אין חשבון אחר - מגזין TheMarker - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
גיליון ניהול

אין חשבון אחר

חשבונאות נפשית מאפשרת לנו לחיות בשלום עם החלטות שבינן לבין היגיון כלכלי אמיתי אין דבר וחצי דבר. הגיע הזמן שנפסיק לשקר לעצמנו

3תגובות

לפני כמה שנים נסעתי לסדרת הרצאות בדרום אמריקה. אמרתי לאשתי: “אם אנחנו כבר בדרום אמריקה, בואי ניסע לאיי גלפגוס”.
“מאוד יקר לטוס לגלפגוס”, אמרה אשתי. “אתה מרוויח בהרצאות בדרום אמריקה מספיק כסף כדי לכסות את הטיול הזה?”
“לא”, השבתי.
“אז איך ניסע?”
“כשנחזור לארץ, יש לי הרצאה בגבעת אולגה. נשתמש בכסף שאקבל מההרצאה הזאת”.

בלומברג

אשתי פתחה בראשה חשבון בשם דרום אמריקה. המקורות בחשבון הם התשלומים עבור ההרצאות, והשימושים הם הטיולים, המלונות, האוכל ושאר ההוצאות. אם השימושים עולים על המקורות, אזי אין כביכול דרך לממן את הטיול הנוסף. הנטייה לפתוח חשבון נפרד לכל מאורע או טיול, לכל עסקה או מניה, ולסגור אותו כשהוא מאוזן, נקראת חשבונאות נפשית, והיא זהה לנטייה לקבל החלטות בנושא מסוים תוך התעלמות מנושאים ומחשבונות אחרים. לדוגמה, ההחלטה אם לנסוע לטיול בגלפגוס נסמכה רק על ההכנסות מאותה נסיעה, תוך התעלמות משאר ההכנסות והנכסים של מקבלי ההחלטה.

חשבונאות נפשית היא גם ההפרדה בין מקורות שונים של כסף. יש אנשים שכשהם נכנסים לקזינו הם מוציאים כסף מהארנק, נניח 200 דולר, ושמים בכיס. זה התקציב שלהם להימורים. הרווחים מההימורים (במידה שיש כאלה, ובדרך כלל אין), נכנסים גם הם לכיס ולא לארנק. הם יצרו חשבון נפרד - תקציב להימורים. כסף ממקורות שונים מיועד למטרות שונות. באופן דומה, כשאנחנו מפסידים בקזינו כסף שהרווחנו בעבודה קשה, זה נחשב בעינינו הפסד, אבל כשאנחנו מפסידים בקזינו כסף שהרווחנו בקזינו או במפעל הפיס, או כסף שמצאנו ברחוב, זה לא נחשב בעינינו הפסד.

אי־פי

הנה דוגמה נוספת לחשבונאות נפשית: החתונה הסתיימה. הכלה החליפה שלוש שמלות במהלך הטקס (בעלות כוללת של 30 אלף שקל). החתן בחליפה הלבנה, שנראה כמו זמר בארים בשיקגו, הזיע כל הערב וחייך באושר. להקת פרפרים לבני כנף שהגיעה בטיסה מכיוון צפון־מערב נחתה על כתפה הימנית החשופה של הכלה בדיוק בשנייה שבה אמר החתן “הרי את מקודשת לי”. האורחים זללו כופתאות בשר פסיון ברוטב רימונים ולבבות ארטישוק. התקליטן - שקיבל 10,000 שקל, שכר השווה למשמרת בת שמונה שעות של 50 רופאים מתמחים - קרא: “נקבל במחיאות כפיים את החתן והכלה לרחבת הריקודים”. בקיצור, נראה היה שכולם שמחים, אף שדאגה קלה ניכרה בפניהם של אם החתן ואבי הכלה. הם ידעו שהמבחן האמיתי עוד לפניהם.

כשהצעירים חזרו לדירתם המתח הגיע לשיאו. הם פשטו את בגדי החתונה, התקלחו, והמבחן החל: הבחור פתח את המעטפות והוציא את הצ’קים. הבחורה רשמה את השמות ואת הסכומים. מצוות פרו ורבו המתינה עד לאחר סיום מצוות מנו וספרו. התוצאה היתה עגומה: ההוצאות על החתונה הגיעו לסכום של 171 אלף שקל, ואילו ההכנסות היו 120 אלף שקל בלבד (אם לא מחשבים את ערכן של המתנות - פמוטים אמנותיים וציור שמן שציירה אחת האורחות בעצמה), כלומר הפסד צורב של 51 אלף שקל. החיים המשותפים התחילו ברגל שמאל. בבכי מר התקשרה הכלה להוריה וסיפרה להם על ההפסד הנורא.

הייתי יכול להמשיך ולפרט את ההוצאות וההכנסות, אבל בעצם מה זה חשוב אם החתונה הסתיימה ב”רווח” או ב”הפסד”? חתונה אינה עסק כלכלי אלא אירוע שעולה כסף, וכמו ארוחה במסעדה, אם הארוחה טובה משלמים יותר ואם מזמינים יין, משלמים גם על זה. למה צריך לכרוך את מתנות החתונה יחד עם עלות החתונה? ה”הכנסות” מהחתונה לא צריכות לממן דווקא את ה”הוצאות”. בטעות אנחנו פותחים בראש חשבון נפשי הנקרא “חתונה” ואז מחייבים ומזכים אותו. כשאנחנו יוצאים מארוחה טובה במסעדה טובה, אנחנו נוהגים לומר “זה היה שווה את הכסף”. ההנאה מהארוחה הצדיקה את התשלום הגבוה. מדוע שלא נאמר כך גם אחרי חתונה?

 

המאמר מופיע בגיליון פברואר של מגזין TheMarker

לקבלת גיליון הכרות חינם חייגו 1-700-700-250

 

 

ועוד דוגמה: אדם אחד השקיע את כספו בשתי מניות: 100 אלף שקל במניה א’ ועוד 100 אלף שקל במניה ב’. כעבור שנתיים הוא היה זקוק ל־50 אלף שקל. התברר לו שמניה א’ ירדה ב־20% וערכה עכשיו 80 אלף שקל, אך מניה ב’ עלתה ב־10% וכעת שוויה 110 אלף שקל. משקיעים, כידוע, נוטים למכור מניות מרוויחות מהר מדי ולהחזיק במניות מפסידות זמן רב מדי. גם גיבור סיפורנו נהג כך, ומכר חלק ממניות חברה ב’.

כעבור שנה שוב היה זקוק לכסף, הפעם ל־40 אלף שקל. לדאבונו התברר לו שמניה א’ המשיכה לרדת, וערכה ירד ל־65 אלף שקל, ואילו מניה ב’ שוב עלתה ב־10% וערכה הגיע ל־66 אלף שקל. שוב מכר האיש את מניה ב’, אף על פי שהיא מניה מרוויחה, והמשיך להחזיק במניה א’ אף על פי שהיא מניה של חברה מפסידה. עתה נפתח חשבון נפשי ודיאלוג שקט בין האיש לבין מניה א’: “מה את חושבת, שאמכור אותך בהפסד? חכי חכי, נראה מי משנינו ינצח”, חשב האיש. המניה, כאילו שמעה את ההתגרות, המשיכה לרדת והגיעה לערך של 30 אלף שקל בלבד. “לא אמכור אותך”, אמר האיש למניה, “לפחות לא עד שתחזרי לערך שבו קניתי אותך”.

כל ההתחשבנות הזאת אינה במקומה. אין שום תועלת בחישוב הרווחים של מניה זו או אחרת, אלא לצורך החלטה אם כדאי להמשיך להשקיע בה. המטרה בקניית מניות היא למקסם את הרווח העתידי של כל תיק המניות, ולא להתחשבן עם כל מניה בנפרד.

חשבונות נפשיים נפתחים לא רק בנוגע לכסף. קלוריות הן תחום נוסף שבו יש לנו נטייה לחישובים מיותרים. יש אנשים שכאשר הם בחו”ל הם שוברים את כל הדיאטות. “עכשיו אני בחופשה!”. כמו מטבע חוץ, גם “קלוריות חוץ” לא נחשבות במאזן הכולל. זה חשבון אחר, אנחנו אומרים לעצמנו. במטבע המקומי דווקא רזיתי, ההשמנה שלי היא במטבע חוץ. וכך אנחנו מתנהגים כאילו שבאמת יש לנו חשבונות נפרדים. כאילו לא כל הכסף הולך לכיס אחד, ולא כל האוכל מגיע לבטן אחת. הסיבה לכך היא רצונו של הרגש הכובש להתחמש כנגד קשיחותו של ההיגיון הכובל. אנחנו בטיול, אנחנו נהנים ואיננו רוצים לחשוב על דיאטה או על חיסכון, אז אנחנו פותחים חשבון חדש, אחר, שאין לו קשר עם החשבון לטווח ארוך. לרוע המזל, כשאנחנו חוזרים לארץ מתאחדים כל החשבונות. הבנק הוא אותו הבנק והבטן היא אותה הבטן. עד לטיול הבא.

אז כמו אחרי ארוחה טובה, כך גם אחרי חתונה, עדיף ליהנות במקום לספור את הכסף. רצוי לא להתחשבן עם מניות מפסידות אלא להיפטר מהן. אין כל טעם רציונלי לפתוח “סעיפים תקציביים” להכנסות והוצאות מסוגים שונים. ובכלל, אני מטיל ספק בחשיבותו של התקציב בניהול העסקי. תקציב הוא החלטה להוציא כסף. ברוב המקרים אין בו שום תועלת כשלעצמו. אם יש הוצאה שנראית כדאית, יימצא לה התקציב בדיעבד.

ריצ’רד תיילר, שטבע את המושג “חשבונאות נפשית”, מספר על פרופסור אחד שהצהיר בראש השנה: “בשנה הבאה אתרום לוועד למען החייל 1,000 שקל, פחות הסכומים שאצטרך לשלם עבור דו”חות חנייה”, ומאותו רגע חנה איפה שרצה. למה לא? הוועד למען החייל הוא זה שמשלם את דו”חות החנייה שלו.

פרופ' יוסי יסעור, מחבר הספר "גם לכם לא היו מים חמים?" (הוצאת מטר), הוא מרצה לתורת ההחלטות במרכז האקדמי רופין

איציק בן מלכי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#