בשבחה של העדר הכריזמה - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בשבחה של העדר הכריזמה

כל מי שעשה עסקים ביפאן יודע כמה הרבה זמן צריך להמתין עד לקבלת ההחלטה, אך כמה מהר היא תצא לפועל.מהם השורשים התרבותיים והפוליטיים לכך

3תגובות

במהלך 150 השנים האחרונות עברה יפאן שינויים עצומים. תחילה נהפכה ממדינה אגררית ופיאודלית נחשלת למדינה מערבית מודרנית וחזקה. אחר כך נהפכה ממדינה מיליטריסטית ואוטוקרטית למדינה תעשייתית, דמוקרטית ושוחרת שלום. מדינות רבות בעולם עברו בתקופה הזאת שינויים מהפכניים, אך בזמן שביתר המדינות הובילו אותם  מנהיגים כריזמטיים, ביפאן הם הונהגו על ידי מנהיגות קולקטיבית, ללא אישיות בולטת אחת.

רויטרס

ביפאן לא הופיעו מנהיגים גדולים כמו מאו, נאצר, נהרו, אתאטורק, בן גוריון, לנין, סטלין, היטלר, מוסוליני, קים איל־סונג, הו צ'י מין או חומייני שהציגו משנה חדשה, צברו כוח אישי רב, זכו להערצה גדולה ושינו את פני ההיסטוריה של עמיהם. לא צמח בה דיקטטור שעל פיו יישק דבר ולא קמו חונטות שליטות, כפי שקרה בדרום אמריקה או באסיה. האליטה השלטת ביפאן היתה רחבה וגמישה. היא קלטה כל הזמן אנשים חדשים וגרמה לאחרים לפרוש ממנה מבלי שחילופי הגברי הללו ילוו בשפיכות דמים.

במהפך של 1868, הקרוי "הרסטורציה של מייג'י", השתלטה על יפאן קבוצת סמוראים זוטרים ממחוזות הדרום שרשמית "החזירה" את השלטון לקיסר, ובפועל ניהלה את המדינה בשמו. מתום מלחמת העולם הראשונה ועד התבוסה ב־1945 שלטה ביפאן אליטה של ביורוקרטים, ראשי צבא ופוליטיקאים, והעם ציית לממשלה כי היא פעלה בשמו של הקיסר הקדוש. הקיסר העניק גושפנקה לכל השינויים המודרניים. הוא היה מורם מעם, אך למעשה היה דמות סמלית בלבד. הוא זכה לכל ההערצה והשבחים על ההצלחות והניצחונות, ואילו הכישלונות יוחסו לראשי הממשלה ולשרים שהתחלפו כל הזמן. לקיסר היתה כריזמה, אך זאת היתה כריזמה וירטואלית כי הוא עצמו לא ניהל דבר ולא יזם דבר. אף פוליטיקאי או איש צבא לא יכול היה להפוך למנהיג לאומי כי התקן הזה כבר היה תפוס על ידי הקיסר. כך נוצרה ביפאן שניות מעניינת שבה האנשים אשר בידם הכוח נאלצו לוותר על הכבוד וההערצה, בעוד שהאיש אשר זכה בכבוד ובהערצה נשאר חסר כוח.

לשיטת ההנהגה הזאת היו יתרונות. היא השיגה אחדות, ציות, נכונות להשתנות ונכונות להקרבה. בעוד שבארצות אחרות השינויים המהפכניים היו מלווים במאבקים מרים והסתיימו באנרכיה או בדיקטטורה, ניצלה יפאן מהגורל הזה. היו בה מתחים ורגשות תסכול אך הם לא התפרצו בצורה של אלימות נרחבת, והשלטונות לא נזקקו למרחץ דמים כדי לדכא את מתנגדיהם. המנהיגות הקולקטיבית דרשה תיאום והתפשרות. המרכיבים השונים של האליטה השלטת היו חייבים לתאם ביניהם את המהלכים הפוליטיים והחברתיים לפני שהם הוגשו כהמלצה לאישור הקיסר. מאחר שלא היה מנהיג בולט אחד, נמנעה יפאן ממאבקי הירושה המטלטלים מדינות רבות עם מותו של המנהיג הכריזמטי. הודות לכך זכתה ביציבות ובהמשכיות.

עם זאת, היו לשיטת המנהיגות הזאת גם חסרונות. מאחר שלא היה אדם קובע אחד, וההחלטות התבססו על קונסנסוס בקרב חוגי השלטון, תהליך קבלת ההחלטות היה אטי. יותר משנתיים עברו מפרוץ מלחמת העולם השנייה ועד שיפאן הצטרפה למלחמה לצד בעלת בריתה, גרמניה הנאצית. כמעט שנה חלפה מאז שהתברר שיפאן הפסידה במלחמה ועד שהיא החליטה להיכנע. האופי הקולקטיבי של ההנהגה טשטש גם את גבולות האחריות. כאשר ביקשו בנות הברית להעמיד לדין את האחראים לפרוץ המלחמה, הם התקשו לקבוע מי החליט להתקיף את ארצות הברית ובריטניה. רשמית היה זה הקיסר, אך למעשה אנשים רבים השתתפו בהחלטה.

 

הכתבה מופיעה בגיליון פברואר של מגזין TheMarker

לקבלת גיליון הכרות חינם חייגו 1-700-700-250

 

בתקופת הכיבוש הופיע ביפאן מנהיג כריזמטי שהחליט, קבע והוביל, אך הוא היה אמריקאי - הגנרל דאגלס מקארתור, המפקד העליון של חילות הכיבוש. היפאנים צייתו לו משום שהרפורמות הדמוקרטיות שהנהיג היטיבו עם אנשים רבים, אך גם משום שהקיסר שיתף עמו פעולה והעניק לו גיבוי מלא. הודות לשיתוף פעולה זה הושאר הקיסר הירוהיטו על כנו, למרות שרק שנים מועטות לפני כן הוא כרת ברית עם היטלר, הכריז מלחמה על ארצות הברית ובריטניה, פקד על ההתקפה על פרל הרבור ועודד את העם להילחם. הירוהיטו המשיך להיות קיסר 44 שנים נוספות אחרי הכניעה.

כיום יפאן היא מדינה דמוקרטית שבה הקיסר מוגדר כסמל ואינו נחשב למנהיג, אך הרתיעה מפני מנהיגים כריזמטיים נותרה. אחרי המלחמה היו ביפאן ראשי ממשלה סמכותיים כמו יושידה בשנות ה־40 וה־50, טנאקה בשנות ה־70, נקאסונה בשנות ה־80 וקואיזומי בשנות האלפיים. ואולם, כוחם היה קטן בהרבה מזה של נשיאים בארצות הברית ובקוריאה הדרומית או של ראשי ממשלה בישראל. לא רק לבן גוריון לא היה מקביל יפאני אלא גם לא לגולדה, בגין, רבין ונתניהו.

ראש הממשלה היחיד שהתקרב למעמד כריזמטי היה קואיזומי, ששימש בתפקיד זה בשנים 2001־2006. למרות שמפלגתו לא היתה פופולרית, הוא זכה באהדה ציבורית רבה הודות לאישיותו הקורנת, דיבורו הישיר והופעתו הקולנועית. ואולם, רוב הישגיו התמוססו אחרי פרישתו. חמשת ראשי הממשלה שבאו אחריו היו שוב דמויות אפורות ואיש מהם לא החזיק מעמד בתפקידו יותר משנה וחצי. אפילו המהפך של 2009, שהעלה לשלטון את מפלגת האופוזיציה הדמוקרטית, לא הצמיח מנהיג כריזמטי.

אי–פי

חולשת ההנהגה הלאומית מונעת את ביצוען של רפורמות הנחוצות להוצאת המשק היפאני מן המיתון הממושך שבו הוא שרוי ולהקטנת החוב הלאומי הגדול. אבל במדינה, שנוהלה תמיד על ידי הנהגה קולקטיבית, לאישיותו ולכוחו של ראש הממשלה יש פחות חשיבות מאשר במדינות אחרות. אחד הגורמים המפצים על חולשת הפוליטיקאים היא הביורוקרטיה: הפקידות הבכירה של יפאן מורכבת מאנשים מוכשרים, מסורים ובעלי ניסיון, ובעוד שהשרים מתחלפים לעתים קרובות, הביורוקרטים נשארים ומנהלים את המדינה. גם הם, כמו הפוליטיקאים, פועלים בצורה קולקטיבית, מבלי שאדם אחד יצבור יותר מדי כוח.

בניגוד לשלטון המרכזי החלש, השלטון המקומי הצמיח מנהיגות חזקה יותר. מושל טוקיו, אישיהרה בן ה־80, הוא הדמות הפוליטית הססגונית ביותר ביפאן כיום. לפני שהלך לפוליטיקה הוא היה סופר והרפתקן שהגיע לקוטב הצפוני ורכב על אופנועו לאורכה ולרוחבה של אמריקה הדרומית. למרות דעותיו הימניות הקיצוניות וביקורתו הנוקבת על סין, ארצות הברית והממשלה המרכזית של יפאן, הוא פופולרי בקרב תושבי הבירה ומשמש בתפקידו כבר 13 שנה. גם באסון שפקד את יפאן במארס אשתקד הגיבה הממשלה המרכזית באטיות ולא ביעילות, ואילו ראשי הערים באזור הפגוע גילו תושייה, אומץ לב ומסירות רבה.

שיטת המנהיגות הקולקטיבית אופיינית גם לעולם העסקים היפאני. היו ביפאן יזמים גדולים כמו איווסאקי שהקים את חברת מיצובישי במאה ה־19 או מוריטה ואיבוקה שהקימו את סוני במאה ה־20, אך גם הם ניהלו את חברותיהם באמצעות צוות ולא על בסיס החלטות אישיות. התופעה של מנהלים מבריקים ודומיננטיים, כמו לי אייקוקה או סטיב ג'ובס בארצות הברית, לא הכתה שורש ביפאן. גם התופעה של מנהלים המגויסים מבחוץ ומקבלים משכורות עתק לא התפתחה שם. בשיטה היפאנית, המבוססת על קונסנסוס, קבלת החלטות היא תהליך ממושך, אך ברגע שנפלה החלטה הביצוע הוא מהיר. כל מי שעשה עסקים עם יפאן יודע כמה הרבה זמן צריך להמתין עד לקבלת ההחלטה, אך כמה מהיר הביצוע שלה.

בן־עמי שילוני הוא פרופסור אמריטוס בחוג ללימודי מזרח אסיה, האוניברסיטה העברית בירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#