זה, שיכול להפיל או להרים ממשלות, נמצא בעדיפות עליונה.

בתוך כך, אמריקה מלקקת את פצעיה מברנרד מיידוף ודומיו בשחיתות הסאב־פריים - מנהלים חמדנים שהרסו את הכלכלה. הכל מבינים שאין טעם לטפל במשבר ובטראומה רק בדיעבד, כשמזהים אפידמיולוגיה יש לחפש חיסון לאוכלוסייה הכללית והבריאה. לא במקרה צוטט הרמטכ”ל האמריקאי לאחרונה באומרו: “חיילינו יבינו את הממדים החיוביים של הכושר הפסיכולוגי, כפי שספורטאי מקצועי מבין”. נתרגם: התקווה לשינוי (Yes we can), אינה יכולה להתבסס רק על “בוחן בר־אור”, בכושר קרבי או פצצות חכמות. חוסן נפשי ואינטליגנציה רגשית הופכים לחלק אינטגרלי מתפיסת הכוח של הצבא האמריקאי, הן ברמת הפרט והן ברמה המערכתית.

הגישה המבוססת על זרם המחקר של הפסיכולוגיה החיובית גורסת שמחוסר אונים, דיכאון ומשבר ניתן להגיע לכל היותר ל”גראונד זירו”, לא לבניית מגדלים חדשים ועמידים יותר. באופן דומה, כדי להגיע לשגשוג אישי וארגוני לא תועיל רק חקירה של שורשי המשבר, ראו את הדוגמה הבאה, שמחזירה אותנו לפרויקט החלל של נאס”א: לפני כמה שבועות שמעתי הרצאה מרתקת מפיו של פרופ’ יואב יאיר, גיאופיזיקאי שליווה את פרויקט המחקר של אילן רמון במעבורת החלל קולומביה עד להתרסקותה הטרגית ב־2003. לא הוא ולא אני יכולנו לדעת שהשקופית הראשונה שתכננתי להציג מיד אחרי הרצאתו היתה סיפור ההמשך לדבריו. אחרי ההרצאה ניסיתי לאסוף מידע רב ככל הניתן וזו תמצית הדברים: סיפור התרסקותה של קולומביה הוא סיפור התרסקותה הבלתי יאמן של החברה והכלכלה האמריקאית - בבחינת “אם בארזים נפלה שלהבת”. כיצד נאס”א, אחד מהארגונים היעילים והאיכותיים ביותר שקמו אי־פעם בעולם, נכשל ונחבל קשה כל כך? פרופ’ יאיר ואחרים מתארים תרבות ארגונית ריכוזית ומשתקת בנאס”א: שקיפות ופתיחות נענתה בענישה חמורה. “מי שרוצה לעלות למעבורת ולטוס ייטיב לעשות אם לא יעביר ביקורת או ידווח שמשהו אינו כשורה” היה המסר הבלתי מוצהר. למעבורת המתינה משימה נכספת נוספת וכל תקלה היתה גורמת לעיכוב של חודשים בשיגור. עונשו הצפוי של מתריע התקלות היה לעבור לסוף התור ולמעשה לוותר על חלומו להגיע לחלל.

 

הכתבה מופיעה בגיליון פברואר של מגזין TheMarker

לקבלת גיליון הכרות חינם חייגו 1-700-700-250

 

 

מי מאיתנו אינו מכיר תרבות ארגונית שכזו? יועץ ארגוני אופייני בישיבת הצוות מאיץ בחברי ההנהלה להיפתח זה אל זה וליצור שיח משתף שימנף את הארגון ועובדיו, אך למרבה הצער לא ניתן להנחיל הרגלים “מטריציוניים” שכאלה בהחלטת מנהל הייררכית. האינטרס האישי הצר, הפחד מהסמכות, הכניעה לדינמיקה הקבוצתית, כל אלה חזקים מהכוונות הטובות. זהו “חוסר אונים נלמד”.

התנהגות ארגונית חיובית ו"חקר מוקיר"

תחקיר אסון קולומביה הוטל על הצי האמריקאי, כך מתאר פרופ’ יאיר בסוף דבריו, ושם נפגשה באקראי הרצאתו בהרצאתי. כמה חודשים לאחר אסון קולומביה תיאר מפקד כוח הצי הגרעיני של ארצות הברית בפני בית הנבחרים את גישתם. הכוח כלל באותה עת 80 כלי שיט ומשחית אשר צברו יחדיו 5,400 שנות בעירה בכוריהם הגרעיניים ללא תאונה אחת. כיצד ארגון ממשלתי אחד מצליח כל כך במקום שבו האחר נכשל? מתברר שתרבותו הארגונית של הצי האמריקאי שונה לגמרי מזו של נאס”א ומבוססת על עקרונות של מנהיגות ושינוי חיוביים. גישה זו אפשרה תרבות שמעודדת פתיחות ואומץ לחקירה ושינוי של דפוסים והתנהגויות שמגנים על קיימותו של הארגון בטווח הארוך, הן ברמת הפרט והן ברמת המערכת.

אני זוכר את תדהמתי מרמת הפתיחות של הצי כאשר נחשפתי לסרטונים באתר האינטרנט שלו שהופקו במהלך סדנאות של “חקר מוקיר” (Appreciative Inquiry) - מתודת מחקר שפותחה ברוח זרם הפסיכולוגיה החיובית, שנועדה לזהות עקרונות פעולה שמביאים לתפקוד מיטבי - לבנות ולחזק את מה שעובד במקום להחליף ולתקן את מה שלא עובד. ארבעת שלביו - ה־4D’s - הם: Discover (גילוי) שבו בעזרת “תיאורי מקרה” מזוהים היבטי הפרט והארגון במיטבם; Dream (חלום) שבו נוצר חזון לפעולה מיטבית; Design (עיצוב) שבו מתוכנן תהליך הפיתוח והשינוי; Destiny (ייעוד) שבו נבחנים ומיושמים העקרונות שנמצאו ועוצבו בתהליך. כדי להבין מדוע המתודה הזו הצליחה חשוב להבין את מקורותיה הערכיים אשר יוצרים אווירה של אמון, פתיחות, גאווה ומוטיווציה.

רוחה של הדמוקרטיה ועקרונות חירותו של הפרט אשר גר בתוכה היו הבסיס להצלחתה המטאורית של ארצות הברית. שליטים עריצים ומושחתים מודחים כיום בכל רחבי העולם. על המנהל בתאגיד המסחרי - כמו על מפקד בצבא או ראש ממשלה במדינה נאורה - לזכור שגם אם מחזיקי העניין שלו אינם בוחרים בו על בסיס יומיומי, הרי שקיימותו, קיימותם וקיימות החברה תלויים ביכולתו לקבל החלטות תוך שימוש בעקרונות שברוח הימים האלה נוכל לכנותם “צדק חברתי”. אלה אותם עקרונות שסוציולוגים יכנו “אחריות תאגידית”, וברוח הפסיכולוגיה ייקראו “התנהגות ארגונית חיובית” (POB). לקריאה מורחבת על התחום מומלץ לפנות למאמרים וספרים של חוקרים מרכזיים כמו דיוויד קופריידר, פרד לות’נס ואחרים. בסד המלים אפרט רק בראשי פרקים את עקרונות הגישה.

הביטוי “חוסן נפשי” הוא גרסה ישנה של הביטוי העכשווי Resilience שמשמעותו גם גמישות. בעולם של שינויים מתמידים ולעתים דרמטיים, עמידות נוקשה לא רק שאינה מקור לחוסן אלא היא למעשה בסיס לשבר. זהו היפוך מהותי של אקסיומה: הקרש שנשבר אינו בר־תקנה, הענף הגמיש לעומת זאת נע לעתים כמו עלה נידף ברוח אך מתאים עצמו לסביבה ובסופו של דבר חוזר למקומו ומצמיח עלים חדשים. כך גם פועל הניהול המטריציוני, שגובר כיום על ההייררכי.

התנהגות ארגונית חיובית היא גישת ניהול בר־קיימא שמייצרת אצל אזרחי התאגיד אמון בסיסי, תחושת מסוגלות עצמית, ייחוס אופטימי־ריאלי למציאות, תקווה ונתיב לפתרונות תוך שימוש באומץ ותעוזה לממשם, היא מציבה עקרונות של Wellbeing, איכות חיים, ולא של Welfare – משכורת מינימום במשרת עובד קבלן. זו תרבות שמכירה בכך שאינטליגנציה רגשית יכולה להפוך עובד עם מנת משכל ממוצעת למחונן, כפי שהעדרה יכול לקרב מחונן לדרגת ביצוע של פיגור. “חקר מוקיר” היא מתודת הבסיס של הגישה, שמיועדת להאיר את מקורות המוטיווציה והכוח המצויים בדי.אן.איי של חוזקות הארגון, ובכל אחד מעובדיו אשר מפתחים חוסן וגמישות המשמשים מגן בעת מצוקה, כמו גם מקפצה לשגשוג בעתות שפע ושגרה.

פרופ' אורן קפלן, פסיכולוג קליני וכלכלן, סגן דיקן, ראש תוכנית MBA בפסיכולוגיה עסקית וניהולית וראש קתדרת מחקר בפסיכולוגיה חיובית וחוסן נפשי בביה"ס למינהל עסקים במסלול האקדמי המכללה למינהל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם